"נופי הבשור" הוא בית-החינוך של יישובי המועצה האזורית "אשכול", ב-7 באוקטובר איבד המוסד החינוכי חברי צוות ורבים מתלמידיו. אחד מהתלמידים שנרצחו הוא אלון אבן ז"ל מקיבוץ בארי שלמד בכיתה י"א 1. 

מורתו סיגל מלכה כתבה לו לפני מספר ימים פוסט מצמרר אותו פרסם משרד החינוך. היא פתחה את דבריה כך: "בעולם נורמלי הייתי מחבקת אותך היום בשער בית הספר. במקום זה עליתי לקבר שלך וקראתי לך מכתב שכתבתי לך"… כך ממשיכה וכותבת המורה לתלמידה היקר את אלה הדברים: אלון היקר, רוצה לדעת מה משמח מורה באחד בספטמבר? לא הרבה. הרי החופש נגמר ותמיד הוא קצר מידי וחם מידי. ובכל זאת יש משהו ביום הזה שמיד מעלה אצלי חיוך והתרגשות ומיד מזכיר לי מדוע אני במערכת החינוך.

תושבי הדרום מודאגים: "תקימו בית ספר הכי מרוחק שניתן מהגבול"

המשהו הזה הוא לפגוש תלמידים כמוך, אלון. ככה פשוט!" בצער היא ממשיכה: "השנה, אלון האהוב, לא אפגוש בך. אתה כבר לא איתנו ואף פעם גם לא תחזור. החלטתי שבאחד בספטמבר אשב ליד הקבר עם שמך ואספר לך עליך- על כמה אהוב ומשמעותי היית עבורי כתלמיד וכאדם .למזלי, לא חסכתי ממך את מה שאני חושבת עליך- נהגתי לתפוס אותך ביד ולשאול ״בחיאת אלון, מה האכילו אותך בבית שיצאת כזה ילד מושלם?״ או ״אלון, בוא! אני אימא בעצמי ואני רוצה לדעת מה ההורים עשו איתך. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו להיות כמוך!״ ואתה, אלון, תמיד צחקת במבוכה ונהיית קצת אדום. ולא שכחת לומר לי תודה!

ואגב תודה, לא היה שיעור שבסופו לא אמרת לי ״תודה רבה סיגל״. איזה נער עושה את הדברים האלה???" סיגל חושפת שלאלון היה חשוב להצליח בלשון. לפעמים אפילו קצת יותר מידי... "דנה סיפרה לי שבאחד בספטמבר 23, ביום הראשון ללימודים, כבר אמרת לה, שלשון הכי מלחיץ אותך. מקווה שאתה יודע שלעולם לא הייתי נותנת לך ליפול. עדי חברך הטוב, אחיך בלב, תמיד דאג להרגיע אותך עם הבגרות בלשון, ואתה תמיד דאגת להחזיר אותו לקשב כשהוא קצת חלם או השתעמם. כשהיינו מתרגלים וצריך היה להעתיק מהלוח, נתת לעדי מכה קטנה בכתף כדי שישים לב ואפילו הפכת עבורו את הדף בעדינות מופלאה כשעברנו לדף אחר".

 סיגל נזכרת: "כשהייתי צריכה משהו- ספר מחדר מורים, צילומים, לקרוא למאחרים, לסדר את המזגן ומה לא- היית הראשון לעזור לי. ותמיד עשית את זה בחפץ לב ובחצי חיוך בצד אחד של הפנים שכל כך אפיין אותך. והחיוך הזה שלך אף פעם לא היה מאולץ או לא אמיתי- היית כזה אדם שפשוט רואה טוב בכול גם אם היה לך קשה".

 סיגל חושפת שאלון התמודד עם הקשיים הלימודים בצורה מעוררת הערכה: "שמת אותם על השולחן, ודיברת עליהם וחששת מהם. אבל ידעת לדבר אותם ולקבל אותם וידעת לבקש עזרה- ידעת שאתה רוצה להצליח ושזו המטרה שלך".

 היא מוסיפה: "אף פעם לא דרשת כאן ועכשיו, אף פעם לא דיברת בכעס, אף פעם לא היית מאלו שמרגישים שחייבים להם ובעיקר- אף פעם לא התייאשת! סיגל מזכירה ש"לפני היציאה לחופשת סוכות היה לנו ויכוח קטן. אני דרשתי שתגיע לתגבור במהלך החופשה ואתה הסברת לי שזה באמת חשוב לך אבל אתה אחראי על ההכנות לשנת הבר מצווה ושאתה לא יכול לפספס". 

 סיגל מודה: "לא הבנתי איך יש משהו יותר חשוב מהבגרות בלשון ואתה בעדינות ובמתיקות הצלחת להסביר לי שדווקא יש חשוב ממנה- הוטלה עליך אחריות בקיבוץ ואתה מתכוון לבצע אותה. סומכים עליך ויש לך עבודה ו״אל תכעסי סיגל, בסדר? בסדר?״ אבל ככה היית וזה היה הקסם שלך- אחראי ובוגר ומתוק. ביישן וצנוע, מנומס ונעים בצורה בלתי רגילה ומלא בטוב לב ובאדיבות". היא משתפת: "שוחחתי עם ורדה היועצת בשבוע שעבר וכששמך יצא מפי, ורדה מיד התמלאה בדמעות.

 בסיפא היא כותבת: "אלון האהוב, לנצח נזכור אותך בדמעות ובגעגוע" ומסכמת: "האמת אלון, לא היית צריך את בית הספר או את תעודת הבגרות. אתה כבר ידעת היטב מהם שלושת הדברים החשובים ביותר בחיים: האחד- להיות טוב. השני- להיות טוב והשלישי- להיות טוב!"