לאורך כל התקופה היו חומרים שונים, הדברים קרו לפני תשעה חודשים, כולם יודעים מה קרה שם. אני מאוד מבינה מי שהיה לו חשוב להראות את הסרטון. לכל אחד הצורך שלו. אנחנו יודעים שאלון חי ושאנחנו רוצים אותו בחזרה. למה להראות דברים שיפילו אותנו?”, אומרת ציפי אהל, סבתו של אלון אהל, שנחטף לעזה מהמיגונית ברעים ושפניו טושטשו לבקשת משפחתו בסרטון החטיפה שפורסם שלשום, שבו ראו את חטיפתם של הרש גולדברג־פולין, אור לוי ואליה כהן. מאז החטיפה אהל, 76, שולחת כוחות לנכדה, מצפה לשחרורו ומקווה ומאמינה שהוא חזק.
אלון, שחגג בפברואר את יום הולדתו ה־23 בשבי, הוא נכדה הבכור, בנו של בנה בכורה, קובי ורעייתו עידית. בשנים האחרונות, לאחר שבעלה נפטר, עברה אהל מהיישוב הקהילתי עדי שבמועצה האזורית עמק יזרעאל ליישוב לבון בתחומי המועצה האזורית משגב, כדי להיות קרובה לילדיה ולנכדיה. “אני נמצאת איתם כסבתא במקומות של שמחות, במקומות של עזרה ובחוויות שהמשפחה עוברת”, היא מספרת. “אנחנו משפחה מאוד מחוברת, תומכת, תמיד נמצאים בשיח על החיים שלנו, על הדרך, על הכוונות והרצונות”.
סוף הדרך? המפלגות החרדיות שוקלות לפרוש מהממשלה | דיווח
לאחר מתקפת הטילים של איראן - חיזבאללה למד פרט דרמטי על ישראל
אלון, היא מספרת, ניגן מכיתה ד’ בפסנתר, בתיכון למד במגמת מוזיקה ועבד במלון שחרות על מנת לחסוך כסף ולטייל בעולם. הוא טייל בין היתר בפיליפינים, בווייטנאם, בהודו, בתאילנד, בפורטוגל וחזר ארצה כחודשיים לפני חטיפתו.
“גייסנו את המוזיקה"
“באותו ערב אלון נפגש עם חברים והם החליטו באופן ספונטני שהם יוצאים לפסטיבל נובה”, היא מספרת. “הם הצליחו להשיג כרטיסים, נסעו בלילה, וכאשר סיימו את השמחה התחילו הטילים להגיע. הם החליטו לעזוב את המקום, נכנסו לרכב, ובמהלך הנסיעה נכנסו למיגונית ברעים להסתתר. הם היו קבוצת חברים במיגונית, שניים נרצחו, היו שנפצעו ואלון, יחד עם אנשים נוספים, הועלו לרכב באלימות והועברו לעזה”.
מתי הבנת מה קרה?
“ביום שישי, יום לפני 7 באוקטובר, היו לי תחושות קשות שהיו לא ברורות לי. בבוקר התחלתי לשמוע את כל הילדים שלי שואלים שאלות, והייתה תשובה אחת: שאלון הודיע שהוא במיגונית ומחכה שאפשר יהיה לצאת ממנה ולנסוע. אחרי ההודעה הזו לא היה יותר קשר איתו. הקשר שהיה זה כל מיני סרטונים שבסופו של דבר נמצאו בטלפונים של אנשים, וכל עם ישראל ראה את אלון במיגונית הזו בכל מיני מצבים. מהצילומים היה ברור שהוא נסחב על ידי החמאסניקים. מאז לא שמענו ממנו”.
וכשהבנת שאלון חטוף?
“אני מבינה שאסון גדול נפל עלינו ושאנחנו בבור תחתית תרתי משמע, אבל מצד שני אני, וכך גם הוריו של אלון, חשבנו שזה או להיכנס למיטה, לצעוק ולבכות, או לעשות דרך למען אלון מתוך האמונה שהוא חי ויחזור אלינו. כדי שהוא יחזור, אנחנו צריכים להיות שם עבורו בדרכים רבות וזה מה שאנחנו עושים תשעה חודשים. בודקים את הדרך שלנו וחושבים מה נכון לעשות למען אלון, ובשביל זה גם מחזקים את הנפש שלנו. כל בני המשפחה שלנו נוסעים לחו”ל לדבר מול אושיות שונות, כולם מכווני מטרה. אנחנו, כמשפחה פשוטה מהגליל, קמים בבוקר כמו לעבודה כדי לעשות מעשה למען החטופים כולם ומצפים שמדינת ישראל תעשה את זה למעננו - מה שאנחנו לא מרגישים, וכואבים את הכאב הזה יום־יום”.
איך מתמודדים עם מצב כזה תקופה כל כך ארוכה?
“לבון הוא יישוב שתומך בנו מאוד, כולם שואלים איך אפשר לעזור. אנחנו יוצאים כל יום לדבר, להסברה, להקשיב לעם ישראל. אנחנו משתפים את כולם במקום שבו אנחנו נמצאים, עונים על שאלות, באים לבתי ספר כדי להתייחס לערכים של אחדות, אהבת הארץ והתחושה שצריך לעשות פה דברים. דברים לא נעשים מעצמם.
