"מאז תחילת המלחמה עבדנו על אחוזי תפוסי נמוכים, כ־20% תפוסה חודשית. הכניסה הקרקעית ללבנון הורידה את כל ההזמנות לאפס - אבל אנחנו נשארים פתוחים, לא סוגרים”, אומר רועי סמוגורה, מנהל מלון הבוטיק ערבסק בעכו, שתחת ניהולו גם ארבע סוויטות הפזורות בעיר העתיקה.
המלון נפתח בשנת 2016 ויש בו תשעה חדרים. “תמיד עבדנו על אחוזי תפוסה יפים, היו מגיעים הרבה תיירים מחו”ל וגם ישראלים”, הוא מספר. “עברנו הרבה תקופות מאתגרות, גם בקורונה, גם במהומות שהיו בעכו במהלך מבצע שומר חומות, ועכשיו במלחמה. עברה יותר משנה - ואנחנו פתוחים, מחכים למי שיגיע, אף שלא מגיעים יותר מדי. עכשיו למשל, כשאני מדבר איתך, יש לנו זוג אחד במלון”.
למה בעצם לא לסגור עד שהמצב ישתפר?
“אנחנו מנסים לשמור על העובדים וגם על המבנים. זה צוות ותיק של שמונה עובדים, שכבר ניצל את החל”ת שלו. אם נסגור, לא תהיה להם פרנסה. המבנים הם מבנים לשימור, מאוד עתיקים ודורשים תחזוקה אינסופית. אז אנחנו מנצלים את הזמן הזה לתחזוקה, לצבוע איפה שצריך, לתקן ולהמשיך לנוע. אם נסגור את המלון, נצטרך אחר כך לשלם על הרבה דברים שקשורים בתחזוקה”.
"באוקטובר האחרון", מתאר סמוגורה, “היו אפס הזמנות, אבל רצינו שהעובדים יעבדו, אז יצאנו במבצע של לילה בחינם לכוחות הביטחון ולחיילים. מאות חיילים הגיעו. יצרתי קשר עם ארגון ג’ואיש נשיונל פאנד ארה”ב ועמותת זמן גליל מערבי. הם שילמו על ארוחות שהגשנו לחיילים במלון. לפחות היה קצת תזרים.
“אנחנו מנסים לעשות את המקסימום ומחכים שזה יעבור”, מוסיף סמוגורה. “המלון פתוח כל הזמן, אנחנו יוצאים במבצעים זולים, חושבים גם על אירועים, עושים כל מיני שיתופי פעולה. עשינו למשל אירועי יין והצלחנו להביא אנשים למרות המצב. אנחנו ממשיכים להיות אופטימיים, כל חודש מפסידים לא מעט, אבל מקווים שהמלחמה תסתיים, שהצפון יפרח, שהחטופים ישובו ושהתיירים יחזרו”.
מתאימים את עצמם לתקופה
“אם בתחילת המלחמה גבולות הגזרה של בילויים בצפון הלכו והצטמצמו, אבל עדיין היו אזורים שנחשבו בטוחים וקיבלו מבקרים מרחבי הארץ - המצב הידרדר מאוד בתקופה האחרונה”, מספרת מיכל שילוח גל־נור, מנכ”לית עמותת זמן גליל מערבי.
“זה כחודש וחצי, מאז הכניסה הקרקעית ללבנון והתרחבות הלחימה, שרוב המקומות באזור סגורים. לא רק שלא מגיעים מבקרים לצפון, גם התושבים המקומיים ממעטים לנוע בכבישים ולהגיע למקומות, ורבים מהעסקים נסגרים לגמרי. ולמרות זאת, עדיין יש כאלה שלא מוותרים ונשארים פתוחים. מפרוץ המלחמה עמותת זמן גליל מערבי לא הפסיקה לרגע לסייע לעסקי התיירות בגליל, כאשר כל עבודתנו לטובת העסקים מתאפשרת בזכות התמיכה האינסופית של ג’ואיש נשיונל פאנד ארה”ב - ארגון פילנתרופי אמריקאי הפועל לחיזוק מדינת ישראל. מאז תחילת המלחמה למשל נמכרו כמעט 20 אלף מארזים עם תוצרת של יצרני הגליל, שעזרו לעסקים לשמור את הראש מעל המים“.
