שחמט, בובות, מונופול וברווז מעץ ששימש להברחת מסמכים: תערוכה משחקי ילדים ב"יד ושם"

צעצוע עם סיפור: ופיה רוזנר (לימים יעל רוזנר) הייתה ילדה קטנה בשואה. בימים הראשונים לכיבוש הנאצים לקחו את אביה וכלאו אותה ואת אמה בגטו ורשה. הוריה היו פעילים במחתרת היהודית ואמה עסקה בהברחות. בשל פעילותה, האם נעדרה לפעמים אף לימים שלמים. כדי להעניק לה חברה וביטחון ולמלא במעט את חסרונה, הכינה לבתה בובה מאולתרת, עשויה מראש של בובה שמצאה במקרה בגטו ואליו תפרה שמלה מבד. זושיה היא קראה לה. "את תשמרי על ילדתך במשך היום", אמרה לבתה.

יעל הקטנה וזושיה העבירו ימים שלמים במרתף הגטו בו הוחבאה בודדה ומפוחדת. הבובה זושיה הייתה חברתה, אשת סודה ומשפחתה. יום אחד לא שבה אמה של יעל, אך במקומה שלחה לגטו נער פולני על מנת להוציא את יעל אל מחוץ לגטו. הנער הכניס את יעל לשק עם פחם וביקש להבריחה אל מחוץ לגטו. בדרך החלה הילדה לצעוק: "שכחתי את הבובה שלי". הנער זעם ונזף בילדה, אך היא התעקשה: "אמהות לא משאירות את בנותיהן בגטו". הנער החליט לשוב לגטו ולהשיג את הבובה. יעל שרדה. אביה נרצח, ואמה, למרות ששרדה במלחמה, נפטרה זמן קצר לאחר מכן. הילדה הקטנה הגיעה לישראל והבובה הפכה לחלק מחייה.

22 חודשים שהו בני משפחת יגד מהעיירה בוברקה שבאוקראינה במסתור קטן וחשוך מתחת לדיר חזירים של משפחה מקומית. לוח המשבצות שהכין הילד קובה במסתור שימש את בני המשפחה למשחק שחמט בשעות האור המועטות. לאחר כיבוש אזור לבוב על ידי הגרמנים החלו פרעות ביהודים. שרה, אם המשפחה, הבינה שעליה לדאוג למסתור לבעלה לאון ולשלושת ילדיה. היא הבטיחה לאיכר מקומי שיקבל את בית המשפחה אם יסכים להסתירם מפני הנאצים עד תום המלחמה. האיכר הסכים.

משפחה שלמה - הורים ושלושה ילדים - התחבאה בכוך מתחת לדיר חזירים שהיה כל כך קטן שלא ניתן היה לעמוד בו. בנותיו של האיכר היו מביאות להם אוכל למקום המסתור ושם שהו יחד כל המשפחה כמעט שנתיים. אמו של קובה עודדה אותו לצייר במהלך השהות במחבוא. הילד התגלה כבעל כישרון מופלא בציור ובכל פעם שזכו בני המשפחה במעט אור הוא היה מצייר זיכרונות, נופים ובעלי חיים מדמיונו. דף אחד במחברת הציור הוקדש ליצירת לוח שחמט. פיסות לחם קטנטנות שימשו את בני משפחת יגד ליצירת חיילי משחק.

באפריל 1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום. בני המשפחה הצליחו לשרוד את המלחמה. לאחר שנים, החליט ג'ק (קובה) יגד, להפקיד את לוח השחמט ב"יד ושם" כדי להנציח את סיפור הישרדותה של המשפחה במלחמה. גם יעל רוזנר הפקידה ב"יד ושם" את הבובה שעזרה לה לשרוד את הימים והלילות הקשים בגטו ולעבור את התופת שבה חיה כילדה קטנה ובודדה, במטרה להעביר לדורות הבאים את סיפור הישרדותה בשואה ואת גבורת היהודים בגטו ורשה.

אלו שניים מתוך סיפוריהם של היהודים בשואה, שניסו להעניק לילדיהם ולעצמם רגעים של שפיות וחיים רגילים גם במציאות של תופת וזוועות. אוסף מיוחד עם לוחות שחמט, פאזלים, בובות ומונופול שמותאם לחיים בגטו מציג את משחקי הילדים ששרדו את השואה ועזרו הן לילדים והן למבוגרים להיאחז בחיים, גם אם לרגעים ספורים.

