שבוע שעבר הגישו הקיבוצים אורים, גבולות וצאלים מהמועצה האזורית אשכול עתירה לבג”ץ שמטרתה לחייב את המדינה להעניק להם זכאויות של מפונים ולהכלילם תחת יישובי “חבל תקומה”. לדבריהם, אלו הקיבוצים היחידים באשכול שלא הוכרו על ידי המדינה ככאלה המגיע להם ולתושביהם סיוע, על אף שמועצת אשכול נפגעה באופן הקשה ביותר באירועי ה־7 באוקטובר והיא מוקד האסון.
מאז השבת השחורה פונו תושבי הקיבוצים הללו, שגם חוו אבידות בחיי אדם, על ידי מועצת אשכול ובתיהם הפכו להיות חלק מבסיס צבאי. המדינה לא יזמה את פינוים בטענה שהם נמצאים במרחק של יותר מ־7 קילומטרים מהגבול, ובשל כך המדינה לא הכלילה אותם תחת היישובים שמטופלים על ידי מנהלת תקומה, שהוקמה למטרת שיקום יישובי עוטף עזה, ומסרבת לפצות אותם ולהעניק להם זכויות של מפונים.
את העתירה הגישו תושבי הקיבוצים באמצעות עורכי הדין אביתר קנולר ונועה בן אבי (ממשרד קנולר ישינובסקי קינן) והיא נחלקת לשניים: עתירה קולקטיבית, המייצגת את שלושת הקיבוצים, ועתירה נוספת בשם תושבי הקיבוצים, כאשר 11 התושבים החתומים עליה מספרים כיצד חייהם נהיו קשים עד בלתי אפשריים מבחינה כלכלית ורגשית מאז ה־7 באוקטובר.
“שיתוף הפעולה בין שלושת הקיבוצים מעולה. ברור שלכל קיבוץ יש את הצרכים שלו, אבל שלושת הקיבוצים הבינו שיש פה מכנה משותף גדול ונתנו לזה את הקדימות”, מסביר מתן לוינסון, תושב גבולות. “אני לא רואה ברירה אחרת מאשר להגיש את העתירה".
"חזרנו לפה, לקיבוץ, עם סימני שאלה ואנחנו מתכוונים לענות על השאלות האלה, ואם התשובות לא יהיו מספקות ואם נראה שעדיין המדינה מתייחסת אלינו כאל אזרחים סוג ב’, נלך לגור במקום שבו החיים נורמליים, שבו לא צריך לפנות לבג”ץ כדי לקבל זכויות שמגיעות לנו”.
לוינסון ומשפחתו מתגוררים בגבולות זה ארבע שנים, והוא מסכים עם התיאור של תושבים את האזור לפני ה־7 באוקטובר כ־”95% גן עדן ו־5% גיהינום”. “חשוב לציין שה־5% גיהינום הם באמת גיהינום וה־95% גן עדן הם לא באמת גן עדן כי בעצם השגרה כאן היא שגרת מלחמה ומאוד קשה לנהל חיים רגילים בשגרת מלחמה, וזה היה מאוד בולט לנו בתקופה שהיינו מפונים”, הוא אומר.
לאחר שפונו ולא קיבלו פיצויים: שלושה קיבוצים מהעוטף נגד המדינה
חג שבועות בסימן רגשות מעורבים: כ-56 קיבוצים יעשו את חג השבועות במקומות חלופיים
“כשנאלצנו להתפנות בילינו כחמישה חודשים בקיבוץ יטבתה אצל משפחה וגילינו שהחיים שם רגילים והבנו עד כמה לא היינו מודעים למשמעויות. אתה רואה מה זה חיים נורמליים בלי פיצוצים, בלי שבית הספר סגור בגלל המצב וכו’, ראינו את הפערים המשמעותיים בחינוך ובתרבות, נחשפנו לדברים שהם לא חלק מההווי פה. כשחזרנו לגבולות זו הייתה חתיכת מכה, בעיקר הבנו שאנחנו נרמלנו את שגרת המלחמה הזו”.
מה המשמעות של העובדה שהמדינה לא הגדירה אתכם כמפונים?
“בחודש הראשון למלחמה, הממשלה החליטה לפנות את יישובי אשכול וראינו שאנחנו לא שם. יש לזה משמעויות כספיות גדולות מאוד כשאתה מפונה על ידי ממשלה לעומת כשאתה מתפנה באופן עצמאי. כל כמה ימים התגלגלה עוד החלטת ממשלה שנגעה למי שפונה באופן ממשלתי, כל מיני זכאויות למפונים".
"אפילו לא היה לנו זמן לארוז מזוודה עם בגדים. כשהתחילה המלחמה לקחנו את הילדים וברחנו מהאזור תוך כדי שנופלים טילים. אז אתה צריך לקנות בגדים, אוכל וכו’, דברים שהממשלה צריכה לעשות. בחיים לא היינו תלויים בתרומות וזה היה מביש".
