מחר, השבעה באוקטובר, תעלה האמנית חני ריקרדו את יצירתה, “קדיש אוריה וגטו טרזין", על במת בית האופרה בתל אביב (ניצוח: טליה אילן, סולנים: חני ריקרדו, אריאל שפירא - סופרן, שחף רגב - בריטון, ולצדם מקהלה מוכשרת ומגוונת המופיעה בהתנדבות, מנהלת במה אמנותית: נעמי שלוסר), אירוע בבכורה עולמית המשלב הצדעה למלחיני גטו טרזין (טרזינשטאט) שנרצחו בשואה, ולמשפחתה שנרצחה באושוויץ ו"קדיש" על בתה אוריה ז"ל (26 במותה) שנרצחה יחד עם חבריה ומאות אחרים במסיבת נובה.
הקונצרט ישודר ברחבי העולם, ויהיה חלק מהמאבק באנטישמיות והגברת המודעות לשואה ולטבח ה־7 באוקטובר 2023. מופע נוסף ייערך ב־15 באוקטובר בירושלים, לציון יום קבורתה של אוריה.
"אוריה הייתה ילדה מצחיקה, חיננית וחייכנית, כזאת שכל הזמן דוחפת את עצמה ואחרים לחיות", אומרת ריקרדו, “תמיד הייתה לה אוזן קשבת גם לאלה שלא כל כך אהבה. לאוריה שתי אחיות מבוגרות ממנה, אך הקשר ביני לבינה היה הקרוב ביותר: התמיכה, ההערכה שהייתה בין שתינו והלויאליות שלה אליי היו דבר שכמעט לא קיים היום לדעתי בין אמא לבת. היינו משוחחות בכל יום ובכל פעם שאני חושבת עליה, אני לא יכולה שלא לחייך, למרות היגון על אובדנה הגדול".
כשריקרדו מדברת מסתנן לו מדי פעם מבטא אמריקאי קל ומדי פעם כמה מילים באנגלית - זכר לשנים האחרונות שבהן גרה ולמדה בניו יורק על מנת להשלים תואר שני בשירה ואתנו־מוזיקולוגיה. ביום הטבח יזמה אוריה שיחת וידיאו עם אמה, שלא נענתה בגלל הפרש השעות בין ישראל לארצות הברית, זמן קצר לאחר כניסת המחבלים לשטח ישראל ושעתיים לאחר מכן שלחה לה הודעת טקסט ונפרדה ממנה בצורה מצמררת.
השתיים היו אמורות להיפגש מעבר לים ולאחר מכן תכננו טיול משותף לאיים הקריביים, אך במקום זאת מצאה עצמה חני חוזרת לכאן בעקבות בתה לאחר שזו הוכרזה באותו הזמן כנעדרת. “ההודעה האחרונה שלה הייתה אליי: ‘אמא, אני אוהבת אותך מאוד’", מספרת ריקרדו (59). “יומיים אחרי כן נחתי בארץ ואחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להגיע לדירה ששכרה אוריה ברמת גן, כדי לספוג עוד קצת ממנה. מצאתי שם דברים סנטימנטליים עבורי: תמונות מגנט משפחתיות שהיו על המקרר ומעטפה עם כל כרטיסי הברכה שקיבלה ממני לאורך השנים, שאותם כתבתי לה בכתב ידי ותמיד חתמתי עליהם ב’אמא’ עם ציור של סמיילי".
אחד הדברים שמצאה ריקרדו בדירה היה פנקס ורוד זרוק על הרצפה. יותר מאוחר התברר לה, תוך כדי רפרוף בו, כי אוריה רשמה בו את כל המנטרות והמשפטים לחיים שאמה אמרה לה לאורך חייה הקצרים מדי, ושגרמו לה עצמה עכשיו להיאחז בחיים. “למשל כל הזמן אמרתי לה שהיא חכמה, מוכשרת, יפה ויכולה להשיג כל מה שהיא רוצה - ומגיע לה", היא משחזרת. “דבר נוסף שהבחנתי בו היה המנטרה ‘I deserve to be happy', כמה דפים זה אחרי זה, ולאחר מכן אותו משפט עם סימן קריאה וסמיילי לידו. זה היה מרגש וכואב בו זמנית, וגרם לי להזיל דמעות. התרגשתי לראות איך היא הפכה את המנטרות הללו לשלה, והרגשתי שזה היה הציווי שלה אליי - להיות שמחה, No matter what".
