ב-7 באוקטובר, בסביבות השעה 7:15 בבוקר, נכנס אלון אהל עם חבריו למיגונית, שבעוד זמן קצר תהפוך למלכודת מוות איומה. מהמיגונית הזאת, שלימים תיקרא "מיגונית המוות", ייחטפו ארבעה, יירצחו 16 ויינצלו שבעה, ששכבו שעות תחת גופות חבריהם.
כשעה לאחר שנכנס נחטף אלון, אז בן 22 והיום כבר בן 23, על ידי מרצחי חמאס. יחד איתו נחטפו מהמיגונית גם הירש גולדברג־פולין, אליה כהן ואור לוי.
אנו שבים אל הרגעים הנוראיים ההם ממרפסת הוריו ביישוב לבון, הצופה על נופי הגליל. אמו, עידית, מניחה בקבוק רב–פעמי על השולחן ומסבירה לי שהוא עוזר לה לזכור לשתות. "צריך לשים לב לדברים הבסיסיים", היא מסבירה, "אני תמיד עסקתי בתזונה, אז זה עוגן מבחינתי, זה עושה לי סדר".
זה המקום היחיד שיש בו שליטה?
"כן, ממש. בתקופה הזו צריך כל הזמן לדאוג להיות בשליטה, במקומות שאת יכולה להיות בשליטה עליהם, שזה על הגוף שלך, על המחשבות שלך, על מה את בוחרת לעשות, מה הגבולות שלך. בדברים האלה יש ודאות כלשהי אל מול חוסר הוודאות. זה הזוי שהוא עדיין לא פה, אבל אני כל הזמן אומרת שזה לא רק המסע שלי".
אלא?
"זה המסע של החברה הישראלית. חווינו המון במדינה שלנו, גם מלחמות וגם פיגועים. אבל 7 באוקטובר הוא לא באף אחת מהספירות האלו. אני רק לא מבינה איך דבר כזה יכול לקרות ולא מספיק אנשים שמים לו ברקס, איך אף אחד לא קם ואומר: 'רגע, יש פה משהו לא הגיוני בהתייחסות של הממשלה לדבר הזה, בהתייחסות של המדינה שלנו'".
את חושבת שאנשים לא קמים?
"יש מעט מאוד. את גרה בתל אביב?".
כן.
"בתל אביב יש 200 אלף שיוצאים, אנחנו תשעה־עשרה מיליון. 200 אלף ביחס לאוכלוסייה שלמה? זה לא שאני ממעיטה בערך, הרי אם זה לא היה, אם לא היה את מטה המשפחות, אז גם לא היינו מחזירים את החטופים שכן חזרו, חד־משמעית. אבל מי שיוצא עכשיו הם מי שהפגינו סביב השינוי המשפטי, הם ישר עברו לזה, ההבנה הזאת היא הזויה, היא צריכה להדליק הרבה נורות אדומות לאנשים במדינה".
למה זאת נורה אדומה, מה זה אומר עלינו?
"באופן אישי, המון אנשים נמצאים סביבי ואכפת להם וחשוב להם. אבל היום אני שואלת גם את עצמי שאלות סביב זה, כי לפני 7 באוקטובר לא היית מוצאת אותי בשום הפגנה. חינכתי לערכים מסוימים, חינכתי את הילדים לראות את האחר, להסתכל תמיד מעבר, אבל לא הרגשתי שזו הדרך".
"אני גם אומרת לעצמי שאם אני הייתי כזאת, אז יש עוד הרבה שרואים את הדברים אותו הדבר. אבל מה שקרה ב־7 באוקטובר הוא משמעותי, הוא מעלה את השאלה לאן אנחנו נלך עכשיו? גם בעבר כשהיו מלחמות מישהו לקח אחריות, ועד היום אף אחד לא לקח אחריות, ואני לא מדברת על הדרג הביצועי, על הצבא, לא, לא, אני מדברת על מי שמנהל את הדבר הזה, ואנשים לא שואלים על זה שאלות, לא מעמידים את זה כמשהו שהוא לא תקין".
"כבר הרבה מאוד שנים הכניסו אותנו למין תבניות חשיבה שאנחנו כאזרחים מרגישים שאנחנו לא באמת יכולים להשפיע", מוסיף קובי, אביו של אלון, "שהקצוות הם אלה שקובעים את הטון ומי שנמצא באמצע אומר לעצמו 'טוב, אין לי השפעה, אז למה להיכנס לתוך הדבר הזה', ואז כל אחד מאיתנו בעצם נכנס לתוך המסגרת שלו ואומר, יש לי את מה שאני צריך, למה להתעסק עם כל האיכסה הזאת שיש בחוץ".
