18 ביולי 1994, בשעה 09:53 בבוקר לפי שעון ארגנטינה, פוצץ איברהים חוסיין ברו, מחבל מתאבד לבנוני בן 25, מטען של כ־400 קילו חומר נפץ שהוטמן במכונית תופת בחזית בניין הקהילה היהודית בארגנטינה (AMIA) שממוקם בבואנוס איירס.
85 אנשים נרצחו ו־330 נפצעו בפיגוע, שנחשב לאחד הפיגועים הקשים ביותר שבוצעו אי פעם על אדמת ארגנטינה. “30 שנה חלפו מאז מתקפת הטרור על AMIA ועדיין לא נעשה צדק”, אומרת סופיה קפלינסקי גוטרמן, אמה של אנדראה ג’ודית גוטרמן בת ה־28, שנרצחה בפיגוע.
“אני עדיין מרגישה את הכאב על אובדן של 85 אנשים, בהם בתי האהובה, ומרגישה את הגעגועים והצער על שלא זכיתי לחוות עם בתי את העתיד שלה. אני גם מאוד זועמת ומרגישה את הכעס הבלתי נתפס על כך שמי שתכננו והוציאו לפועל את הפיגוע הזה יזכו למות כבני חורין מבלי שישפטו אותם ויגנו אותם על מה שהם עשו".
עוד אמרה: "אני גם מרגישה אסירת תודה על שזכיתי שכל כך הרבה אנשים ליוו אותי ואת המשפחות וממשיכים ללוות אותנו. אני גם מאוד אסירת תודה לבני הנוער שמקיימים מדי שנה טקס זיכרון בבתי הספר ובתיכונים להנצחת קורבנות הפיגוע וגם לעיתונות שתמיד נותנת לנו תמיכה וכבוד. אני מרגישה גם תסכול על כך שאחרי 30 שנה עדיין אנחנו צריכים להמשיך להיאבק ולדרוש צדק”.
“אהבה לילד - הכי קדושה”
מרינה דגטיאר, אחותו של כריסטיאן אדריאן דגטיאר בן ה־21 שנרצח בפיגוע, אומרת כי ”למרות השנים הרבות שעברו מאז הפיגוע, הכאב עדיין חזק ועוצמתי בדיוק כפי שהיה כשנודע לי שאחי האהוב נרצח". לדבריה, “מידת הכאב לא משתנה אלא מה שמשתנה הוא הדרך בה אנחנו מתחברים אליו, לומדים להכיל אותו ולחיות לצדו. ההיעדרות של אחי תמיד כואבת, בכל יום מחדש.
אני מאוד מעורבת בפעילות הקהילתית בבואנוס איירס ומן הסתם נשארת מעודכנת בכל מה שקורה בעניין מיצוי הדין עם מי שאחראי לפיגוע בבניין AMIA, ולכן מיד כשהתקבלה ההמלצה להעמיד את איראן לדין – הייתי מהראשונות לדעת. אני מקווה שיום אחד העולם יבין שאי אפשר להפנות עורף ולהעלים עין בזמן שהשנאה חסרת ההבחנה של הטרור רק הולכת ומתגברת ולא נעלמת מהעולם.
מבלי להרוס את הטרור ומבלי למצות את הדין עם שליחיו של הטרור, גם של הפיגוע שבו נרצח אחי – העולם לא יחזיק מעמד”.
איפה הייתן ב־18 ביולי 1994, בזמן שאירע הפיגוע?
מרינה: “באותו יום שני, ה־18 ביולי, הלכתי לעבוד כמדי יום. כיוון שזו הייתה תחילת חופשת החורף בבואנוס איירס, לקחתי איתי את בתי בת ה־5. כששמענו ברדיו במשרדי שקרה משהו בבניין AMIA, הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לאחי, כריסטיאן, שהיה אמור להגיע לעבודה רק אחר הצהריים.
לא שיערתי לעצמי שהוא יצא מוקדם מהבית לעבודה, כי זה היה יום חופש והוא לא היה צריך ללכת ללימודים, אבל הוא החליט להקדים ולפגוש את חבריו לעבודה כדי לסיים דוח שהיה צריך להכין. הוא התבדח עם חבריו בטלפון ממשרדי בניין AMIA כשאירע הפיצוץ. כשהתקשרתי ואחי לא ענה – ידעתי שקרה משהו נורא.
