"ייסורים שאין לתאר אותם": דודתה של החטופה שביטן הוציא מוועדת הכנסת מדברת

"כל עוד ענבר הייתה בחיים, היא הייתה בשיח הציבורי. אבל ברגע שהחליפה סטטוס, היא פשוט נמחקה. ואני שואלת איזה הורה יכול להתמודד עם סיטואציה נוראית כזו, שלא מספיק שהבת שלו הופקרה ונרצחה בצורה אכזרית ביותר, אפילו אין לו הזכות לקבל את הגופה שלה.

והגופה שלה עלולה להיעלם. גופה של ילדה בת 27, שמתחת לאדמה ציינה 28". את המילים המטלטלות האלה אומרת בכאב חנה כהן, דודתה של ענבר הימן ז"ל, שנחטפה ממסיבת הנובה.

70 ימים לאחר חטיפתה התקבלה ההודעה כי היא נרצחה בשבי, ומאז משפחתה מנסה לעשות כל מה שניתן כדי להחזיר את גופתה ולהביאה לקבר ישראל.

הפכנו לנטל

חנה כהן היא אחותו של חיים הימן, אביה של ענבר. שלשום היא ביקרה בכנסת, במטרה לקדם את החזרת החטופים. יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ דוד ביטן מהליכוד, ביקש להוציא אותה מהדיון לאחר שרצתה להוסיף לדבריה. כמה ימים לפני כן ביטן עורר סערה כשנזף "תקצרי" בשרי גת, בת משפחה של כרמל גת ז"ל, שגופתה חולצה מהשבי.

"הדברים של ביטן פגעו בי מאוד, אבל אני חושבת יותר על ענבר, על הטרגדיה שלנו, מאשר על זה", אומרת כהן בת ה-60, תושבת פתח תקווה. "קיבלתי מאנשים אינספור טלפונים בעקבות מה שקרה עם ביטן. אני מקבלת תגובות אוהדות מאוד, מלאות בהזדהות, ובאמת זה מחמם את הלב כי אנחנו גם ככה נמצאים במצב הכי נמוך שאפשר להיות בו, בגיהינום.

אנחנו חיים בייסורים שאין לתאר אותם. מאז 7 באוקטובר אני לא ישנה. הילדה שלנו לא רק חטופה, אלא גם נרצחת. היא נרצחה בצורה מזעזעת ביותר ואנחנו יום־יום נרצחים איתה. ואילו מדינת ישראל, עם כל עסקאות הטפטופים והשלבים, בכל פעם מדגישה מחדש את החטופים החיים בלבד. זה לקחת סכין ולסובב לנו אותו בלב".

"הכי חורה לי שמדינת ישראל הפקירה את הילדה שלנו, וגרמה לזה שהיא תירצח, הובילה אותה כצאן לטבח, ואותה מדינת ישראל לא נותנת לי את האפשרות לדבר על הילדה שלנו. מקצרת אותי, לא מוכנה לשמוע".

"נמאס להם לשמוע את המנטרה שלנו. אני מצפה מהמדינה לשים אותנו בפרונט. הכנסת צריכה להקדיש לזה את מלוא הזמן, ולא לתחום אותנו בזמנים. אם אנחנו מפריעים להם בוועדות, שיקימו ועדה מיוחדת שתדון רק בענייני החטופים ושתיתן לנו לדבר כמה שאנחנו רוצים. לא ייתכן שאנחנו עצרנו את החיים שלנו, עזבנו מקומות עבודה, אנחנו לא מתפקדים, והם מבקשים להמשיך את שגרת חייהם כאילו אנחנו נטל".

עד 7 באוקטובר בשנה שעברה עבדה כהן כמדריכה תעסוקתית באלו"ט. מאז היא אינה עובדת, ומקדישה את כל כולה למאבק למען החזרתה של אחייניתה. "אני באה לכנסת מדי שבוע, ולפעמים פעמיים בשבוע", היא מספרת. "זה חשוב לי מאוד. אני עושה זאת למען ענבר".

ענבר הימן ז"ל, תושבת פתח תקווה במקור, התגוררה בחיפה והייתה אמורה להתחיל שנה ד' בלימודיה במחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה. במסיבת הנובה היא עבדה במתן סיוע רגשי למבלים.

"ענבר הייתה ילדה יפהפייה, ילדה מיוחדת, מוכשרת בצורה בלתי רגילה. היא הייתה גם אמנית גרפיטי ידועה בשם פינק", מספרת כהן. "ילדה טובת לב, שכל מה שהעסיק אותה זה לשנות את העולם, לעשות אותו טוב יותר".

הייתה לה חמלה כלפי כל בן אדם חריג והיא תמיד חיזקה את כל מי שהיה צריך לחזק. בשבעה הגיעה חברה שלה, שעברה תהליך של שינוי מגדרי, וענבר ליוותה אותה לאורך כל הדרך, כשאחרים התעלמו ממנה".

"את שנת השירות שלה ענבר עשתה בבית ספר דו־לשוני, של יהודים וערבים. לשבעה הגיעו אנשים גם משם. ענבר הייתה בזוגיות עם נועם אלון, זוגיות אוהבת ממש. לא רק אנחנו, כמשפחה, הפסדנו אותה. העולם הפסיד אותה, כי היה לה הרבה מה לתרום".

ספרי על הקשר ביניכן.
"ענבר ממש גדלה אצלנו, אני טיפלתי בה. מבחינתי, היא הילדה הקטנה שלי, אני לא הדודה שלה. זה אסון גדול, שאני לא יודעת איך אפשר להתאושש ממנו בכלל. לא נתנו לנו כלים להתמודד עם אסון לא אנושי כזה".

