"אין מילה שיכולה להסביר מה ראינו באותו לילה" | עדות חבר זק"א

ראובן ראובן,
מנהל רכש בזק"א

“בערב שמחת תורה הגעתי לחמותי ברחובות. בלילה לקחתי את הילדים לבית הכנסת, אבל היה לי קשה לשמוח, היה לי כבד בלב, אני לא יודע למה. למחרת, ב־6:37 בבוקר, התחילו האזעקות ברחובות. חשבתי שכעבור אזעקה אחת או שתיים זה ייפסק, אבל זה נמשך. הדלקתי את הטלפון, ובקבוצות שאני חבר בהן התחילו לעדכן על פריצות בגדר. אני מתחיל להבין שלא מדובר בסתם אירוע. 

לקריאת פרויקט העדויות המלא >>

"אבל כאחראי לוגיסטיקה, אני לא בטוח שהציוד האישי יספיק הפעם. כבר בהתחלה דיברו על 30, 40, 50 גופות, זה אר"ן. בחודשים שלפני 7 באוקטובר הארגון חווה קשיים כלכליים. לא שולמו משכורות ולא ביצענו רכש. השתמשנו בגלגל הספייר של הספייר שלנו. 

"גם ידעתי שלא אוכל לאפשר למתנדבים להגיע לשטח בלי קסדות ושכפ"צים, האחריות המלאה היא עלינו, האחריות היא עליי, ויש לי אולי 40־50 קסדות. התקשרתי לאגף מבצעים שלנו לשאול מה קורה ונאמר לי: ‘ראובן, ברגע שתהיה אפשרות לצאת, אנחנו יוצאים’. זה עדיין שבת בבוקר, בין 8 ל־9, וברחובות אנחנו כל הזמן שומעים אזעקות ומתחבאים. 

"אני מקבל תמונות של מחבלים שמסתובבים בניר עוז, בחולית, בכפר עזה. גיסי הוא איש מילואים, ובאותו רגע הוא מוקפץ. אני מבין שאם מקפיצים אותו מדובר באירוע גדול מאוד. בינתיים מספר הגופות עולה ל־250־300 ומתחילים לדבר על חטופים. המשטרה גם מדברת איתי בשלב הזה שנתכונן להוציא כמה שיותר צוותים, אבל בינתיים אין אישור לעבור את אשדוד. אני אומר לעצמי שאם בכל מקרה מחכים באשדוד, עוד לא נוציא צוותים. לא רציתי לסכן את החיים של המתנדבים שלי וחיכיתי עד מוצאי שבת. 

"חיכינו עד שהמשטרה תיתן לנו אישור כניסה, וזה קרה ממש לקראת צאת שבת. מה שכן, המון מתנדבים שלנו יצאו לשטח במהלך השבת כחובשים, פרמדיקים, רופאים. הם טיפלו במי שהם יכלו על מנת להציל חיים, ובמקרים שזה לא היה אפשרי, בכבוד המת.

"כשיצאה השבת נסעתי ישר למחסן בראשון לציון, העמסתי את האוטו ב־400־500 שקיות גופה. אמרתי לעצמי שאם מדברים על 250 הרוגים, אכפיל את מספר השקיות ליתר ביטחון. לקחתי את כל הציוד שהיה שם ויצאתי לכיוון אשדוד. אספתי משם מתנדבים והמשכנו לכיוון שדרות. בדרך אנחנו רואים רכבים זרוקים ולא מבינים מה אנחנו רואים. 

"בכניסה לשדרות שלחו אותנו לפנות גופות של מחבלים שהיו על הכביש. היה שם טנק שהיה צריך לעבור ולהיכנס לשדרות בשביל לנטרל את המחבלים במשטרה. אחר כך אמרו לנו לנסוע בכביש 232 ולהמשיך עד המסיבה ברעים, שם יש הרבה־הרבה עבודה. לא הבנתי על מה הם מדברים. שמנו את הגופות של המחבלים בצד, ואז הגיעה משאית אזרחית עם מלא גופות בפנים, בלי שקיות ניילון, בלי כלום. הוצאתי את השקיות מהאוטו והתחלתי לארוז אותן. לא שאלתי מאיפה המשאית הגיעה, הבנתי שאין זמן לשאלות. 

"אחרי אסון מירון העליתי את רעיון סידור הגופות במשאית קירור, לכן ניגשו אליי וביקשו ממני לטפל במשאית. הייתי צריך להבין איך לוקחים את כל הגופות. הקפצתי ארבעה חברים, נהגים עם משאיות, והייתה גם המשאית שלנו. חשבתי שזה יספיק, שנסדר 50 גופות בכל משאית. בראש שלי המספר היה עדיין כ־200 גופות. כשסיימנו עם המשאית, אמרו לנו לצאת לכיוון רעים. יצאנו משדרות ואני יודע שעוד רגע אני צריך לפנות, אבל אני לא יכול. קודם כל כי ירי חולף מעל הראש שלנו ודבר שני, כי כל רכב שאנחנו עוברים לידו, אני רואה שיש בו גופה, אז אני אומר לחבר'ה לעצור. שלא מעניין אותי מה הפקודה שנתנו לנו, אנחנו עוצרים לעטוף כל גופה שאנחנו רואים בדרך. ככה עברנו רכב־רכב, וזה לא נגמר. 