"לכן אנחנו רואים שבעצם אותם אנשים שראינו סביב הנושא של המחאה החברתית וסביב החקיקה המשפטית, הם אותם האנשים שגם היום נמצאים בווליום. אבל עכשיו כבר אי אפשר לפטור את זה ב"סוגיה פוליטית", זה חיים או מוות, תרתי משמע".
עידית: "לכן אני שואלת למה אנשים לא יוצאים. למה אנשים לא רואים שזאת נורה אדומה, שזה לא תקין בעליל העובדה שמושכים ומושכים ומושכים זמן. אבל שוב, אני שואלת גם על עצמי, למה לא יצאתי כשגלעד שליט היה בשבי? זה מעלה לי המון שאלות עכשיו. רוב האנשים, גם אלה שלא נמצאים בחוץ, אומרים לנו 'אנחנו איתכם, אנחנו איתכם'. אלה אנשים שמפחדים, שהאירוע הזה יצר בהם כזאת אימה מהמחשבה שזה יכול היה להיות הבן שלהם בסיטואציה הזאת, וזה בלתי נתפס, עד כדי כך שהם מדחיקים את מה שהיה ולא מבינים שזה יכול לקרות שוב".
מה הייתם רוצים לראות?
קובי: "קרה פה משבר מטורף, שאנחנו ספציפית עמוק בתוכו, אבל אם אני מזיז אותנו רגע מתוך האירוע שלנו, אז כשאנחנו מדברים היום עם אנשים, אנחנו אומרים להם שזאת נורה אדומה, שאנחנו צריכים להתעורר, שאולי היה לנו נוח במקום שבו חיינו עד היום, אבל אם נמשיך להיות כצפרדע בתוך סיר, לאט־לאט נתבשל. האירוע המטורף הזה צריך להעיר אותנו".
והוא העיר אותנו?
"גם לא. רוב האוכלוסייה יושבת היום מול הטלוויזיה ואומרת 'וואללה, זה מטורף', אבל זה לא הזיז אותם למקום שבו הם אומרים לעצמם, 'אנחנו חייבים לעשות משהו'. וזה המקום שגם אני הייתי בו פעם, גם אני לא חשבתי שאני יכול להשפיע. לכן אנחנו מנסים לומר לכל אחד שימצא לעצמו את המקום שהוא משפיע בו. אסור לנו להישאר במקום האדיש, אסור לנו להגיד שלא ננסה להשפיע כי אף אחד לא סופר אותנו".
ובכל זאת רבים מרגישים בדיוק את זה.
"נכון, המנהיגים שלנו הם פוליטיקאים שמסתכלים על עצמם, על הכיסא שלהם ועל הסביבה הקרובה אליהם. הם לא מסתכלים לא על היום הבא ולא מסתכלים עלינו. מנהיג צריך להנהיג לטובת האזרחים, אבל חזרנו אחורה לתקופת המלכות, שבה המלך מסתכל על עצמו והעם הוא כסריס שכל מה שהוא עושה זה בשביל לקיים אותו, זה בעצם מה שקורה פה היום".
עידית: "תקשיבי, עברו עשרה חודשים, אם היית שואלת אותנו לפני אפילו חודשיים, לא היינו מדברים ככה".
קובי: "לא הייתי מדבר ככה בחיים, לא הייתי במקום הזה, לא ראיתי שזאת הסיטואציה".
עידית: "זה הזמן, הוא עושה את שלו, מייצר תובנות ויכולת בכלל להסתכל ולהגיד את הדברים שבחיים לא הייתי אומרת ושואלת. שאלות כדוגמת: מה זה אומר להיות היום אזרח במדינה שלנו?".
לאלון, הבכור במשפחה, שני אחים: רונן בן 20, וענבר בת 14. "ברור שכל הדבר הזה משפיע על כולנו", אומרת עידית, "על כל אחד בדרכו. רונני היה לפני גיוס כשאלון נחטף, וכשהוא נחטף אמרו לרונן שהוא לא צריך להתגייס אבל הוא נורא נפגע מזה וממש לא הסכים להשתחרר. הוא גם עשה שנת שירות בבארי וסיים אותה באוגוסט שעבר, זאת אומרת שכל מה שקרה ב־7 באוקטובר זה חלק ממנו. הוא מאוד-מאוד מחובר לבארי, לאנשים בבארי, הם היו המשפחה השנייה שלו, לחניכים שהוא איבד".
