ניצולת השבי נועה ארגמני, השתתפה אתמול (חמישי) באירוע מיוחד של "עמותת קהילת הנובה" במיאמי שבארה"ב, במסגרת מיצג הנובה שהוקם, שם סיפרה מהצד שלה על חוויותיה מהשבי, ועל מותם של איתי סבירסקי ויוסי שרעבי, כך פורסם באולפן שישי בחדשות 12.
"קוראים לי נועה ארגמני ואני שמחה מאוד להיות כאן היום ביחד איתכם" פתחה. "לפני קצת יותר משנה איש לא הזכיר את שמי. הייתי רק סטודנטית להנדסת תוכנה. אהבתי לטייל בעולם, לחגוג את החיים וללכת למסיבות, ואחרי הכל, נחטפתי ממסיבה".
סיפרה כי "בשעה שש וחצי בבוקר כשהחלו הטילים, חשבנו שזה רק עוד סבב רגיל מעזה. נכנסנו לרכב שלנו אבל המחבלים התחילו לירות בנו, לא משנה לאן פנינו. לפתע הרכב שלנו נתקע. קפצנו החוצה מהרכב שלנו ורצנו לתוך היער, תחת אש הטילים".
"התחבאנו במשך שעות עד שקבוצת המחבלים גילו אותנו. אחד המחבלים תפס אותי ואני התחננתי אליו, 'בבקשה אל תהרוג אותנו'. הם זרקו אותי על גבי אופנוע, והפרידו ביני לבין אבניתן. זהו הסרטון שכולכם - וכל העולם, ראה", אמרה בעת שסרטון חטיפתה מנוגן ברקע.
"צעקתי על אבינתן כי לא רציתי שניפרד. אחרי דקה על האופנוע, ולפתע מצאתי את עצמי באמצע עזה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את בן זוגי אבינתן אור. המחשבה הראשונה שלי הייתה אימי, ליאורה, שנאבקה במחלת הסרטן. למעשה, בשמיני לאוקטובר, היינו אמורים להתחיל את טיפולי הכימותרפיה שלה. כל מה שחשבתי עליו הוא שאני חייבת לראות אותה שוב" סיפרה.
"וכך התחילו החיים החדשים השלי, אם ניתן לקרוא לזה חיים. בהתחלה החזיקו אותי עם שתי ילדות קטנות, הילה רותם ואמילי הנד. הייתי צריכה להיות אמיצה, לא רק בשבילי - אלא גם בשביל הבנות. הילה ואמילי שוחררו בעסקת החטופים הראשונה, לאחר 50 ימים. צפיתי בהן ובשתי נשים אחרות שהיו איתי בשבי חוזרות הביתה למשפחותיהן, ואני, אני נותרתי מאחור. לא הייתי שייכת לאף קטגוריה שנכללה בשחרורים".
על תחושותיה לאחר שחרור אמילי הנד והילה רותם אמרה: "אני לא יכולה אפילו להסביר את התחושה שאת זו שנשארת מאחור. לאחר 54 ימים בשבי, היינו רק אני, איתי סבירסקי ויוסי שרעבי. ביחד הוחזקנו בתוך בית, אך יום אחד הבית הופצץ והוא התמוטט מעלינו. מצאנו את עצמנו בהריסות. איתי היה מסוגל לעמוד, ויוסי ואני נלכדנו מתחת להריסות".
"לא יכולתי לזוז או לנשום, וחשבתי לעצמי שייתכן שזו השנייה האחרונה שאני בחיים. צרחתי חזק כדי שידעו שאני בחיים, ושמעתי גם את יוסי צועק, אך לאחר מספר שניות, הפסתקי לשמוע את הצעקות של יוסי. נמשכתי החוצה מההריסות וניסיתי לעזור ליוסי. כשהוציאו אותו, זה כבר היה מאוחר מדי. יוסי היה חבר קרוב שלי, והוא היה נשמה טובה וטהורה והוא תמיד יהיה בליבי" אמרה.
על איתי סבירסקי סיפרה כי "איתי ואני היינו צריכים למצוא מסתור. אחד השובים שלנו לקח אותנו לבית אחר, אבל יומיים לאחר מכן, איתי נרצח בידי השובה הזה. איתי היה איתי מהיום הראשון בשבי. סיפרנו זה לזו הכל. הוא היה הנשמה התאומה שלי. לא הייתי מסוגלת לשרוד בלעדיו".
ארגמני סיפרה גם על הסרטון שחמאס פרסם משהותה בשבי: "חמאס פרסם סרטון שלי שבו אני מתארת מה קרה לאיתי ויוסי. אמרתי שנפצעתי, ושאף אחד לא בא לעזור לי, לא רופאים, לא הצלב האדום, אף אחד. מהרגע הזה הייתי לבד עם חמישה מחבלים באותו הבית. חייתי בפחד בכל יום ויום. לא רציתי שהשובים פתאום יאבדו שליטה וירצחו אותי".
"כל המחבלים היו חמושים עם נשקים רבים, סכינים ורימונים. גרתי באיזור מלחמה. כל שנייה מרגישה כמו השנייה האחרונה של חיי. אבל עכשיו כשאני כאן אני יכולה לומר, בעזה הייתי בלי מים או חשמל ומזגן, מזיעה כל היום, ללא אוכל, בגדים, גרתי בחדר קטנטן ללא חלונות. היה לי חום גבוה ולא היו תרופות. התקלחתי פעמיים בחודש. אנחנו מאבדים את האנושיות שלנו שם, ולכן אנחנו חייבים להחזיר את כל החטופים הביתה עכשיו".
על החטופים שנותרו ברצועה ועל העסקה אמרה כי "העסקה מוכרחה לצאת לפועל במלואה, על כל שלביה. אני יודעת איך זה מרגיש להיות זו שנשארה מאחור, כשראיתי חטופים אחרים משוחררים אל משפחותיהם. אני יודעת שאבינתן עדיין שם, וליבי נשבר מהמחשבה שהיא יהיה שם בדרך לשלב השני בעסקה, שאנחנו לא יודעים מתי תקרה. ולכן זה קריטי שנסיים את הטרגדיה הנוראית הזו ונחזיר את כל החטופים הביתה".
"עבורי, לחזור הביתה היה נס, נס שהתאפשר בזכות גיבורים" שיתפה. "בשמיני ליוני, היום שבו חולצתי, החיילים הישראלים התפרצו לחדר שלי ואמרו 'נועה, באנו להחזיר אותך הביתה'. לא הבנתי מה קורה. רק כשראיתי מגן דוד על מדיהם... ברגע הזה הבנתי שניצלתי".
"בזמן שהלכנו שאלתי 'האם אמא שלי עדיין בחיים?', 'כן' הם אמרו, 'עכשיו תוכלי לראות אותה שוב'. לא האמנתי שזה קורה. החזרה לישראל הייתה היום המאושר בחיי".
"אינני גיבורה. אני רק קורבן של השבעה באוקטובר, אבל החיילים האלו מיחידת העילית - הימ"מ, הם גיבורים של ממש. משאלתה האחרונה של אימי, לפני שנפטרה, הייתה לראות אותי שוב. וכננד כל הסיכויים - המשאלה של שתינו התגשמה. שלושה שבועות לאחר מכן, אמי האמיצה החזקה והמדהימה נפטרה. הפטירה שלה קשה לי כל כך, אבל לפחות זכיתי לראות אותה שוב".
לסיום אמרה: "יש עדיין 98 חטופים, 98 משפחות שחוו את הסיוט הבלתי נגמר הזה. עד שאבינתן יחזור, לבי נמצא בשבי".