כמיליון וחצי ילדים נרצחו בשואה. מעטים שרדו. מספר הילדים ששרדו מוערך באלפים בודדים. בעבר עלתה ב"יד ושם" התערוכה "אין משחקים ילדותיים", ששמה היה לקוח מספרו של יאנוש קורצ'ק, "חוקי החיים". זו אמורה הייתה להיות תערוכה זמנית שתוצג במשך מספר חודשים, אך היא הוצגה שנים רבות. ב־30 השנים האחרונות הגיעו אלפי שורדי שואה ומשפחות של קורבנות שואה ל"יד ושם" כדי להפקיד עשרות אלפי פריטים – אוצרות היסטוריים מתקופת השואה שנשמרו בביתם לאורך השנים. משכן האוספים ע"ש שאפל שנחנך אמש (שני), מרכז את כל החפצים, המסמכים, יצירות האמנות והתצלומים ש"יד ושם" אסף ושהגיעו אליו ממקורות שונים. הפריטים, בני למעלה מ־70 שנה, עברו שימור מוקפד כדי שיוכלו לספר את הסיפור שעומד מאחוריהם לציבור הרחב עוד שנים קדימה.

כוחם של הצעצועים

כיום אוספי "יד ושם" כוללים מגוון עצום של פריטים בעלי ערך היסטורי, מחקרי, תיעודי ורגשי. אלו כוללים כ־227 מיליון עמודי תיעוד, 135,000 עדויות שורדי שואה, 541,500 תצלומים מתקופת השואה, 33,000 חפצים וכ־14,000 יצירות אמנות. המבנה החדש, המשתרע על שטח של 5,880 מ"ר, יבטיח את שימורם של מיליוני הפריטים לדורות הבאים.

מיכאל טל, מנהל אוסף החפצים ב"יד ושם", מסביר שאוסף החפצים של "יד ושם" הוא אוסף יחסית צעיר ביחס לאחרים. הוא נבנה בשנות ה־90 של המאה הקודמת לקראת בניית המוזיאון החדש, אז התחילה להתגבש ההבנה שהחפצים שאנשים שמרו נושאים איתם זיכרון חזק של האירועים שפקדו אותם, של בני המשפחה שנרצחו, של הבדידות. "חפץ שנושא זיכרון עמוק אינו חייב להיות בגד אסירים או חתיכת תיל מהגדר, אלא כל פריט שאדם הצליח לשמור. בסופו של דבר אנשים נותרו עם חפצים מאוד יקרים ומשמעותיים, עד שהם נתפסו בעיניהם כמעין קמע ששמר עליהם", הוא אומר.

בתוך חיפוש החפצים האישיים הלכו והתגלו חפצי הילדים, חלקם בובות וצעצועים שלא היו מאוספי "יד ושם". "ראינו שילדים ששרדו והצליחו לשמור משהו מהבית, צעצוע שלקחו איתם או שמישהו עשה עבורם בגטו או במחנה, הם שמרו עליו מכל משמר", מסביר טל. "זהו פוטנציאל לסיפור השראה שלא הבנו כמה עומק יש בו. איזה סיפור גדול מספר דובי קטן שילד שומר איתו כשהוא לבד במחבוא, בבית משפחה נוצרית, כשהוא מנותק מאחיו והוריו. לא ברור לו אם הוא יהודי או לא כי הוא צריך להתפלל לצלב והדובי הזה הופך להיות בן המשפחה והגורם היחיד שהוא יכול לפתוח את לבו בפניו. במהלך השנים זה לא נשכח והילדים שגדלו התקשו להיפרד מהם. הם הסכימו כי הם הבינו את כוחם של הצעצועים לספר את סיפורם כילדים בתקופת המלחמה. כאנשי מוזיאון אנו מנסים להעביר את הכוח הזה למבקרים בכלל ולילדים בפרט".