באותה השבת אלון, ששב לאחר חצי שנה במזרח, נסע עם חברים למסיבה. רונן בילה עם חבריו לקומונה בשדמות דבורה וענבר הייתה בבית. עידית: "היינו אצל ההורים שלי במצפה עדי בערב שישי, חזרנו הביתה, אלון התארגן, והוא ורונן עוד התווכחו מי לוקח את הרכב".
זאת הייתה המסיבה הראשונה שאלון יצא אליה?
"לא, מה פתאום, אלוני אוהב מסיבות, הוא אוהב מוזיקה, את כל סוגי המוזיקה. נורא מעצבן אותי שמדברים רק על הקטע שמי שהיה במסיבה לקח סמים. אלוני לא עשה את הדברים האלו, הוא פשוט אוהב מוזיקה, הוא פסנתרן, מוזיקה היא החיים שלו, הוא מתעניין בכל תחום מוזיקה, בכל סגנון, לכן זה היה ברור שהוא ילך. הוא נסע מפה לעצמון, ובעצמון הוא נפגש עם החברים שהוא נסע איתם, הם היו עוד ארבעה ברכב, חמישה בסך הכל, איתמר שפירא, חברה שלו אגם, שגב קיזנר ואיילת ארנין".
כמה מהם חזרו?
"איילת ושגב נרצחו במיגונית, איתמר ואגם נפצעו, ירו בהם, ואלוני נחטף. הם כולם היו במיגונית, הם הגיעו למסיבה בבוקר, בקושי היו להם 40 דקות במסיבה, מהר מאוד הדברים התחילו".
מה עבר עליהם עד שהם נכנסו למיגונית?
"הם נכנסו לרכב והתכוונו לנסוע הביתה צפונה, אבל עצרו אותם, ואז הם הגיעו למיגונית הציפור. בהתחלה לא היו שם הרבה, אבל ככל שהזמן עבר הצטרפו עוד, והם היו בסופו של דבר 27".
שני גיבורים היו ב"מיגונית המוות", הראשון ענר שפירא ז"ל, שם שהפך למוכר בכל בית, הבחור הצעיר שתפס רימון אחר רימון והשליך אותם בחזרה עד שנפגע בעצמו. והשני אוסמה אבו עסא, בדואי מתל שבע שעבד באבטחה ונכנס יחד איתם. אוסמה התנדב לצאת החוצה, לשכנע את המחבלים שבפנים אין איש, אך הוא נרצח מיד. "הם חוו הרבה דברים מזעזעים", מוסיפה עידית.
הייתם בקשר עם אלון באותם רגעים?
קובי: "ניסינו להתקשר אליו, אבל הוא לא ענה".
עידית: "התעוררנו באותו הבוקר כבר ב־6:30 ויצאנו לטייל עם הכלבה. היה פה שקט לגמרי. לא ידענו מה קורה, אבא שלי התקשר אלינו ושאל אותנו אם אנחנו יודעים איפה אלון נמצא, אמרנו לו שהוא במסיבה, ואז הוא שאל אותנו אם אנחנו יודעים בדיוק איפה הוא נמצא, הוא התעקש שיש שם משהו, שאנחנו חייבים לדעת איפה אלון. ניסינו לצלצל, הוא לא ענה, ואז שלחנו לו הודעה בסביבות 7:50".
קובי: "ב־7:57 שלחתי לו 'מה קורה? מה איתכם?', וב־8:08 קיבלנו הודעה בחזרה: 'אנחנו במיגונית, הכל טוב'. כשבפועל, ב־8:08 הוא כבר כנראה נחטף וההודעה נשלחה כי הפלאפון שלו נפל בפרוזדור של המיגונית, ואז נשלחה ההודעה".
חברתו של אלון, איילת ארנין ז"ל, כתבת של כאן 11 שנרצחה באותו הבוקר, נשארה נאמנה לתפקידה העיתונאי עד לרגעיה האחרונים והקליטה את שהתחולל במיגונית, מתעדת בדרכה פיסת היסטוריה.
