כן, כבר עברה מעל שנה מאז שנפרדנו בשישי (6/10) בערב לאחר שהבאתי אותך ואת אמא הביתה לקיבוץ. 12 שעות אחר כך כבר היית חטוף פצוע בדרך לשבי.
זה כל כך לא אתה. אתה שתמיד עומד על דעתך ומנתב את חייך. אתה שלא רצית להיבדק מחשש שיילקח ממך רישיון הנהיגה ומכאן עצמאותך. אתה שתמיד שלטת בחייך ומעולם לא קיווית שיקרה משהו אלא עשית אותו.
אתה שהאמת שלך הייתה נר לרגליך ללא כל ניסיון לעדן או ללכת עם הזרם. כבר מעל שנה שהכל ניטל ממך. נשאר רק קיום במובן הנמוך ביותר. תמיד ראיתי אותך כבר מזל, גם במלחמות, ובמיוחד במלחמת יום הכיפורים, בה נלחמת ואף היית "מנותק קשר" תקופה ארוכה, וגם מאות אלפי קילומטרים על הכבישים, אירועי בריאות רבים שצלחת, והגעה לגיל מבוגר בשליטה מלאה על חייך ללא צורך בעזרה.
ועכשיו אתה שם. זוועה. אני שומע אותך משתגע וצועק בקולך הצרוד על עיוותי המציאות, על איך מצד אחד אנחנו החזקים טוענים ש "לא בכל מחיר", שיש דבר כזה "ניצחון מוחלט", ומעל הכל, לאן נעלם הבסיס של קיומנו, הערבות ההדדית.
אתה כתמיד צודק. וכמי שהמשפט "נאה דורש נאה מקיים" הוא התיאור המדויק שלו, ו"אהבת לרעך כמוך" היא האידאולוגיה ותמצית חייך, אפשר כל כך להבין למה אתה כועס.
ואני? אני מתגעגע. לחבק אותך כפי שבשנים האחרונות עשינו הרבה יותר מבעבר, לדבר אתך, לאכול ביחד ארוחות שישי וחג. אני עצוב ומתוסכל וזועם על כך שהגענו למקום כל כך עלוב ונמוך.
ביום הכיפורים הזה אני מתחבר למשפט: "נראה שהשנה אלוהים הוא שצריך לצום". עדיין מאמין ומקווה שנתראה בקרוב.
ארנון.