איך התייחסו אלייך באוניברסיטה שבה למדת בתקופה ההיא?
“אף אחד בכיר שם לא גינה את הטבח בפה מלא וראשת המחלקה שבה למדתי אפילו לא מצאה לנכון לשלוח אליי תנחומים כלשהם. יחד עם זאת, כמה מורים הביעו זעזוע באופן אישי, היו כנים בתנחומים שלהם כלפיי ובאו לקראתי כדי שאוכל לסיים את השנה שם כמו שצריך, אם זה בלימודים באונליין ואם זה בלחזור לשם רק למבחנים, שאותם עברתי בהצלחה יתרה להפתעתי הרבה, למרות כל מה שקרה. אבל החוויה הכללית שחוויתי שם הייתה נגועה באנטישמיות לא קטנה. לכן גם העברתי את הלימודים שלי לכאן ואני מתכוונת בהמשך ללמוד בירושלים, באקדמיה למוזיקה ובאוניברסיטה העברית".
"לעשות ‘דווקא’ לאנטישמים"
ריקרדו החלה את דרכה המוזיקלית בלימודי פסנתר באקדמיה למוזיקה תחת הדרכתו של פרופ’ יונתן זק. בהמשך חזרה להתגורר בירושלים, עיר הולדתה, ולמדה זמרה. כמו כן למדה באיטליה. הרפרטואר הנרחב שלה מתפרש מהבארוק עד ימינו והיא מרבה לשיר גם רפרטואר מהמאה ה־20 ובעיקר שירים של מלחיני גטו טרזין כוויקטור אולמן, פאבל האס והאנס קראסה. היא הוציאה באיטליה תקליטור עם מיטב הפולקלור היהודי הקלאסי בעברית, יידיש ולדינו, והופיעה שם ובגרמניה פעמים רבות. בארץ היא לימדה שירה אמנותית ופיתוח קול בבתי ספר ובחינוך לא פורמלי. כיום היא כאמור משלימה תואר שני ונושא המחקר שלה, שמלווה אותה מעל ל־20 שנים, שם דגש על המלחינים היהודים שחיו בגטו טרזין ולאחר מכן נרצחו.
יחד עם יצירות שנכתבו בתקופת גטו טרזין, ריקרדו משלבת בקונצרט המיוחד שלה (אותו הפיקה בשיתוף “בית טרזין", מוסד המחויב להנצחת זכר השואה ומתמקד בסיפורו של גטו טרזינשטאט) זמירות שבת שסבה לימד אותה בילדותה. חלקו השני של הקונצרט מהווה קדיש לבתה אוריה, אותו יצרה בהשראת השיר “בסיבוב" של הראפר “טונה" (איתי זבולון).
במקביל היא מוציאה מחדש ספר סיפורים, מכתבים ושירים וכוללת בו שני סיפורים שבהם מוזכרת בתה באופן ישיר ובכלל זה סיפור הפנקס. “הרצון המקורי שלי היה ללמוד שירה בישראל, אבל אמרו לי שבגילי דאז, 37, זה מבוגר מדי", היא נזכרת בציניות. “אז בחרתי בתואר שני במוזיקולוגיה ושם הכרתי את דיוויד ריד בלוך, שהיה מבכירי חוקרי המוזיקה של גטו טרזין, וברגע שהוא שמע שאני עובדת על אופרה פתח עבורי את הצוהר לעולם שלו ומאותו הרגע זה הפך להיות גם העולם שלי. ב־2010 הוא נפטר, אבל כשעוד הייתה בו צלילות מסוימת הבטחתי לו שאמשיך במחקר שלי וזו הבטחה שאני מקיימת עד היום".
איך נולדה יצירת הקדיש לגטו טרזין?