עידית: "ההקלטה הגיעה אלינו איזה חודשיים אחרי, אבל אנחנו לא הקשבנו לה, גם היום. הקשבנו רק למה שכאן 11 ביקשו שנתייחס אליו, לקטעים ששומעים בהם את אלון".
קובי: "שמענו אותו מדבר עם המשטרה, שומעים אותם מנהלים את האירוע. ממה שאנחנו שומעים בשעה הזאת, אנחנו מבינים מה אלון עבר, אנחנו מבינים שהם ראו את המוות מול הפנים".
עידית: "אני אקשיב להקלטה המלאה כשאלון יחזור. שאלת אותי קודם איך מתמודדים, חלק מזה, זה לא להתעסק כרגע עם מה שהיה, אלא להתעסק עם מה שיהיה".
הידיעה כי אלון נחטף הגיעה למשפחה כבר במוצאי אותה שבת. עוד באותו הבוקר, כשהמשפחה הבינה שאלון מנותק קשר וכי הדרום תחת התקפה כבדה, יצר קובי קשר עם חבר בצבא. הוא ביקש ממנו למצוא אותו.
השעות הראשונות חלפו, והבית התחיל להתמלא בשכנים ובחברים שניסו לסייע. "ענבר הייתה בחדר שלה, היא התקשרה כל הזמן לטלפון של אלון", משחזר קובי.
"ממש כל עשר דקות היא חייגה לטלפון של אלון, והפעם הראשונה שענו לה לטלפון הייתה בסביבות 11:30, היא באה אלינו בריצה מהחדר ונתנה לעידית את הטלפון. בצד השני ענתה בחורה בשם עמית שניצלה, היא אומרת לה, 'אנחנו במיגונית, יורים עלינו, תדאגו לשלוח כוח להציל אותנו'. עידית מתחקרת אותה, איזו מיגונית, איפה, וגם שואלת אותה מה עם אלון. היא אומרת שהיא לא יודעת מי זה אלון והוא כנראה לא פה. הבנו כבר שמשהו קרה, עצם זה שאלון לא עונה לטלפון, הבנו שכבר משהו קרה".
עידית: "בחיים לא קרה דבר כזה שהוא לא ענה לנו".
קובי: "בפעם הבאה שעונים לנו לטלפון, השעה היא כבר 14:30. עונה לנו אדם בשם אייל שחילץ את שבעת הניצולים מתוך המיגונית. הוא בא לחפש את הבן שלו, אבל הבן שלו נרצח במיגונית ליד. הוא חילץ אותם והגיע עם הטלפון של אלון לסורוקה. כנראה עמית לקחה את הפלאפון איתה והוא נשאר באוטו שלו. כשאנחנו מדברים איתו, הוא אומר לנו שאם הטלפון בסורוקה, אז כנראה גם אלון. שלחנו לו תמונה של אלון, ואחרי 10 דקות הוא חוזר אלינו ואומר לנו שאלון לא איתו. סיכמתי איתו שישאיר לי את הטלפון במודיעין, ובאותו הרגע אחי ואני נסענו לסורוקה".
מה עובר בראש בנסיעה הארוכה מלבון לסורוקה?
קובי: "זה מטורף. אלה היו שעתיים וחצי-שלוש שאני לא זוכר".
מניחה שככל שמדרימים גם הארץ תוהו ובוהו.
קובי: "אנחנו רואים כלים צבאיים שנוסעים, מבינים שאנחנו במלחמה. אבל ברגע הזה אני לא חושב על זה בכלל, אני רק עם אלון, אני רק רוצה למצוא אותו. בכלל לא מעניין אותי מה קורה מסביבי, טילים, לא טילים, אפשר להיכנס, אי אפשר להיכנס, אנחנו נוסעים".
"הגענו לבאר שבע, היא הייתה ריקה לגמרי מתנועה, ואנחנו מחפשים במרכז מידע ולא מוצאים כלום. ב־20:00 אני מקבל טלפון מאותו חבר שצלצלתי אליו בבוקר והוא אומר לי לנסוע הביתה, כי אין לי מה לחפש. התעכבנו עוד איזה שעה וחצי עד שבאמת זזנו משם, ובסביבות 21:30 התקשרתי אליו שוב, לשאול מה הסיפור".
