גל גבאי, שהייתה מהפנים המוכרות והמשפיעות בתקשורת הישראלית, חושפת לראשונה בראיון מעמיק לאבי שושן את הסיפור המלא והכואב מאחורי היעלמותה הפתאומית מהמסך. מסע של שבע שנים שהתחיל בתאונת דרכים והוביל לקריסה טוטאלית של גוף ונפש.
"ב-2016 עברתי תאונת דרכים וקיבלתי מכה קלה בראש, מה שנקרא זעזוע מוח קל", היא מתארת את תחילתו של המשבר, "מאותה נקודה התחלתי להרגיש שיבושים קלים". אך מה שהחל כפגיעה פיזית מינורית, התפתח למשבר עמוק ורב-מערכתי שהשפיע על כל תחומי חייה.
"פתאום התחלתי לאבד את הזיכרון המצוין שהיה לי", היא משחזרת, "הייתי יכולה לזכור שירים שלמים, ציטוטים, להביא רפרנסים מהתנ"ך באופן אסוציאטיבי. פתאום באולפן, לא הצלחתי להיזכר בדברים בסיסיים. זה היה מביך".
נקודת השבר המשמעותית הגיעה בסוף 2018, כשגבאי קרסה למיטתה. "התפתח קטרקט מטורף על העיניים. לא יכולתי לקרוא, שזה היה תמיד התענוג הגדול שלי. הרגליים בערו, סבלתי מכאבים בלתי נסבלים", היא מתארת, "בעלי היה מביא דליי קרח כי הרגליים בערו כל כך. הייתי צועקת מכאבים מתוך השינה".
אחד הרגעים המטלטלים ביותר התרחש ביום שבת אחד: "הבן שלי אמר לי בעשר בבוקר 'אמא, אני רעב'. התעוררתי בעשר בלילה, ושאלתי אותו אם אכל. הוא ענה 'לא אמא, אני שבע מנוכחותך'". באותו רגע, לראשונה בחייה, התקשרה לאמה וביקשה עזרה. "תוך שעתיים היא הגיעה עם המזוודה הכתומה הקטנה שלה, ונשארה איתנו שמונה חודשים. אם היא לא הייתה שם, אני לא יודעת איך היינו צולחים את התקופה הזו".
המסע הרפואי היה מתיש ומתסכל. "אף אחד לא ידע להגיד מה יש לי. אמרו שזה גיל המעבר, משבר אקזיסטנציאלי. בסוף התברר שרמות הסטרס היו כה גבוהות, שהמערכת החיסונית שלי התחילה לתקוף את הגוף. קיבלתי סל של מחלות אוטואימוניות".
גבאי חושפת גם את המשבר המקצועי שחוותה בתאגיד השידור הציבורי: "התאגיד היה התקווה שלי, ופתאום אני לא משתלבת. ביקשו ממני לעשות תוכנית אורתודוקסית, בלי שירת נשים. לא יכולתי להסכים לזה".
בראיון, גבאי מתייחסת גם לדילמות המוסריות סביב המלחמה בעזה: "האויב שלך לא אמור לשרטט את דמותך. אתה קובע מי אתה ומה אתה ואיך אתה חי ומתנהל. יש לך אחריות אישית על ההוויה שלך ומה אתה עושה במסע החיים שלך בזמן הקצוב שלך פה. אם סבתא שלי הייתה רואה מה קורה בעזה הייתה אומרת 'חרם חרם'".
בספטמבר האחרון, לאחר שבע שנים קשות, הודיעה גבאי על חזרתה לעיתונות ככתבת רווחה בעיתון "הארץ". "טוב לי להיאבק מאבקים של מי שאף אחד בתקופה הזאת לא נאבק את המאבק שלו," היא אומרת, "אני כבר לא מתאבלת על האישה שהייתי. אני במסע היכרות ועיצוב האישה החדשה, על מגבלותיה, בענווה".
הבן שלה אמר לה משפט שמסכם אולי את כל המסע: "אותי את לא יכולה לאכזב, מבחינתי מספיק שאת קיימת". גבאי מסכמת: "אני במסע, והמסע מתחיל להיות ירוק. אני לא יודעת אם זה צמצום או הרחבה, אבל אני יודעת שאני כבר במקום אחר".
"הילדים ראו אילן נשבר", היא מסכמת בכאב, "זה מבהיל, זה טראומטי. וזה לא יום יומיים, זה שנים. זה פרק החיים המשמעותי ביותר של הילדות שלהם. שאמא, שהייתה בעיניהם טיטאן, פתאום נמצאת במיטה כל היום".