מיד רצתי לרכב ונסעתי לשם הכי מהר שיכולתי. כשהגעתי ראיתי את הבניין הרוס ואת הבור שנפער בכביש. מאז יש לי חלל בזיכרון מהמראות הנוראיים שראיתי. אני רק זוכרת שמיד אחרי זה הגעתי להורים שלי ופשוט חיבקתי אותם ובכיתי איתם.
אני זוכרת שבהתחלה סירבתי להאמין שהוא נהרג והתפללתי שאם הוא נפצע – אז שהרגליים שלו, אלו שהוא אהב לשחק איתן כדורגל, לא נפגעו. כשהתברר לי שהוא נהרג, יצרתי לעצמי במוח תיאוריה שהוא היה הראשון שמת, שהוא לא סבל ולא ידע מה קורה. עכשיו אני חושבת שהוא כן ידע מה קורה, אבל זה היה רק עניין של שניות והוא לא סבל.
זה מה שאני משכנעת את עצמי שקרה. הפעם האחרונה שבה פגשתי את אחי הייתה שלושה ימים לפני כן, כשכל המשפחה שלנו, בעלי, אני ובתי, אחי השני וההורים שלנו בילינו יחד. כריסטיאן צילם כל הלילה את
המפגש המשפחתי הזה. לא תיארנו לעצמנו שזה יהיה הלילה האחרון שלנו ביחד”. סופיה: “אני מורה, וכשהפיגוע התרחש הייתי בבית והכנתי מטלות לתלמידים שלי כי היה חופש. בתי אנדראה ג’ודית הלכה לבניין של AMIA כי היה לה שם ראיון עבודה בשעה 11 בבוקר והיא רצתה להקדים כדי לעשות רושם. יום לפני הפיגוע היינו בעלי ואני עם אנדראה וצפינו יחד בטלוויזיה בגמר המונדיאל.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. כששמענו שהתפוצץ מטען בבניין, התחלנו לחשוש ויצאנו לכיוון הבניין המפוצץ כדי לחפש אותה. מצאו את גופתה מתחת להריסות בשעות הבוקר המוקדמות כשבוע לאחר האסון”.
אנדראה, גננת במקצועה, בדיוק איבדה את עבודתה, והלכה לבניין AMIA בתקווה למצוא עבודה. “היו לה הרבה חלומות”, מספרת סופיה. “היא רצתה להתחתן, לעבור למרכז ארגנטינה ולהקים גן משלה. היה לה חלום לגור במקום שקט ולהתחבר יותר לטבע. שלושה חודשים לפני מותה היא התעוררה מסיוטים חוזרים ונשנים וסיפרה לי שהיא חלמה שאנשים רעולי פנים רוצים לרצוח אותה.
היא זכרה בעיקר שהם רגמו אותה באבנים מגואלות בדם. זה כאילו החלום ניבא במובן מסוים את מה שקרה לה. טירוף הטרור גבה את חייה ואת חייהם של 84 אנשים אחרים. אנדראה אהבה מאוד לעבוד עם ילדים, היא הייתה תמיד שמחה, חברה טובה מאוד לחבריה ולחברותיה ובת מצוינת.
אנדראה הייתה בתנו היחידה. היא לימדה אותי שלהיות אמא זה הדבר הכי נפלא ושהאהבה שאת מרגישה לילד היא הכי קדושה. אני כל כך מתגעגעת אליה”. כריסטיאן, סטודנט למשפטים, הספיק לבקר בישראל בפעם השנייה חודשים ספורים לפני הפיגוע. “הייתה לו מחויבות מאוד עמוקה לזהותו היהודית”, מספרת מרינה.
“הוא נסע פעמיים לישראל וזה היה מאוד חשוב ומעצים עבורו. כריסטיאן היה ילד מאוד משפחתי, אופטימי, אהוב על כולם ועם חברים רבים. הוא אהב מאוד כדורגל וכאידיאליסט מובהק, אהב לכתוב את הגיגיו ואת האידיאלים שלו. הוא היה אח אהוב וחבר טוב עבורי. תמיד היה כיף במחיצתו.