"בהתחלה ראש המועצה שלנו גדי ירקוני פנה לממשלה ואמר ששכחו אותנו וייצג אותנו היטב מול הממשלה בעניין הזה, וקיבל הבטחה ממנכ”ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי שהוא יטפל בזה, אבל הוא לא טיפל בזה".
"כשהבנו שזה לא הולך לשום מקום טוב פנינו למנהלת תקומה והם אמרו: ‘מצטערים, ידינו כבולות, קיבלנו מנדט מאוד ספציפי לעבוד על יישובים עד 7 קילומטרים ואין לנו סמכות'. פנינו לשרים הרלוונטיים ולראש הממשלה אבל אף אחד לא התייחס אלינו. כשלא נתנו לנו תשובה פנינו לערכאה המשפטית”.
לוינסון, אשתו וילדיו חזרו לגבולות במרץ האחרון עם סימני שאלה. “היה ברור לנו שהמצב פה לא טוב מבחינה ביטחונית אבל גם מבחינת החיים האזרחיים, והבטחנו לעצמנו שכשנחזור לא נרצה לחזור למצב הלא נורמלי שאליו הורגלנו”, הוא אומר.
“אני לא רוצה שהילדים שלי ילמדו בבית ספר שנמצא חמישה קילומטרים מהגדר בעזה. לא נישאר פה אם ייפלו טילים או שתהיה חלילה חדירת מחבלים. כדי לקבל חיים נורמליים צריכים לקרות שני דברים: האחד – שהמדינה תסתכל אחרת על האזור הזה, כלומר החלטת ממשלה".
"עם הממשלה הזו המצב יישאר פה על הפנים. הממשלה פה לא רואה את תושבי העוטף, הם לא מעניינים אותה. השינוי השני הוא ברמת השלטון המקומי. המועצה כרגע בתפקוד מאוד נמוך, ה־7 באוקטובר פורר ופירק אותה, וצריכה לקום פה מנהיגות חדשה. קיווינו שהבחירות לרשויות המקומיות יעשו את זה, אבל אז שר הפנים החליט לדחות את הבחירות. בשני התחומים האלה השינוי מבושש לבוא”.
“חזרנו בלית ברירה”
טלי מדינה, בעלה וילדיהם מתגוררים זה 12 שנה בקיבוץ אורים, במה שגם היא מכנה “שגרת מלחמה”. “היו סבבים כל הזמן, גם לפני ה־7 באוקטובר, וההרגשה שלנו תמיד הייתה שאנחנו לא מספיק מוגנים במקרה של טילים ואין לנו ממ”דים ואין לנו מספיק זמן להגיע למרחב מוגן”, אומרת מדינה, המנהלת גם את הרפת בקיבוץ.
“ב־7 באוקטובר בעלי יצא לרכיבת אופניים, וכשהתעוררנו בשעה 06:30 בבוקר התחיל מבול הטילים ורצף אזעקות. כיוון שאין לנו ממ”ד נשכבנו על הרצפה בחדר של הבת שלי, עם הבן שלי ועם הבת שלי. זה היה הכי ‘מוגן’ שלנו, למרות שזה חדר שלא באמת מגן. תוך כדי שאני על הרצפה שוחחתי עם בעלי, שהיה בצומת אורים, והוא סיפר לי שירו עליו ושהוא נפצע".
"בסוף פינו אותו וקטעו לו קטיעה חלקית של שתי אצבעות, אבל הטראומה של לראות את המחבלים עוברים לידו עם טנדר מלווה אותו. יום למחרת כבר פרצו מחבלים לאורים וצה”ל ניהל מולם קרבות, אז אי אפשר להגיד שאנחנו לא נמצאים באזור מלחמה מבחינת המדינה”.
בעוד שהקיבוץ הפך הלכה למעשה לשטח צבאי סגור, ואחרי חודש שבמהלכו פונו בעלה והילדים לערבה על ידי המועצה, ולא על ידי המדינה, בעוד היא נשארה לתפעל את הרפת בקיבוץ, עברה המשפחה כולה לקיבוץ רביבים עד ה־1 באפריל. “חזרנו בלית ברירה, לא כי הרגשנו מוכנים אלא כי המועצה לא יכלה יותר לממן את הפינוי שלנו", היא אומרת.
"עכשיו הבית רועד כל הזמן מההפגזות בעזה, אנחנו שמים מעצורים מתחת לדלת, מדליקים מזגן עם חלונות סגורים כדי לעמעם קצת את הרעש וככה אנחנו חיים. לקח עוד זמן עד שסידרו פה מסגרת משלימה לילדים, המועצה לא נותנת פתרונות חינוכיים סבירים לילדים אז מצאנו פתרונות מאולצים”.
את חושבת שהעתירה לבג”ץ תצליח לשנות את המצב?