על השאלה איך מתבצע איסוף החפצים, משיב טל: "הדור השני שמר את מה שנשאר אצלו. אנחנו ניגשים באופן יזום לכנסים, לילדים ניצולים ברחבי העולם וכמובן בארץ, ומראש מבקשים: אם יש חפצים שהיו במסתור או בגטו, אנא הביאו איתכם. אלו דברים שגם במרחק הזמן מספרים את הסיפור. אני מקבל צעצוע לאוסף, מקשיב לעדות הילד ומנסה ללמוד מהעדות או מתוך שיחה איתו, מה הייתה משמעות החפץ עבורו".

לא לכולם קלה הפרידה. "יש כאלו שמתקשים להיפרד מצעצוע אבל הם עושים את זה כי הם מבינים את ערך העברת הסיפור בעולם שבו הם לא יהיו", אומר טל. "מהצד השני יש את אלו שבראשית המאה ה־20 מסרו את הפריטים שלהם מתוך הבנה שאצל בני משפחתם כבר לא יימצא מי שהדובי המסמורטט או הבובה העלובה יעניינו אותו. מבחינתם ב"יד ושם" ישמרו עליהם היטב וגם יספרו את סיפורם. סטלה קנובל, למשל, פחדה שיזרקו את הדובי שלה לפח. היא אמרה: 'אני לא יכולה. זה כל העולם שלי. זה הדבר היחיד שנשאר לי בבית מפולין, החבר היחיד שלי כשהמשפחה ברחה לברית המועצות, כמו נוודים. הדובי היה הדבר היחיד להתנחם בו'. ילדה מסלובקיה האמינה שהבובה שומרת על המשפחה שבאופן מפתיע שרדה. בשלב מסוים הבובה נשארה אצל אחת ממשפחות האיכרים והילדה דרשה בסוף המלחמה ללכת לכפר ולהחזיר את הבובה. כמי שגדלים בסביבה שיש בה הכל וזמין, קשה לנו להבין את הקשר בין הילדים לדבר היחיד שנמצא איתם".

"אפשרות להעביר חוויה"

אוסוואלד פק היה אמן שגורש מפראג לטרזין בנובמבר 1941, ובספטמבר 1944 גורש לאושוויץ ושם נספה. בשנת 1943 צייר פק מונופול במסגרת סדנה גרפית שפעלה בגטו כחלק מפעילות מחתרתית. המונופול שימש את הילדים בגטו לא רק כמשחק להעברת הזמן ובנוסף לבידור הילדים, אלא גם סיפק להם מידע על החיים בגטו. במקום תחנת הבית במשחק המונופול המקורי, ציור של הגטו, ואתרים מרכזיים כתחנות מרכזיות במשחק: בית הכלא, הביתנים, המבצר, המחסן, המטבח, אתר המעבר למגורשים ועוד.

באמצעות קלפי משחק אפשר לקנות במבצר דבש או ממתקים, קלפים לקנייה אצל החקלאי, קלפים המאפשרים לשלוח מכתבים מחוץ לגטו בעזרת הדואר ועוד. המונופול הועבר מיד ליד, מילדים שגורשו לאושוויץ לחבריהם שנשארו בגטו, עד שהגיע לידיהם של האחים תומש ופאבל גלאס שהצליחו לשמור אותו במשך עשרות שנים עד שהפקידו אותו ב"יד ושם".

פריט נוסף מספר עוד סיפור בלתי נתפס. יאן ברוייר היה הולנדי נוצרי שהסתיר את אשתו היהודייה וילדיו בביתם מפני הנאצים. ב־1943 הצטרף למחתרת ההולנדית להצלת יהודים ובנוסף לפעילותו, הסתכן והסתיר בעליית הגג את בת דודתו של אשתו ובעלה. לחנה, בתו בת ה־9 של יאן, לא היה מושג שדודה שלה מסתתרת בעליית הגג יחד עם בעלה. בכל פעם שחיפשה את הפאזל שקיבלה ליום הולדתה, היא לא הבינה איך יכול להיות שהוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. מה שהיא לא ידעה הוא שאמא שלה העלתה את הפאזל בן 400 החלקים לעליית הגג כדי שקרובי המשפחה יוכלו להרכיב אותו ולהפיג את השעמום בשעות הארוכות במסתור. לימים, ברוייר הוכר כחסיד אומות העולם. כעבור עשרות שנים החליטה חנה הילדה הקטנה להפקיד את הפאזל ולספר את הסיפור שעומד מאחוריו.

