ב־7 באוקטובר, ב־6 וחצי בבוקר, אחרי שהתעוררנו לצלילי אזעקת צבע אדום, רצף מטורף של אזעקות, נכנסנו כל המשפחה בהרכב מלא לממ"ד וחיכיתי עד יעבור זעם. כרבש"צ אני צריך לדווח אחרי שהאירוע מסתיים אם יש נפגעים או נפילות ביישוב.
“אחרי עשר דקות התחלתי לקבל טלפונים מתושבים שמספרים לי שיש מחבלים ביישוב. ככה נכנסתי לאירוע, בלי התראה מוקדמת. אף אחד מהצבא לא הודיע לי שיש פריצה של הגדר או שיש סכנה לחדירת מחבלים. הייתי מתורגל לתרחיש כזה, אבל לא חלמתי שאגיע למצב שבו זה יקרה בהפתעה. ידעתי שאם יהיה אירוע כזה, אהיה מוכן על הגדר כי הצבא יעדכן אותי. זה לא קרה.
“ברגע שקיבלתי את הדיווח, אני עף לטנדר שלי, לוקח את הציוד ומרים טלפון לחמ"ל של גדוד גולני 51 שנמצא בכיסופים. דיווחתי להם שיש פשיטה על היישוב, אמרתי להם שיש מסע הרג, ירי וטבח. עליתי לגג הבית שלי עם כדור בקנה וחיכיתי שמישהו יבוא, תוך שאני בודק עם חברי כיתת הכוננות שלי מה מצבם.
"בדרך כלל אנחנו 12 איש בכיתת הכוננות, אבל בגלל החג חלק היו מחוץ ליישוב. היינו שבעה. בין חברי כיתת הכוננות, מי שגר במרכז היישוב היה מנוטרל. הם לא יכלו לצאת מהבית כי שרצו שם מחבלים. התקשרתי לחמ"ל חטיבה דרומית, והם אמרו לי: ‘יש כוח שלנו ביישוב’. הם לא פירטו. ניסיתי להבין מה זה הכוח הזה, כי שמעתי ירי מטורף.
"מישהו מהאזור המערבי של היישוב התקשר ואמר שהוא ראה ג’יפ צבאי עם שלושה חיילים. בחור שהיה במיגונית במרכז הקיבוץ התקשר ואמר לי: ‘אני רואה פה חייל’. אחד אחר אמר שהוא שומע חיילים שמדווחים בקשר. כך הבנתי שיש כוח בנירים. התחלתי לחשוב איך אני חובר לכוח בלי שיחסלו אותי. התקשרתי למג"ד 51 לבקש הכוונה. ‘דניאל’, הוא אמר לי, ‘המוצבים נכבשו, יש לי מלא הרוגים, אין לי כוח לשלוח אליך, ולפי הבנתי אין לנו כוחות ביישוב’. הכל התהפך לי באותה שנייה. הראש, הבטן. הרגשתי שאני נופל מהרגליים. הבנתי שהירי שאני שומע זה ממסע ההרג שהמחבלים עושים בחברי הקיבוץ. הייתי על סף איבוד הכרה.
“התקשרתי לבן שלי שהיה איתנו בממ"ד. ביקשתי ממנו שיצא מהדלת האחורית. אמרתי לו שייקח את האקדח, יסגור את הבית וינעל את הממ"ד, ושלא יצאו ממנו. הוא הסתכל עליי בהלם, ואני הרגשתי שלפחות זכיתי לראות אותו בפעם האחרונה, ושכנראה לא אראה אותו יותר. הוא נכנס לבית, ואשתי הייתה נסערת שהוא סגר את הבית כשאני בחוץ. הוא אמר לה שאני ביקשתי ממנו לעשות זאת.
"אני לא אדם דתי, אבל באותו רגע צעקתי לשמיים 'שמע ישראל'. התחלתי לזמזם תהילים, קראתי לקדוש ברוך הוא שיעזור לי. הוצאתי הודעה לכיתת הכוננות שאין כוחות בנירים, ושאני צריך לדעת מי יוכל להצטרף אליי. קיבלתי תמונה מכמה חבר’ה שנמצאים באזור המזרחי של הקיבוץ. הם השאירו בבית את המשפחות שלהם ויצאו להילחם. עפתי אליהם. הם היו בהלם שהגעתי. הבנו שיש סיכוי קטן שנחזור משם.
“כשעלינו לריינג’ר שלי, קיבלנו טלפון מזוג צעיר עם תינוק בן תשעה ימים. הם צעקו לעזרה, אמרו שהבית שלהם נשרף, והתינוק לא ישרוד את זה. נסענו לכיוון הבית בשכונה המערבית. ראינו מחבל שעומד מול חלון הממ"ד, מדי פעם יורה לכיוון הבית, מחכה שהם יפתחו את החלון. הוא ידע שהוא חונק אותם. צעקנו לעבר המחבל, הוא זיהה אותנו וברח, והם פתחו את החלון וניצלו.
"התחלנו לרוץ לכיוון מגרש הכדורגל, שם הייתה חוליה גדולה של מחבלים. הסתתרנו מאחורי עצים וסלעים, 30 מטר מהם, והתחלנו ירי לכיוונם. עבדנו עם כוונות, כך שלכל כדור הייתה כתובת. המחבלים ירו באוטומט מהמותן. חיסלנו אותם, אבל בכל פעם באו עוד מחבלים. הם אספו את הפצועים וההרוגים שלהם ופינו אותם לטנדרים שלהם. אנחנו בינתיים תפסנו מיקום שאפשר לנו שליטה על אזור המגרש.
"בשעה 11:26 קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה. האדם שהיה על הקו אמר לי ששני מסוקי קרב מעלינו. הפניתי אותו למקום הריכוז של המחבלים. כל הקיבוץ רעד מהירי של המסוקים. המחבלים שלא הושמדו ברחו מהקיבוץ. כשנהיה שקט, התחלתי לעשות טלפונים להבין איך יכול להיות שעדיין אין לי כוחות צבא באזור. רק ב־1 וחצי בצהריים הצליח להגיע אלינו כוח שאיתו טיהרנו את הבתים וחילצנו את האנשים שהיו סגורים בקיבוץ.
"סיימנו את הסריקות בסביבות 8 בערב. הבנו שיש לנו חמישה נרצחים וחמישה חטופים. לפנות בוקר צוות של איתור נעדרים הגיע אלינו. הם שאלו אם במהלך היום פגשנו את מח"ט דרומית אסף חממי, שיצא להילחם עם הקשר והנהג שלו. אמרתי להם שלא, אבל נזכרתי שבמהלך הלחימה במגרש הכדורגל ראינו שלוש שלוליות של דם. לקחנו את הצוות למקום, הבנו ששם אסף נהרג וגופתו נחטפה לעזה. כך נגמר 7 באוקטובר, והחלה המציאות החדשה שלנו".