"הוא אמר לי שב־20:00 המידע היה שכל מי שהיה במיגונית, חוץ ממי שניצל, נרצח. ועכשיו, יש מידע ספציפי לגבי אלון, שהוא נחטף וחי. בדיעבד, אנחנו יודעים שאיתמר שפירא, החבר שהיה איתו ונפצע, הגיע לסורוקה ונתן את המידע. איתמר הסתכל כל הזמן על אלון כשהוציאו אותו מתוך המיגונית. הוא אמר לנו 'אני ראיתי אותו הולך שלם'. הוא ממש הסתכל לו בעיניים כל הזמן הזה וראה אותו נשלף החוצה חי".
כבר בבוקר למחרת התחיל רונן, אחיו הצעיר של אלון, לאסוף את כל המידע על אודות אירועי המיגונית. רשימותיו המפורטות הגיעו בסופו של דבר גם למודיעין והיוו את הבסיס להרכבת הסיפור המצמרר של מיגונית הציפור, שכאמור ידועה כיום כ"מיגונית המוות".
עידית: "כשקובי חזר, הוא נכנס ואיך שהוא עלה פה במדרגות, הוא הסתכל עליי ואמר לי 'אלון נחטף'. אני זוכרת שעצמתי את העיניים, נשמתי רגע ופשוט אמרתי שאנחנו נילחם, אנחנו נדאג שיחזירו אותו, אנחנו נדבר עם מי שצריך, נעשה מה שצריך, זו הייתה התודעה שלי באותו רגע. אבל הייתי בטוחה שתוך שבוע אלון פה, מה זאת אומרת, הרי אלה אזרחים, היה לי ברור שהצבא נכנס וסוגרים עניין. גם אמרתי לעצמי שהוא בסדר, שגידלתי אותו 22 שנה, ושהוא עבר דברים בחיים שלו, שהוא כבר התמודד וגדל והתפתח, והוא יהיה בסדר".
מתי הצבא נכנס לתמונה?
"לקח לצבא שבועיים לקשר אלינו קצין, שמאז הוא איתנו באופן הדוק. אני אגיד את זה ככה, אלון היה ב'פייט', שמענו וראינו אותו. אני הייתי ב'פייט', ענבר, רונן, קובי, כולנו היינו ב'פייט'".
והמערכת הייתה ב"פריז"?
"בדיוק. המערכת הייתה ב'פריז'. לצבא לקח שבועיים ולמערכת הכוללת לקח עוד חודש וחצי".
קובי: "אחד הדברים שעזרו לנו להיות במקום שאנחנו נמצאים בו גם היום, היה המידע המהיר שקיבלנו לגבי אלון. לא חיינו ימים שלמים באי־ודאות, הבנו מהר מאוד שהוא חטוף. הבנו שאין לנו שליטה, אבל שאנחנו יודעים שהוא חי".
עידית: "הבנו שזהו, שעם זה אנחנו צריכים להתמודד ושלכל אחד יש את המשימה. המשימה שלו היא לשרוד. נכון, אין לנו שליטה על מה שקורה עם אלון, אבל השליטה שכן יש לנו היא על המחשבות. יש לי שליטה על איך שאני פועלת ומגיבה לסיטואציות. באותו רגע שקובי אמר לי שהוא חטוף, הסתכלתי והבנתי שגם רונן וגם ענבר מסתכלים עליי, היה לי ברור שמה שייצא לי מהפה יכתיב את כל הסיפור. אם אני אצרח, אבכה, אתמוטט על הרצפה, או אכנס ואשים את עצמי מתחת לסדין ולא אקום, אז כל הבית יתפרק. והיה לי חשוב להיות בשליטה על איזה בית אלון יחזור אליו, היום אני גם חושבת על איזו חברה הוא יחזור אליה. לכן אנחנו בתודעה שאנחנו חייבים לעשות דברים בדרך מסוימת, והדרך הזאת היא דרך של טוב לב, חמלה, בצורה לא אלימה".
אתם יודעים מה מצבו היום?
עידית: "אנחנו יודעים שהוא נחטף חי, החטופים שחזרו לא ראו אותו".
אם ביקרתם בכיכר החטופים עוד בשבועות הראשונים למלחמה, ודאי ראיתם את הפסנתר שהוצב במרכז, ומבטא את אהבתו הגדולה של אלון למוזיקה.