טל: "אם אנחנו משכילים להבין היטב את סיפור החפץ ולהעבירו הלאה, יש פה אפשרות להעביר חוויה. חוויה של ילד במלחמה, שגם אם בסופו של דבר שרד, הוא נקרע מהוריו, מביתו, מהמסגרת שהוא מכיר, ולפעמים נמצא במקום שאינו מדבר את שפתו. למשל, הילדים מגרמניה שהועברו לאנגליה. הם לא ידעו את השפה של האנשים שבביתם הם חיים. ההבנה הזו שהתגבשה אי אז בשנות ה־90 פתחה פתח משמעותי. ממצב שבו כמעט שאין חפצי ילדים באוסף, מתגלה שיש הרבה מאוד שחיים בינינו ולפעמים גם לא בארץ, שנשארו להם חפצים פרטיים שהם לא חשבו שיעניינו מישהו. אנחנו אומרים: זה אמצעי אדיר להפגיש את נושא הילדים בשואה עם המבקרים שהשואה התרחקה מהם במהלך השנים".

ויש גם פריטים שמספרים סיפור של גבורה ואיחוד. יהודית גלר הייתה נערה צרפתייה בת 17 כשפרצה המלחמה. לאחר שאחיה נרצח באושוויץ, הצטרפה למחתרת הצרפתית בשם המבצעי ז'קלין גוטייה. היא ביצעה פעולות סודיות, מסוכנות ורגישות, בהן העברת מסמכים מסווגים. תחת סיפור כיסוי של עובדת סוציאלית העובדת עם ילדים היא נשאה עמה ברווז צעצוע העשוי מעץ, בין יתר צעצועי ילדים. הברווז שהיה חלול מבפנים, סייע בהברחת תעודות ומסמכים מזויפים בין אנשי המחתרת. באחת השליחויות יהודית נעצרה כאשר הברווז בידיה ורק בדרך נס לא התגלו לגרמנים המסמכים שהיו ברשותה. את הברווז שמרה ולימים החליטה להפקידו ב"יד ושם" כדי להנציח את פעילות מחתרת היהודים בצרפת.

יוליוס דרוקמן ומנחם שרף היו שני נערים יהודים שנפגשו בעיירה אובדובקה (היום אוקראינה) בה רוכזו יהודים שגורשו מביתם, והפכו לחברים תוך זמן קצר. יוליוס, בעל ידי הזהב, תיקן כלי עבודה ומצא דרכים יצירתיות להתפרנס. באחד הימים החליט יוליוס ליצור כלי משחק של שחמט. "זה עזר לי לחלום על משהו יפה וטוב, זה היה האינסטינקט שלי לחשוב שמתישהו יהיה טוב", הסביר לימים מדוע החליט לבנות את כלי המשחק. הלוח הפך מהר מאוד למשחק פופולרי בעיירה ונערים רבים התאספו כדי לשחק יחד. בחורף 1943 הגיעו לאובדובקה נציגי הצלב האדום ואספו ילדים ובני נוער עד גיל 15 במטרה להעבירם למקומות ראויים יותר למחיה, ביניהם יוליוס ומנחם.

הם צעדו ברגל כ־70 קילומטרים בשלג עד שהגיעו לעיר בלטה. כשהגיעו, נאמר להם שאין מקום לכל הילדים על הרכבת. מנחם שרף זכה לעלות על הרכבת שהמשיכה לבוקרשט ויוליוס נאלץ להישאר על הרציף. רגע לפני שנפרדו מסר יוליוס את משחק השחמט למנחם כמזכרת לחברותם. שם, על רציף הרכבת, נפרדו דרכיהם. מנחם שמר על משחק השח לאורך כל השנים ועל אף התלאות הרבות שעבר עד שהגיע לארץ. במשך השנים לא ידע איש מהם מה עלה בגורלו של האחר. עשרות שנים לאחר שקיבל את המתנה מיוליוס, מנחם החליט להפקיד את משחק השחמט שהכין חברו בתקופת המלחמה ב"יד ושם" כדי להבטיח את שימורו ולדאוג שהדורות הבאים יכירו את הסיפור המיוחד. זמן קצר לאחר מכן, במקרה, קרובת משפחה של יוליוס ביקרה ב"יד ושם" וזיהתה את השחמט של יוליוס. הגילוי המפתיע גרם לסגירת מעגל מרגשת ולמפגש בין חברי הילדות – עשרות שנים לאחר שנפרדו דרכיהם.