"בהתחלה נשברתי לגמרי, לא קמתי מהמיטה. כשראיתי שאחי וגיסתי יפעת נמצאים במצב מאוד לא טוב, החלטתי לקום. הבנתי שאני צריכה להילחם כדי להרים את כולם. גם בעלי עזב מקום עבודה כדי לתמוך בכולנו. בעלי ואני וגם ההורים של ענבר לא עובדים מאז 7 באוקטובר. הרצח שלה הרס את כל הבית".

מאין הכוחות?
"אני נאחזת בעובדה שאני חייבת להביא את ענבר לקבר ישראל. זה הדבר שמניע אותי, שגורם לי להתעורר בבוקר. אנחנו מסתובבים סביב זה, זו העבודה החדשה שלנו".

עסקה אחת כוללת

כהן משחזרת את היום שבו חרב עליהם עולמם: "ההורים של ענבר חזרו מחו"ל בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר, והם עדיין ישנו. בעלי העיר אותי כשהחלו האזעקות, אמר שזה משהו רציני".

"צפיתי בטלוויזיה, ואז עוד לא ידעתי שאני צופה בסיפור חיי. התקשרתי לאחי, הערתי אותו ואמרתי: 'חיים, יש מלחמה'. הם ישבו מול הטלוויזיה ולא קישרו זאת לענבר".

"רק מאוחר יותר נודע לנו שענבר שלחה הודעה לאחיה בשעה 6:29, וכתבה לו שיורים טילים. היא אמרה שהיא במנוסה וביקשה לא להדאיג את ההורים. בשעה 7:30 התחיל להתברר להם מה קורה. ענבר הייתה נעדרת. לי סיפרו את זה רק בשעה 11:00, לא רצו להדאיג אותי. כשסיפרו לי, נפלתי במדרגות ופתחתי את הראש. הבנתי כבר שהיא לא בחיים, כי ענבר ילדה מאוד אחראית. אם הייתה בחיים, היא הייתה מעדכנת".

מה ידוע לכם על מה שקרה לה?
"ענבר נחטפה, ובכניסה לעזה נרצחה. בשבת אחר הצהריים, כשלא נוצר שום קשר עם ענבר, החלטנו שאנחנו הולכים לחפש אותה. נסענו לבתי החולים בדרום, בזמן שאנחנו יודעים שיש מחבלים בצידי הדרכים".

"למחרת בבוקר יצא ברשת סרטון של חמאס, שבו רואים את ענבר מובלת לעזה כשראשה שמוט לאחור, והיא בעצם ירויה בצוואר. בשלב הזה עדיין לא ידעו לקבוע מוות. חשבו שאולי טיפלו בה".

"נתנו לנו 10% סיכוי שהיא עדיין בחיים, ואנחנו נאחזנו ב־10% האלה. דיברנו עם כל השרים שיכולנו לדבר איתם, התחננו לקבל מידע, ואף אחד לא ידע. גם דרך הצלב האדום ניסינו לקבל מידע, ואף אחד לא ידע איפה היא נמצאת ומה מצבה. לראות את אחי ואשתו, זה היה קורע לב. ככה חיינו 70 יום בייסורים קשים מאוד".

ואז?
"לאחר 70 יום הגיעה פמליה מהצבא. הייתה אותה נקישה איומה בדלת, שאחריה העולם מתמוטט. הודיעו לנו שלפי הממצאים הקיימים, ענבר לא בחיים. מאותו רגע, כל עוד אנחנו לא מקבלים את ענבר, המוח מתעתע בנו. אנחנו מאוד ריאליים, אבל קופץ לנו מדי פעם בראש שאולי היא זרוקה באיזה מקום, אולי בכל זאת היא בחיים, למרות שאנחנו יודעים שאין סיכוי כזה. אי־הוודאות הזו הורגת".

ואתם לא מפסיקים להיאבק על החזרתה.
"אנחנו מאוכזבים מהתנהלות הממשלה. לא מדברים על ענבר בעסקאות, ואם כבר מדברים, אז היא בסוף העסקה, בסוף הפעימות, אם בכלל נגיע אליהן. עבורנו ענבר היא לא גופה, היא הילדה שלנו, ואנחנו רוצים אותה בחזרה, עם כל החטופים החיים".

"אנחנו חייבים לקבל את כל החללים עם החיים בעסקה אחת כוללת. לא להפריד בין אלה לאלה. כשהחטופים החיים יחזרו, הם ילכו לשיקום. לנו אין את מי לשקם. אנחנו עד סוף ימינו נחיה בתהום, בסבל. אמא של ענבר, במקום שתוביל את הבת שלה לחתונה, נשללה ממנה אפילו הזכות להוביל אותה לקבר ישראל. היא רוצה קבר, רוצה להדליק לה נר. היום יש לפי ההערכות 50 חללים, הרבה מהם לא נמצא ככל שיחלוף הזמן".

את חושבת שמניעים פוליטיים נכנסים לשיקולים הקשורים בעסקה?
"במבחן התוצאה, 101 חטופים נמצאים בשבי חמאס מעל שנה. אני לא יודעת מי אשם בזה, אבל הדיבורים על עסקאות בטפטופים, על עסקאות חלקיות בלבד, רק מלמדים על גרירת רגליים, משיכת זמן וחוסר אסטרטגיה".

יצא לכם לשוחח עם שר הביטחון החדש, ישראל כ"ץ?
"עדיין לא, אבל התעודדתי מהעובדה שהוא ציין שהחזרת כל החטופים היא המטרה הראשונית שלו. אני רוצה לראות את זה במבחן התוצאה. כבר קיבלנו אינספור הבטחות".