מאז נדד הפסנתר של אלון לערים נוספות בארץ ובעולם, והוא מזמין את מבקרי הכיכרות לנגן בשמו של אלון. החיבור בין המאבק להשבתו לבין המוזיקה החל עוד קודם לכן, כשהמשפחה פנתה לאומני ישראל בבקשה לחשוב על אלון בפעם הבאה כשהם מופיעים. עידית: "אחרי שעשינו את זה, הם התקשרו אלינו ושאלו אותנו 'אז מה עכשיו? מה עוד אתם צריכים?'. משם יצאה ההבנה שצריך לחשוב על משהו מתמשך, והפסנתר הצהוב של אלון הגיע מהמקום הזה, ממקום של נתינה. הם נתנו מעצמם כשחשבו על אלון, ורצינו להמשיך את הנתינה הזאת".
ספרו לי על אלון.
קובי: "יש לו חיוך כזה...".
עידית: "אלוני כל הזמן מחייך. אין רגע שתופסים אותו והוא לא מחייך. הוא ילד כל כך כריזמטי, אוהב אדם, חבר ברמה מטורפת, אם תשאלי את החברים, הם יגידו שהוא עמוד התווך בחבר'ה".
קובי: "הוא גם חבר של הרבה סוגים של אנשים. הוא יודע להתחבר ולתת מענה לכל מי שצריך בהתאם למה שהוא צריך. אני תמיד אומר שיש לו איכויות של מנהיג, אבל הוא לא מאלה שקופצים בראש כל הזמן, שצריכים להיות אלה ששומעים אותם, רואים אותם. חברים שלו יגידו לך שהוא השפיע עליהם בצורה מדהימה, אבל בשקט".
עידית: "אנשים שהוא טייל איתם רק שבוע כותבים לנו על זה".
קובי: "הייתה איזו מישהי שהוא הכיר בטיול, היא חלתה והוא לא עזב אותה עד שהיא הבריאה".
עידית: "הוא הכיר אותה יומיים לפני, והוא היה ליד המיטה שלה במשך שבוע ימים ורק אז המשיך את הטיול שלו. זה אלוני, הוא באמת מאוד רגיש. יש לו גם המון תחביבים, אבל קודם כל, כל נושא המכוניות זה ממש הקטע שלו. כבר בגיל שהוא רק התחיל להבין דברים, הוא היה רץ ומזהה מכוניות לפי הסמלים שלהן. גם היום, אנשים באים אליו כדי להתייעץ איזה רכב לקנות. זה משהו שהוא נורא רוצה לעסוק בו, הוא חושב על זה כל הזמן".
קובי: "כשהוא רצה לעבור לתל אביב, הוא רצה לחפש איזושהי סוכנות רכב מעניינת לעבוד שם".
הסלולרי של אלון הגיע להוריו כבר באותה השבת. מאז הם שולחים אליו וממנו הודעות, רק על מנת שהוואטסאפ לא יימחק לו. פעולה טכנית פשוטה שהופכת סימבולית אל מול הזמן שחולף. עידית: "גם המון חברים שלו שולחים לו הודעות שהם מתגעגעים אליו".
קובי: "יש לו בטלפון אלפי הודעות מחברים".
עידית: "אמרנו לחברים שאנחנו לא פותחים ולא קוראים את מה שהם כותבים, שזה מחכה לאלון".
"אני כתבתי לו באפריל 'מה המצב? אנחנו חזקים', במרץ, שלחתי לו 'מה נשמע? איך אתה? תהיה חזק'. כאלה דברים, אבל החברים שולחים לו הודעות ממש", מתאר קובי ובעיניו ניכרת התרגשות גדולה.
מה ריגש אותך עכשיו?
"מעבר לגעגוע, ההבנה של איזה קשרים יש לו עם אנשים. די זה צריך להיגמר, אין פה עוד שום היגיון בלהמשיך למרוח את הזמן". בדמעות ובקול שבור, עידית מוסיפה ומקריאה את ההודעה שהיא שלחה לו לא מזמן: "כתבתי לו, 'היי אהוב שלי, זה היום שאבא הזמין את הטסלה".
"כן, אני יודעת שאתה לא תאמין, גם אני לא. אבל אני יודעת שתגיע ותראה אותו בחניה, וחיוך גדול יעלה על הפנים שלך, ואדע שזה הדבר הנכון. אתה לא תאמין, אבל ברגע שאבא ישב שם עם הסוכן, הוא קיבל אות והבין שהוא חייב לקנות, שזה סימן ממך, אז כנראה היקום שלח אותך להיות איתנו ברגע זה'".