“בעיניי זה אבסורד בכלל שאנחנו נאלצים להגיע לנקודה הזו של לעתור לבג”ץ ושמישהו שרטט את הקו הדמיוני של ה־7 קילומטרים. שמישהו בממשלה יפתח את העיניים ויראה מה קורה פה. אי אפשר לקיים שגרה".
"חברים טובים שלנו ושל הילדים שלנו נרצחו, חברים שלנו נחטפו ומבחינת המדינה לא מגיעות לנו זכויות. כולנו בטראומה. מגיעות לנו הזכויות מכורח המציאות, המינימום שבמינימום זה לפצות ולתת לנו את מה שמגיע לנו, לא בחסד ולא מרחמים”.
עם הדברים שמבקשים תושבי שלושת הקיבוצים מהמדינה נמנים: פיצויים מהביטוח הלאומי עבור ההפסדים הכלכליים שנגרמו להם; פטור מארנונה, הטבות מס, זכאות לדחיית מועדי תשלום, סיוע בהסדרי תחבורה ציבורית; תמיכה פסיכולוגית; תמיכה בהשקעה במקום מגורים חדש או בשיפוץ מקום מגורים קיים; ותמיכה בפיתוח מחדש של שירותים חברתיים וקהילתיים.
“משלמים מחיר כבד”
“נולדתי פה ואני גם תושב קיבוץ צאלים, ומגדל בו את שלושת ילדיי”, מספר אביתר רג’ואן. “אשתי מורה כבר 12 שנה בבית הספר האזורי בקריה החינוכית בקיבוץ ואני בעל חברה לעבודות בנייה במועצה האזורית אשכול. אני מאוד מחובר לקהילה ולאנשים פה, ולפני ה־7 באוקטובר המציאות שלנו הייתה די גן עדן. אנשים דפקו על שערי הקיבוץ כדי להיכנס אלינו. כל האזור היה בשגשוג מטורף והכל נראה ורוד.
אני וחבריי מהילדות תכננו את החיים שלנו פה. ב־7 באוקטובר אחד החברים הכי קרובים שלי, דולב יהוד, שחשבנו שהוא נחטף לעזה, נרצח בניר עוז, כפי שנודע לפני חודש, ומאז אני מלווה את אשתו סיגל, שהייתה בהריון מתקדם ועכשיו נשארה לבד עם ארבעה ילדים, ואת משפחתו. הוריו של דולב הם מקיבוץ גבולות אבל מאז המלחמה אף אחד לא עוזר להם כלכלית.
ירדן ביבס, שנחטף לעזה עם אשתו שירי, הוא מצאלים. לואיס הר ששוחרר מהשבי הוא מאורים. כל השמות שציינתי קשורים לשלושת הקיבוצים שלא מוכרים על ידי המדינה כבעלי זכויות מפונים וזה מקומם”.
בעקבות המלחמה התפנו רג'ואן ומשפחתו באופן עצמאי מהקיבוץ למצפה רמון, ובהמשך עברו למלון “בראשית” שבמצפה רמון. “השהות במלון הייתה קשה עבורנו”, הוא אומר. “הורים של חבריהם לכיתה של הילדים נשבו בידי חמאס. פרנסתי נפגעה קשות כשכל הפרויקטים שלי מוקפאים.
חזרנו לקיבוץ בסיום מימון שהותנו על ידי הקיבוץ, לא המדינה, ואנחנו חיים באזור מלחמה ובתחושה של איום קיומי ובכעס גדול על המדינה שהפקירה אותנו לגורלנו. אנחנו משלמים מחיר כבד על הפקרות המדינה. תחשוב שגם מבחינת מיגון, המדינה לא מסייעת: אנשים הבינו במלחמה את החשיבות של מיגון הדלתות, ודלתות ממוגנות, שהכרחיות להצלת חיים, עולות כסף וגם בזה המדינה לא חושבת לסייע”.
לדברי רג’ואן, הגשת העתירה לבג”ץ הייתה מוצא אחרון עבורם: “הבנו שאנחנו לבד באירוע הזה, שהמדינה לא איתנו, וניסינו לעשות הכל כדי לקבל את מה שמגיע לנו, אבל כשהמדינה הפנתה לנו גב - הבנו שאין לנו ברירה אלא לפעול.
כל התרומות והעזרה שאנחנו מקבלים מאנשים פרטיים לא מספיקות לצערי כדי לעזור לנו לשקם את האזור, ואנחנו זקוקים לסיוע מהמדינה. אנחנו לא יכולים לחכות יותר ולא לסבול את השגרה הזו. אין לנו ברירה ומצד שני אנחנו חייבים להיות אופטימיים ולהמשיך קדימה.
כולנו חלק מרקמה אנושית אחת, שאין מי שידאג לה ולמשפחות הרבות שנפגעו. עתיד המועצה האזורית כולה תלוי בזה. אנחנו מצפים שהמדינה תעמוד לצדנו ולא תפקיר אותנו לגורלנו”.