“בנוסף, בעמותה מנצלים את הזמן הזה כדי לתת לעסקים מגוון שירותים ללא תשלום, כמו למשל יועצים שמסייעים להם לשפר את הנראות והנוכחות הדיגיטלית ולהתאים את עצמם לתקופה, או עוזרים להם לצאת לאירועים מחוץ לגליל. חשוב להדגיש שאנחנו לרגע לא מוותרים על הגליל ומאמינים שעם ישראל ישוב במהרה לבלות באזור ברגע שהמלחמה תסתיים”.
“המשימה החשובה ביותר כיום היא להחזיר לצמיחה את האזורים שנפגעו במלחמה”, מסכמת טלי צור אבנר, מנכ”לית ארגון ג’ואיש נשיונל פאנד ארה”ב בישראל. “יחד עם תושבי הגליל המדהימים, נחזיר את התיירות ונשקם את כל ענפי הכלכלה שנפגעו במלחמה”.
“נחמה למי שמגיע לכאן”
“המתחם שלנו הוא מרכז שוקק חיים ואהוב, כמו קפיצה קטנה לחו”ל. בימי שגרה היו מגיעים אלינו מבקרים מכל הארץ. אנשים היו מטיילים באזור, היו באים ליום כיף, היו מגיעים גם ליער הקופים הצמוד אלינו שמהווה אטרקציה למשפחות”, אומרת מיכל עזרוני קסירר, מנהלת מתחם הבילויים והקניות “בואכה יודפת”, שבכניסה למושב יודפת שבגליל התחתון.
המתחם קיים משנת 2015 ויש בו 13 חנויות קטנות ומיוחדות, כגון חנות של יינות, שמן זית וצעצועים; מאפייה ומגבנה; חנויות טקסטיל לבית ומוצרי אמנות ועוד. “החנויות הללו הן של אנשים שהשקיעו בתשוקה שלהם, אלו עסקים מאוד ייחודיים”, היא מדגישה.
“כשהמלחמה התחילה, החלטנו שאנחנו פותחים את כל החנויות כרגיל. לאורך השנה אנשים הגיעו, אבל כמובן שהייתה ירידה לעומת ימי שגרה. החל מראש השנה, כשהתחלנו להיות מופגזים באופן ישיר, אנחנו באווירה אחרת לגמרי. התנועה ירדה בצורה דרסטית. גם יער הקופים נסגר בעקבות הנחיות פיקוד העורף. עכשיו מאוד ריק, יש מעט מאוד אנשים, רובם מהאזור - וגם הם כבר מהססים להגיע. ועדיין, החנויות פתוחות כל הזמן, כל אחד עובד עם מינימום עובדים, פותח יותר מאוחר, סוגר יותר מוקדם. הרעיון הוא להשאיר את החנויות פתוחות רוב הזמן”.
יש לזה בכלל הצדקה כלכלית?
“יש משהו בלשמור על הרצף הזה. באחד הבקרים למשל נכנסה מישהי לחנות שלי אמרה: ‘איזה כיף שאת פתוחה’. המקום שלנו הוא סוג של נחמה לכל מי שמגיע אליו. אנחנו מקווים לא להגיע למצב שנצטרך לסגור, אבל לא אגיד שהענן הזה לא מרחף עלינו. הכל שאלה של כמה זמן יימשך המצב הזה וכמה זמן נצליח לשרוד”.
“חשוב לשדר נורמליזציה”
“עד המלחמה העסק שלנו היה חי ותוסס. העסקתי עובדים שכירים, הגיעו קבוצות מטיילים מאורגנות מכל רחבי הארץ. הגיע גם קהל מקומי מהאזור, והגיעו גם תיירים מחו”ל שביקרו בעכו. סוכות 2023 היה אצלנו עמוס במבקרים”, אומרת יונת מזן־עצמון, הבעלים של מחלבת אלטו בקיבוץ שמרת. "זה עסק משפחתי, שכולל מחלבת בוטיק, בית קפה ומעדניה. ה־7 באוקטובר הביא את כולם להלם מוחלט, אבל מבחינתנו העסק הוא כמו בית שני, ואפילו בית ראשון, שלנו. החלטנו שמבחינה ערכית אנחנו לא סוגרים. כשהכל נסגר מסביבנו, כתבנו שאנחנו פתוחים, ו’בואו נתנחם אחד בשני’”.