יום־יום אנחנו קמים לעבודה. אני לא מתעלמת מהעובדה שאנחנו מרשים לעצמנו לבכות. אנחנו גם מקשיבים לאחרים, יש לנו שפה משותפת גם עם משפחות חטופים וגם עם חברים שלנו שכועסים על מה שקורה. אנחנו מעודדים אנשים לעשות מעשים טובים ולהכיר בעובדה שגם במקום המטורף שאנחנו חיים בו אפשר לעשות מעשים טובים ולסייע לאחרים”. ובתוך זה, אפשר להניח שיש גם תחושות של כעס.
“אני לא רק ציפי אהל, אני כל עם ישראל. תחשבי מה חושבים כל ישראל על מה שקרה - על מה שקרה כבר שנים קודם, על מה שקרה ב־7 באוקטובר ועל מה שממשיך לקרות. אני לא פוליטית, אבל אני חושבת שכולנו לא מרוצים ממה שקורה, בוודאי כשאלון שם כבר תשעה חודשים ואני כל דקה מתה מפחד ורק מחכה לנס, ואני גם לא יודעת מה הנס שמתאים. אני יכולה רק להתפלל ולהכניס לו אור מהאור שלי”.
אהל מספרת שאחת הדרכים שלהם להתמודד עם מה שקורה היא גם על ידי מדיטציה ומוזיקה. “אנחנו עושים הרבה מאוד מדיטציה ויוגה בהר, במצפור גיא. עושים מדיטציה למען אלון והחטופים באופן קבוע בשבת בבוקר”, היא אומרת. “אנחנו פועלים באמצעות מוזיקה, אוספים את החברים הרבים של אלון, הם באים אלינו, יוצרים ערבי מוזיקה מיוחדים, מעבירים הרבה מאוד אנרגיות טובות לאלון.
אני מאמינה שכשהוא יחזור, יהיה מעניין לשמוע באילו רגעים הוא הרגיש מה עשו למענו. בכל העולם גייסנו את הנושא של המוזיקה והפסנתר הצהוב של אלון שהוצב בכיכר החטופים ויש גם פסנתרים שמוצבים בערים נוספות בארץ וגם בלונדון, בגרמניה, ביפן ובארצות הברית. אנחנו מזכירים לעולם שאלון חטוף דרך המוזיקה והאמנות. כתבתי הרבה מאוד שירים לאלון בתקופה הזאת”.
אהל הייתה בעברה מחנכת ומורה לאמנות. גם בפנסיה היא עוסקת בכך ומגדירה עצמה כאמנית רב־תחומית, העוסקת בין היתר בציור, בפיסול, בהדפס, בצורפות ובכתיבה. חלק מעבודותיה יוצגו במסגרת אירועי חודש "יולי־ארט" שאותו יזמה עמותת זמן גליל מערבי ומתקיימים זו השנה השביעית. במהלך חודש יולי יתקיימו ללא עלות עשרות אירועי תוכן ברחבי הגליל, עם מופעי מוזיקה ומחול, תערוכות צילום, ציור, פיסול, סדנאות בשלל תחומים, מפגשי תוכן, סיורים מודרכים, ארוחות קונספט ממטבחים שונים המאפיינים את הרבגוניות הקולינרית הגלילית ועוד.
אהל תתארח בקפה יודפת עם תערוכה מיצירותיה המוקדשת להשבתו של נכדה. “יש לי למשל כמה עבודות שמוקדשות לחטופים”, היא אומרת. “ציור מיוחד שמופנה לאלון ולחטופים, שנוגע ב’מרכבה הרוחנית’ שבנויה משני מגיני דוד הנכנסים אחד בשני וכביכול מגינים על החטופים”.
“מדברת אליו בכל רגע"
אהל אומרת שהיא מרגישה צורך להציל את אלון בכל רגע ורגע. “בכל רגע מהימים שלי אני מדברת אליו”, היא אומרת. “אני לא חושבת שאם אכניס עכשיו כעס ומילים קשות זה יציל אותו. זה יעשה רע. אני מפנה רק אור לנכד שלי, בשביל זה אני סבתא ובן אדם. אני יכולה לכעוס מפה ועד לנצח, אבל זה לא יעזור לאלון, זה לא יעזור לחטופים. יש בתוכנו כעס, אבל יש לנו נכונות לעשות עשייה שתפריח משהו, שתביא טוב. אנחנו מאמינים שהאנרגיות הטובות שאנחנו שולחים לכל עבר הן מאוד מזוקקות והן אלה שתעשנה את השינוי”.
מה הרגשת אחרי חילוץ ארבעת החטופים?
“מאוד בכיתי, כאילו אלון הגיע. העובדה שבאמת ניצלו נפשות היא כל כך משמחת, אתה כל כך מחכה לזה, ומבחינתי הנשמה שלהם היא כמו הנשמה של אלון. אני יכולה להיות בסוג של קנאה פשוטה למה זה לא קרה לילד שלי, אבל זו הייתה שמחה מאוד גדולה. זאת הייתה שמחה מאוד גדולה, זו שמחה ועצב ביחד, זאת המציאות.
יש פה גם עצב מאוד גדול שלא כולם זכו לכך, אבל גם שמחה מאוד גדולה עם מה שכן קרה. החטופים שחולצו נראו בסדר ואת אומרת לעצמך ומקווה שגם הילד שלי בסדר, שהצעירים יוכלו לשרוד ולהיות חזקים בזמן הזה שהם שם. אלון הוא בחור כל כך מיוחד שהוא יכול לעשות שם עבודה פנימית וגם לסייע לכל מי שנמצא סביבו. אלה המסרים שאני רוצה לשלוח לו, שאנחנו רואים אותו חזק”.