"קובי אף פעם לא קנה אוטו בלי הייעוץ של אלון", היא מסבירה לנו, "הם תמיד קנו ביחד, נסעו ביחד, אבל הייתי צריכה להחליף את האוטו שלי. 'חששנו לקנות לי אוטו בלעדיך'", היא ממשיכה לקרוא, "'אבל האנרגיה הובילה אותך אלינו. אני אוהבת אותך תמיד. איתך כל הזמן במחשבות. ושולחת לך כוח עד שתחזור'. ממש קניתי את הרכב בשביל אלון".
בסוף השיחה שלנו אנחנו יוצאים למצפור שמשקיף על ערי והרי הסביבה. מסביב לבועה הירוקה הזאת, מלחמה מתחוללת. תושבי הצפון לא רק ממתינים בדריכות לתגובה אפשרית אלא חווים את שגרת המלחמה כבר חודשים. אך אין ספק שמאז חיסולו של אסמאעיל הנייה, נשאלת שוב ושוב השאלה לאן מועדות פני האזור.
"אנחנו יודעים שנצטרך להתעסק עם האיום מצפון", אומר קובי, "אבל בנקודת הזמן הזאת, בשביל להחזיר את העם הזה לשפיות ובעיניי גם בשביל לחזק את החברה הישראלית, צריך להחזיר את החטופים הביתה".
"את יודעת, מה שקורה היום זה מדהים, את רואה מילואימניקים ואפילו חיילים בגיל של רונן, חדורי מוטיבציה. הם כאלה, גם בזכות הדור שלנו, הם גדלו בבתים שאמרו להם שאנחנו צריכים להגן על המדינה שלנו ושאנחנו עושים את זה עם סכין בין השיניים. על מנת שגם הדורות הבאים יגדלו ככה, חייבים ליצור פה תודעה של ערבות הדדית, של מחויבות מצד המדינה, שלא יקרה אירוע ששם אותנו במקום שאני לא יודע להגיד לך היום שהמנהיגים שלי רוצים במאה אחוז להחזיר קודם כל חטופים הביתה".
אני גם חושבת על הטרמינולוגיה שאנחנו משתמשים בה, המאבק להשבת החטופים.
"בדיוק. למה אנחנו צריכים להיאבק? למה צריך להיות מטה משפחות שצריך להסביר למקבלי ההחלטות שלנו שצריך להחזיר אותם? אני צריך שהמנהלת שהוקמה על ידי משרד ראש הממשלה, תהיה המנהלת שמייצגת אותי".
עידית: "אבל היא לא מייצגת אותך".
למה לא?
קובי: "כי בפועל, יש פה מדיניות ממקבלי ההחלטות שלנו לגבי מה עושים ואיך עושים. מנהלת החטופים בעצם מייצגת את המדינה. אני קורא לזה 'מדינה', אבל אני מדבר על המנהיגים שנמצאים בתפקיד כרגע. המנהלת עובדת בהתאם לרוח שלהם. ב־7 באוקטובר אמרו לי, 'תשמע, שלושה־ארבעה שבועות זה ייגמר'. האמנתי, האמנתי שזה ייגמר. היום אנחנו כבר יותר מעשרה חודשים בזה, ואנחנו עדיין לא יודעים לאן אנחנו הולכים".
עידית: "והמדינה לא רק לא 'מיינדד' לחטופים, אלא גם לאזרחים, למפונים".
קובי: "למילואימניקים שמגויסים עשרה חודשים".
עידית: "הם כל כך מנותקים. אנחנו בכל פעם מדייקים לעצמנו מה צריך לעשות ויש לנו את הדרך שלנו. אנחנו מבינים שאנחנו לא יכולים להילחם מול מישהו שלא רואה, אז הדרך הבאה שנרצה לנסות זה לפתוח לו את הלב. לכן אנחנו יוצאים בקרוב בקמפיין עם אנשי רוח, שהמטרה שלו היא לפתוח את הלב ולהחזיר לעצמנו את החיים. לפתוח את הלב למנהיגים ולכל מי שקשור בדבר הזה, משני הצדדים, לגרום להם לראות את האחר, להבין שהם לא הסיפור, יש פה משהו רחב יותר".
קובי: "יש פה אנרגיה כזאת רעה, אנחנו צריכים לנסות ליצור שינוי".