איך עברה השנה?
“באוקטובר־נובמבר 2023 היה ריק פה, לא הייתה תנועה, אנשים היו בחרדה ולקוחות רבים מהצפון פונו מבתיהם. החל מדצמבר הדברים התייצבו ואפילו קהל מחיפה והקריות חזר להגיע, כי בסוף הייתה איזושהי נורמליזציה. כמובן שהגעת קבוצות מאורגנות ותיירים פסקה באוקטובר ולא חזרה. הגיע אלינו רק קהל באופן פרטי. כמות המבקרים פחתה דרמטית, מה שמאפיין את התקופה האחרונה זה שאי אפשר לצפות לכלום. שינויים יכולים להתרחש כל כמה דקות. אם פתאום בבוקר היו יותר אזעקות, זה מאוד מורגש. אנשים מקבלים החלטות מהרגע לרגע. אבל אפשר להגיד שכל עוד צה”ל לא נכנס לפעילות קרקעית בלבנון, יחסית היה סביר”.
ומה השתנה מאז הכניסה הקרקעית?
“זה מורגש מאוד, כל הגזרה שלנו מטווחת יותר, יותר אזעקות, יותר כטב”מים, יותר רעש ויותר פחד של הציבור להסתובב בכבישים. הכניסה הקרקעית שינתה את כל התמונה, חיזבאללה התחילו לירות כמו משוגעים, אבל אנחנו כמובן מברכים על הכניסה הקרקעית כי אוי ואבוי לנו על איזו חבית חומר נפץ ישבנו”.
מספר המבקרים אצלה, מציינת מזן־עצמון, ירד בכ־50%־60% לעומת העידן שלפני המלחמה. “יש לנו קהל מאוד גדול מחיפה והקריות. עכשיו הם פחות מסתובבים בכבישים. גם אף אחד לא מטייל עכשיו בגליל המערבי. אז מטיילים אין, תיירים אין, רבים מתושבי הצפון מפונים. מגיעים אלו שנמצאים ממש במעגלים היותר קרובים. אבל עדיין חשוב לנו להיות פתוחים ולשדר נורמליזציה. זה נכון לנו, למבנה האישיותי שלנו.
“את המקום פתחנו ב־2006, נפלנו על מלחמת לבנון השנייה, וגם אז לא עצרנו לרגע. גם לא ב־2021, כשהיו פרעות בעכו במהלך מבצע שומר חומות. אנחנו סופגים וחוטפים כלכלית, והירידה דרמטית מאוד. אבל בחרנו לא לסגור, ואני מברכת על כך כי בסגירה יש משהו מאוד קשה פיזית ורגשית. חשוב לנו להמשיך להיות פתוחים ולתת מענה.
“אנשים מגיעים אלינו לקנות יוגורט עזים, חלב עזים, לחם מחמצת שאפינו. זה גם תענוג לשבת, לאכול ארוחת בוקר בחיק הטבע, ואם יש אזעקה - אז יש מקלט קרוב. יש כאלה שמגיעים אלינו כי מבחינתם זה אי של שקט ושפיות”.
ובכל זאת, איך שורדים כלכלית?
“הוצאנו עובדים לחל”ת. כמו כן, היתרון בעסק משפחתי - מה שהוכיח את עצמו גם בקורונה - זה שכל בני המשפחה יודעים לעשות כמעט הכל. אז אנחנו יכולים לסחוב את העסק עם קצת עזרה מבחוץ. בנוסף, צמצמתי קצת בתפריט, אבל לא באופן דרמטי. אנחנו יודעים לעשות התאמות כדי לשרוד את התקופה המאוד קשוחה והמאתגרת הזאת”.