"כיוון שלא היה מי שיגיד קדיש על המלחינים המופלאים האלה, החלטתי שאני אעשה זאת. הרעיון היה לקחת כמה קטעים שנכתבו בתקופה ההיא ולהלביש עליהם לחן משלי. ההשראה שלי נתקעה קצת, אבל אחרי הטבח ב־7 באוקטובר, יצר החיים שלי והרצון שלי ליצור כל הזמן גברו על הכל".
מה הוביל אותך לכתוב את החלק שמוקדש לאוריה?
"בתקופת השבעה נודע לי שהזמר טונה היה הזמר האהוב עליה והיא אפילו הספיקה להיות במופע שלו במצדה כמה ימים לפני שנרצחה. דרך חברים שלה הגעתי למנהל שלו ואליו והם הסכימו בלי היסוס לבוא ולשיר בשלושים למותה. אני, שמגיעה מהיקום הקלאסי של המוזיקה, לא הכרתי אותו כמובן ובטח לא העליתי בדעתי שהוא כל כך מפורסם. הוא התגלה לי כאיש מקסים, וכשהוא שר את ‘בסיבוב’ הפזמון של השיר נתקע לי בראש. אחרי שכבר הבנתי שאני נשארת פה, אבל לא הייתה לי עוד דירה לגור בה, התארחתי אצל חברה טובה שלי ובוקר אחד קמתי עם הרעיון שאכתוב גם ‘קדיש’ לאוריה על החלק המלודי מהשיר ואשלב אותו במופע. ה’קדיש’ לאוריה זה משהו אישי שלי. הוא מתחיל ב’תתגדל ותתקדש’ ומסתיים בבקשת ‘עשי שלום במרומים’, אבל באותו חלק גם מוקרן וידיאו שמזכיר את שמות כל ילדי הנובה שנטבחו, ועבורי כולם שם ילדים - בגיל או בנפש".
איך מצאת את הכוחות לא להתרסק?
"חודשים לא יכולתי ללכת לקבר של אוריה. אחרי השלושים וההלוויה הייתי נשברת שם נורא. כשראיתי תמונה שאביה פרסם של הקבר המוזנח שלה, החלטתי שזה לא יכול לקרות, לא לילדה שלי. שוב נעזרתי בחברים של אוריה, וגם בעזרת משתלה שנרתמה לעניין ויחד הפכנו את המקום לפורח - סידרנו פרחים בגווני ורוד ולבן, הצבעים שהיא כל כך אהבה, שתלנו עץ והרכבנו מערכת השקיה. לצערי זה עבר חבלה פעם אחת בידי יד נעלמה, אבל מאז אני מוודאת שזה לא יקרה שוב. לצד המנטרות מהפנקס של אוריה, שהן בעצם המנטרות שאני העברתי לה כל השנים וחיזקו אותי עכשיו מכיוון אחר, יש פתגם של גולדה מאיר שמלווה אותי: ‘פסימיות היא מותרות שהעם היהודי לא יכול להרשות לעצמו’. הבנתי שאני חייבת לעמוד על הרגליים ולהמשיך לחיות, לצד הזיכרון וההנצחה, כי אחרת אתן למחבלים לרצוח גם אותי. זו גם בחירה של לעשות ‘דווקא’ לכל האנטישמים באשר הם ואני מתכוונת להגיע עם הקונצרט הזה לכל העולם כדי שאיש לא יוכל להתעלם מהטבח".
"פרויקט של העם היהודי"
כמו לרבים, אסון השבעה באוקטובר מזכיר לריקרדו את מלחמת יום הכיפורים, אבל מזווית קצת שונה: “רק אחרי האבל האישי שלי הבנתי שאחרים חווים כעת את מה שחוויתי אני אחרי מלחמת יום כיפור כילדה בת 8. אני זוכרת שהסתובבתי חודשים עם עצב שלא ידעתי מה לעשות איתו. לשבעה של אוריה הגיעו אנשים שאני לא מכירה, שפשוט הגיעו לנחם, וראיתי את תחושת חוסר הנוחות על פניהם. מדובר באלפי אנשים, שליד אמא שאיבדה את הדבר היקר לה מכל, את בתה, חשו כמוני אז - מעין תחושה מוזרה או חוסר לגיטימציה להתאבל על אנשים שלא הכרתי. אמרתי אז ואני אומרת גם עכשיו שאני נותנת לכל אחד שמרגיש את הצורך לכאוב את הלגיטימציה לעשות את זה, למרות שזה לעולם לא יהיה ברמה שאני חשה ואני גם מאחלת לכל אחד או אחת שלא יחוו את הכאב שאני חווה מאז".
