ב־7 באוקטובר היינו בביתנו באופקים. כשהחלו האזעקות רצנו לממ”ד, ותוך כדי שמענו יריות והבנו שמשהו חריג מאוד קורה פה. שלחתי את הבן שלי איתמר, לוחם בצה”ל, לקחת את הנשק ואמרתי לו לצאת לתפקיד חייו, להילחם באויב. נעלתי נעלי ספורט והתחלתי לרוץ בעקבות הבת שלי, בת ה־19, אחריו. בדרך כבר לא ראיתי אותו כי הוא רץ בכביש ואני במשעול. בגן השעשועים ראיתי שיירה של מחבלים עם קלצ’ניקוב ו־RPG, שהלכה לכיוון הכיכר. ואז שמענו קרב.
"הבנתי שאיתמר נמצא בקרב הזה יחד עם עוד שני אנשים, בדיעבד גיליתי שנהרגו. כוחות הביטחון עדיין לא הגיעו לאירוע. אחרי חילופי הירי היה שקט. שלחתי את הבת שלי הביתה והלכתי לחפש את איתמר. אז התחילו להגיע כוחות הצבא והמשטרה שהמשיכו את הקרבות מול המחבלים.
"בשלב מסוים, כשהבנתי שיש פצועים והרוגים ברחוב ואמבולנסים לא מגיעים, החלטתי לחצות את קו האש לכיוון הבית שלי. לקחתי את האוטו שלי ונסעתי לשטח האש כדי לפנות את הפצועים מאזור הקרב. הפצוע הראשון שראיתי היה הבן שלי איתמר, שספג שני קליעים בבטן, אחד בירך ואחד ברגל. פיניתי אותו למד”א, ואז חזרתי לרכב ונסעתי לפנות עוד פצועים, כשכל הזמן הזה המחבלים יורים לכיווני.
"כשהגיעו כוחות ההצלה חזרתי לאיתמר להיות איתו. לפני כן ניגש אליי חייל בשם יונתן אלעזרי, שבדיוק היה בביקור באופקים. הוא ביקש ממני את הנשק של איתמר, שכבר פונה לטיפול, כדי להמשיך את הקרב. הוא נאבק במחבלים ונהרג שם.
"בציון 7 באוקטובר, ביום שמחתנו, חג שמחת תורתינו הקדושה, הפלשתים פלשו לארצי־מולדתי, אהובתי, טבחו בנו, חיללו אותנו והרסו את בתינו. בשעות אלה מדינת ישראל ובראשה צה”ל מוכיחים לאומות העולם את גבורתם, ואני, טלי חדד מאופקים, חלק מעם ישראל - וזוהי גבורתי”.