במהלך לימודיו האקדמיים הוא כתב עבודה על היהודים בשואה ובעבודה הזו הוא כתב משפט שב־30 השנים האחרונות מלווה אותי ומהווה עבורי מוטו לחיים: ‘זיכרון ומצפון קולקטיבי יהיו ההגנה הטובה ביותר לוודא שמה שקרה בשואה לעולם לא יחזור על עצמו’. שנים רבות לאחר הפיגוע סיימתי את לימודי הפסיכולוגיה שלי והתמקדתי כפסיכולוגית באבל.
כיום אני מלווה קרובי משפחה של חטופים ונפגעי הטבח שקרה אצלכם בישראל ב־7 באוקטובר. זה חלק מהתרפיה שלי לעזור להם להתמודד עם האובדן כי אני הייתי שם במקום הזה ואני חיה את זה מדי יום ביומו”.
“מתפללים לצדק”
המחבל, ששניים מאחיו נהרגו בעימותים עם צה”ל בלבנון, חדר למדינה כשבוע לפני הפיגוע, בליווי סייעני חיזבאללה המתגוררים באזור זה. על פי דוח המודיעין הארגנטינאי, הסיבה העיקרית לביצוע הפיגוע דווקא בארגנטינה הייתה החלטה חד־צדדית של ממשלת ארגנטינה לבטל חוזים עם איראן לאספקת טכנולוגיה גרעינית וחומרים גרעיניים, שנחתמו בשנתיים שקדמו לפיגוע.
במשך 30 שנה לא הפסיקו משפחות הקורבנות שנשארו בבואנוס איירס להנציח, לספר, להתאגד ולהפגין למען מיצוי הדין עם האחראים לרצח יקיריהן, כשבמקביל האינטרפול הוציא צווי הסגרה בינלאומיים נגד חמישה בכירים איראנים ובכיר בחיזבאללה בשל מעורבותם בפיגוע, זאת בעקבות פנייה של התובע הכללי של ארגנטינה.
לפני כשלושה חודשים קבע בית המשפט הפדרלי בארגנטינה באופן רשמי כי הפיגוע תוכנן על ידי איראן ובוצע על ידי ארגון הטרור חיזבאללה, קבע כי מדובר בפשע נגד האנושות וקרא לממשלה להגיש תלונה נגד איראן בבית הדין הבינלאומי.
“אומנם נקבע רשמית בארצנו שהפיגוע הזה והפיגוע שהתרחש בשגרירות ישראל בארגנטינה ב־1992 (פיגוע שבו נהרגו 29 בני אדם) תוכננו על ידי איראן ובוצעו על ידי חיזבאללה, אבל כבר ידענו זאת מהחקירה שבוצעה ומעבודתו של התובע אלברטו ניסמן (שנרצח בביתו לאחר שטען שהנשיאה לשעבר ושר החוץ סיכלו את חקירת מעורבותה של איראן בפיגוע)”, מציינת סופיה.
“לממשלת ארגנטינה יש בעיה תלויה ועומדת עם הקורבנות ומשפחותיהם. איראן לא תמסור ולא תסגיר את אנשיה. 30 שנה אחרי מה שקרה, הטרוריסטים האלה עדיין חופשיים. אני מעודכנת ודואגת להתעדכן בכל דבר שנוגע לזה, וכך גם נודע לי באופן ישיר, מגורמים בממשלת ארגנטינה, על ההמלצה להגיש תלונה נגד איראן.
זה מצער מאוד ולא מובן. הפטורים מעונש, כלומר הטרוריסטים, ממשיכים את דרכם הרעה והצדק ממשיך להיות בנסיגה. במשך 25 שנה העברתי הרצאות בבתי ספר ובמוסדות בארגנטינה ובאורוגוואי. ניסיתי להראות שבתוך המספר 85 יש אנשים עם שמות, פנים וחלומות. כתבתי חמישה ספרים על זה, עבדתי קשה למען הצדק ואני אמשיך לעבוד עד סוף ימיי עבור זכרם ועבור זכרה של בתי.
המוטו שלי הוא שהזיכרון לעולם לא ימות. באמצעות הזיכרון נבטיח ש־85 קורבנות חפים מפשע לעולם לא ימותו”. “אני עדיין מתאבלת על חוסר הצדק בנוגע לרצח אחי, ואני מתאבלת על הצדק שלא מגיע”, מוסיפה מרינה. “אני לא מבינה למה ממשלת ארגנטינה לא דוחפת למיצוי הדין עם הרוצחים האלה. אני עדיין מתפללת לצדק עבור אחי ועבור שאר 84.