מה אוריה הייתה אומרת לו הייתה בחיים היום?
"אני הולכת להפגנות הקוראות להחזרת החטופים ולא פעם מתבטאת בצורה בוטה, כי זה האופי שלי - תמיד הייתי שנויה במחלוקת, אבל לעומתי אוריה נולדה דיפלומטית: היא חלקה את הדעות שלה רק עם הקרובים אליה ולא הייתה מעורבת בפוליטיקה בכלל. היא הייתה ילדה של אהבה, ילדה פלפלית רצינית ומדהימה, שאהבה מסיבות טבע, שאנשים אהבו אותה. לו הייתה כאן, היא בטח הייתה אומרת: ‘תעזוב, מה לי ולפוליטיקה עכשיו?’".
באחת ההפגנות את מתועדת אומרת שאת “רוויזיוניסטית מבית ז’בוטינסקי". מה כוונתך ואיך את מרגישה לגבי קבלת ההחלטות מצד ממשלה שטוענת שהיא ממשיכת דרכו?
"אני אומנם לא חונכתי בבית על ברכי תורתו, אלא חקרתי עליו בכוחות עצמי, אבל אני יכולה להגיד כי לא קיים כל קשר בינו ובין הממשלה הנוכחית. האישה הזאת (מירי רגב, ח"ל) שאחראית על הטקס הממלכתי מזעזעת אותי. אסרתי על מי שמנהל את זה להזכיר את שם בתי בדבר הזה".
מה את חשה לגבי הטקס של המשפחות?
"גם זה משהו שאני לא מתחברת אליו. אפשר לעשות אירוע יום או יומיים אחרי עם אמנים, אין לי בעיה עם זה. כפי שאמרתי לך קודם, אני חושבת שאסור לעצור את החיים וכאחת שקרובה בעיקר למוזיקה הקלאסית, כל שבוע אני רוקדת עם השורדים מהנובה טראנס. הייתי גם בהופעה של טונה וגם שם רקדתי. אבל לדעתי כולם צריכים ב־7 באוקטובר לחבק את הורי החטופים ואת המשפחות השכולות. פשוט לעבור לדום באותו היום.
יש לכולם עוד 364 ימים בשנה לפתוח את הפה ולהגיד את דעתם. לא ביום הזה. אבל פוליטיקה זה לא העניין פה, בסופו של דבר הפרויקט שלי רחוק מפוליטיקה. זה פרויקט של העם היהודי באשר הוא וזה הדבר החשוב מבחינתי. המקהלה שלי מורכבת מאנשים בני 17 עד 86, דתיים, חילונים, קיבוצניקים, מאופקים, מירושלים, מכל הארץ. הנגנים עצמם גם הם ימנים ושמאלנים, כאלה שהם פוליטיים וכאלה שלא. כולם אנשים שאכפת להם, שרוצים לעשות למען מטרה טובה וזו מהות הפרויקט שלי. כשהקמתי את המקהלה חיפשתי אנשים עם יכולת קולית, קריאת תווים ולב במקום הנכון. מהרגע שזרקתי את זה לאוויר העולם, הוקפתי באנשים כאלה וזה אחד הדברים הכי נפלאים שקרו לי בשנה הארורה הזאת".
"קדיש אוריה וגטו טרזין", 7.10, 18:29, לציון שנה לטבח ה־7 באוקטובר, המשכן לאמנויות הבמה; 15.10, 18:29, לציון שנה לקבורתה של אוריה, תיאטרון ירושלים