המציאות הנוכחית, מציינת מזן־עצמון, מלווה גם בהרבה כאב: “רק לאחרונה נפלו בקרב בדרום לבנון וברצועת עזה, בהפרש של כמה שעות, שני חיילים מקיבוץ שמרת, ואתה בוכה ומתאבל. אנחנו קשורים פה לכולם, זה לא פשוט”, היא נאנחת ומזכירה גם את לין דפני ז”ל, שעבדה אצלה בעסק ונרצחה במסיבת הנובה. “לזכרה של לין עשינו במקום סוכה מדהימה”, היא מספרת. “זה מעין מקום חמד לשבת בו. סוכה שהיא חלק מהמדשאה, עם כמה שולחנות, פינת ישיבה כיפית. שתלנו שם צמחים מטפסים בצהוב, כי לין הייתה כמו שמש מאירה. הייתה ילדה אהובה, ומאוד חשוב לנו שיזכרו אותה במובן החיובי של טבע ואור”.
“אין לנו בית אחר”
“מצחיק אפילו לומר, אבל כבר התרגלנו לאזעקות”, אומר עלאא סויטאת, הבעלים של מסעדת אלומה בתרשיחא, שנפתחה בשנת 1998 ושבימי שגרה נהנתה בעיקר מתיירות פנים. “ביולי 2023 בדיוק עברנו למבנה חדש בתרשיחא, עבדנו שלושה חודשים הכי טובים ואז הגיע 7 באוקטובר”, מספר סויטאת. “בהתחלה סגרנו למשך חודש, אבל הבנתי שאני לא יכול להיות בבית וחזרתי לפעילות ממש מצומצמת. אני זוכר איזשהו יום שישי שהגיע זוג אחד וסיימתי עם עשרה אנשים והרגשתי ממש כיף, כאילו כבשתי את העולם. בימים רגילים היו מגיעים בערך 100 איש”.
בהחלט ירידה דרמטית.
“זו שנה מאוד מאתגרת. אנחנו מסעדת שף, אחת המסעדות הכי טובות בצפון, מסעדה בעלת מוניטין. מי שמגיע אלינו, מגיע עם ציפייה מאוד גדולה. צריך לעמוד בסטנדרטים של לקוחות מבחינת חומרי גלם, איכות. מבחינתי, בתור מסעדן 20 שנה, המצב כיום ממש מאתגר. אין תיירות פנים. מי שמגיע אלו רק אנשי האזור, ואם כבר מישהו מזמין מקום - אז רק בדקה ה־90. אנשים כבר לא מתכננים את היציאה שלהם, אלא פתאום באופן ספונטני מחליטים להתנתק. זה כמובן מאוד מקשה על העסק".
“מאז שהמלחמה התחילה מגיעים 30%־40% לעומת מה שהיה בימים רגילים, ומאז שנכנסנו ללבנון אפילו פחות. כל מי שמגיע שואל כמובן אם יש מרחב מוגן, ואני עונה שכן".
לא היה עדיף כבר לסגור?
“מגיל 17 אני בעשייה, לא יכול להיות בבית. בניתי מקום שחלמתי עליו. גם עכשיו, כשיש מעט אנשים, זה עדיין מחמם את הלב. לשים אדם כמוני בין ארבעה קירות זה כמו להוציא דג מהמים. יש מלא עסקים באזור שסגרו, אבל אני העדפתי להישאר פתוח. אני מצמצם עובדים, מצמצם מנות. לא תמיד יש את כל התפריט, ואנשים מבינים את זה".
"גם הפיצויים מהמדינה מסייעים בימים אלו. בכלל, לדעת לנהל מסעדה במדינת ישראל זה מאוד מאתגר. אנחנו נמצאים במזרח התיכון ובכל פעם יש אתגר אחר. אבל אין לנו מקום אחר ובית אחר, ואני מצפה לימים שאחרי המלחמה, שאז נחזור לפרוח. כרגע המבנה שלנו הוא בן שתי קומות, אבל התוכנית שלי היא להרחיב את זה למבנה של שש קומות עם בית מלון, ספא ובריכה”.
מתי זה יקרה?
“שיתנו לי קצת לחיות קודם”.