"משחק כהתנגדות"

בעבודת הדוקטורט שלו נתקל ג'ורג' אייזן ביומן מגטו וילנה שכתב זליג קלמנוביץ'. הקטע שצד את עינו של אייזן נגע למגרש משחקים שהוקם בסביבות 1942. קלמנוביץ' הביע בו את פליאתו: "משחקים וספורט ורצח המוני באותו מרחב?". אייזן נשאב לנושא היכולת של היהודים להמשיך בחיים בתוך מציאות של מוות ועל כך כתב בספרו "ילדים ומשחק בשואה - משחקים בין הצללים" (אוניברסיטת מסצ'וסטס, 1990).

אייזן עצמו הוא יהודי הונגרי שנולד ב־1943 בהונגריה הכבושה ושהה שנה במסתור עם אמו בזמן שאביו היה במחנה ריכוז. בספרו הוא כותב שילדים יהודים שהוחזקו במחנות ריכוז ובגטאות במהלך מלחמת העולם השנייה בילו את שעות הילדות הספורות שלהם במשחקים ששיקפו את אימתם מהסביבה. באושוויץ היו אלה "תא הגזים", "סוכן הגסטאפו", "פיצוץ בונקרים", "תפסו את בגדי המת" ועוד. למשחקים המסויטים היו השלכות גם בבגרותם של הילדים שהצליחו להינצל. אייזן, שעוסק בסוציולוגיה של הספורט, סבור שמשחקים בכל תרבות הם אמצעי חשוב להבנת המציאות ותפקידם לספק שיקוף של הצער והאבסורד בעולמם של הילדים. הוא כותב על המאמץ הגדול בגטאות הגדולים ליצור גני שעשועים לילדים. בגטו ורשה פעמיים ערכו התרמות למען הילדים, בלודז' חנכו גינת משחק לילדים.

ד"ר בעז כהן, ראש התוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי ומרצה בחוג להיסטוריה במכללת שאנן לחינוך, אומר שאחד הדברים הראשונים שהגרמנים עשו היה למנוע מילדים יהודים להשתמש בפארקים. "זה מאפיין את התפיסה שאומרת שלילד היהודי אין זכות קיום ואם יתקיים בטעות, יהיה מבצע צבאי שישמיד אותו. חלק מהמבצע היה מניעת חיי הילדות. על השאלה אם לילדים בשואה הייתה ילדות יש נטייה לענות שהם היו ילדים זקנים. התשובה כמובן נסמכת על עדויות על התבגרות מהירה מאוד, חילופי תפקידים שבמסגרתם ילדים מחליפים את ההורים. הילד עצמו מתנהג כאדם זקן. הוא לא מחייך, עסוק בהישרדות, אבל המציאות היא שיש גם עדויות הפוכות לגמרי.

"ילדים השתדלו לשחק בתנאים הכי קשים וזה היה מאוד טבעי. משחק כהתנגדות. כשילד מתעקש לשחק בעולם שבו נשללת זכות הקיום שלו, הוא מתנגד גם אם הוא לא חושב על זה במושגים האלה. מול הבניית מסלול חיים של מוות בגטו, הוא בונה מסלול לחיים של משחק עם הבובה. משחק של ילדים הוא הרבה פעמים התנגדות לנורמות של החברה, לדרישות שלה. אני חושב שבהקשר של שואה, ילד שמצליח לשחק עם בובה מראה בעצם התנגדות לתוכנית הגרמנית. התנגדות לדעיכה ולקמילה בגטו. אם הוא משחק ב'שוטרים וגנבים' או ב'נאצים ויהודים' הוא מתנגד עוד יותר. באלבום אושוויץ אחד הצילומים מראה ילד משחק בזמן ההמתנה לתאי הגזים. משחק אל מול המוות".