"פתאום אחד המתנדבים אומר לי שנגמר גליל אחד, ובגליל אחד יש 50 שקיות. אני לא מבין איך ייתכן שכבר טיפלנו ב־50 גופות. ואז אנחנו נכנסים לכביש 232 הארור, ואני לא מבין מה אני רואה. רכבים שרופים, רכבים מעוכים, רכבים עם פגיעות ירי וגופות בתוך הרכבים ומחוץ לרכבים, ואני לא מבין איך זה קרה, איך המחבלים הגיעו כל כך רחוק מהגדר. 

"אני עובד על אוטומט, פוגש עוד מתנדבים ונותן להם ציוד. הרגשתי שאני איש הבשורה, האיש עם הציוד. לא תיארנו לעצמנו שנגיע ליום כזה שנצטרך ציוד בכמות כזאת. המשכנו לנסוע עד לאזור של המסיבה, ואנחנו רואים ערימות־ערימות של מכוניות וערימות של גופות, ואני לא יודע איך אני אקח את כולן. 

"אז הגיעה הוראה שתוך שלוש שעות חייבים לפנות את כל הגופות. היה חשש שיגיע עוד גל מחבלים מעזה לכיווננו, לחטוף את הגופות. אמרתי להם שלא הגיוני להשאיר את הגופות על הכביש, אבל אמרו לי שאין ברירה, זו ההוראה. אז נכנסתי. לא נראה לי שיש מילה שיכולה להסביר את מה שאני והמתנדבים ראינו באותו לילה. 

"כבר היה אמצע הלילה, אחד המפקדים אמר לי שיש באזור 150 גופות שצריך לארוז אותן כמה שיותר מהר. הוא אמר לי שחייבים לצאת עד 4 לפנות בוקר. אמרתי לו: ‘אין לי משאיות, אין לי פה כלום, מה עומד לרשותי? תביאו עוד משאיות’. אז הצבא הביא שלוש משאיות פתוחות, ואני הבאתי עוד שלוש משאיות, אחת מהן הייתה פול טריילר שחיכתה בחוץ, כי היא לא יכלה להיכנס בין העצים. 

"ניגשנו לכל גופה. המז”פ צילם, ואנחנו הכנסנו את הגופות לשקית ניילון וקשרנו עם אזיקונים. מספרתי כל שקית, ואני ממספר וממספר. על משאית אחת - 72 גופות, על המשאית השנייה - 43 גופות, על המשאית השלישית - 44 גופות. עד היום אני זוכר את המספרים האלה טוב־טוב.

"אני גם זוכר איך סידרתי את הגופות. ישבתי ותכננתי את המשאית כאילו אני מתכנן עכשיו את הבית שלי, בשביל שאף גופה לא תיפגע, ושחס וחלילה לא יהיה ראש ליד רגל. היינו צריכים לעבוד מהר, אבל הכי חשוב ההלכה, כבוד המת. 

"קרה מצב שסידרנו את הגופות, וכדי שהמתנדב חס ושלום לא יפגע בהן, הרמנו אותו באוויר. וכל זה כשאומרים לנו שזו שעת מלחמה ומותר, אבל עשינו את ההשתדלות הכי הכי חזקה כדי לא לפגוע באף גופה, שחס וחלילה לא נדרוך על שערה אחת של גופה. ואפילו עכשיו יורדות לי דמעות כשאני אומר את זה. 

"נשארה לנו משאית אחרונה. בשטח היו גופות של שוטרים ושל חיילי צה”ל, שביקשו מאיתנו להפריד אותם מהאזרחים, כי הם מגיעים למקום אחר למיון, ושלא יקרה מצב שיחפשו אותם.  

"אבל בשטח גם היו גופות של מחבלים, ועלתה השאלה מה עושים, כי ההוראה של הצבא הייתה שמפנים גם את הגופות של המחבלים. אמרתי שלא יקרה לעולם שגופה של מחבל תעלה באותו רכב עם גופה של יהודי. התחיל שם ויכוח גדול, כי נהיה רבע ל־4, וכולם אומרים לנו שיש לנו רבע שעה לעוף משם. קיבלתי קצת תעוזה. ידעתי שיש לנו רכבי 4X4 שהגיעו לשטח עם עגלות וקיבלו מאיתנו הוראה להסתובב בשטח ולהעמיס גופות, הרי היו הרבה שברחו ובדרך רצחו אותם. לקחתי את אחת העגלות, שמתי בה את הנפטרים הקדושים שלנו ופיניתי את המשאית האחרונה למנוולים. את הנפטרים שלנו לקחנו למשאית שחיכתה בחוץ. כמה שעות אחר כך הגעתי מותש לרחובות. ביום שני כבר הסכימו שניכנס לבארי, להתחיל לאסוף את הגופות שהיו שם”.