"החטופים היום סובלים רעב לאורך זמן. חמאס לוקח את כל הסיוע. אני הייתי שם, אני יודע מה המשמעות של דחיית העסקאות. כל יום מגביר את הפחד, את הסכנה, את הסבל. אסור לחכות ואסור לדחות כי כל יום שעובר מגדיל את החשש שבסופו של דבר לא יהיה את מי להחזיר". כך אומר בראיון גלוי ומצמרר למוסף מעריב לואיס הר, שנחטף בשבעה באוקטובר מקיבוץ ניר יצחק ושוחרר במבצע צבאי נועז מלב רפיח.
בראיון, שיפורסם במלואו ביום שישי, משחזר הר את רגעי החטיפה הקשים, את השבי הארוך בביתו של פעיל חמאס בדרום הרצועה ואת החילוץ והשיבה לחיים בישראל. "המחבלים פרצו לממ"ד שלנו, היינו שם חמישה", אמר, "התחלנו לצעוק 'לא לירות! לא לירות!'. המחבלים צעקו בערבית והוציאו אותנו בפראות. למי שהיה שערות משכו אותו בשערות, את האחרים, כמוני נטול השערות, משכו מהבגדים ודחפו. בדרך החוצה הסתכלתי סביבי וראיתי שכל הבית מלא במחבלים שצעקו ודפקו על הרהיטים עם הנשק, ירו, שברו זכוכיות. הייתה כמות אדירה מהם בסלון, במטבח, בחדרים".
מה ראית בחוץ?
"את הבתים אחרים שפרצו גם אליהם. כל הדלתות היו פתוחות והחצרות ריקות ושקטות. היה נראה שכבר לקחו את כל תושבי הקיבוץ בשבי. מישהו גנב אופניים וקשר עליו טרקטור של ילד קטן, והיו המון נשים ונערים שבאו לגנוב, רצו לכל הכיוונים וניסו להיכנס לבתים ביחד עם המחבלים. זה היה נראה כמו סרט סוריאליסטי".
הכל היה מהיר ומתוכנן. המחבלים העבירו את השבויים דרך פרצה בגדר אל מחוץ לקיבוץ. רכב טויוטה לבן עצר בחריקה והעלה אותם לתוכו בדחיפות ובצעקות. "מיאה הייתה בהלם, מבועתת לגמרי. היא החזיקה את הכלבה ולא דיברה. אבל אנחנו דיברנו בינינו בספרדית. אמרנו, נעשה את עצמנו שאנחנו לא מבינים עברית או ערבית רק כדי לצמצם מגע עם המחבלים.
"האוטו היה מלא בכלי נשק, מרגמות, אר פי ג'י, ואנחנו ישבנו על הנשק ומעלינו חמישה מחבלים שהתחילו לירות כלפי מעלה ולצעוק אללה אכבר. הם דרכו עלינו כאילו היינו סמרטוטי רצפה. אחד מהנשקים פגע בי שוב ושוב עם כל קפיצה של הרכב שדהר קדימה במהירות מטורפת. זו הייתה נסיעה מפחידה מאד, כי כולם שם היו מסוממים עם עיניים פקוחות וצווחות של טירוף. הם לא שלטו בעצמם".
מה ראיתם בדרך?
"עברנו ליד שער הבסיס הצבאי בסופה שהיה פרוץ לרווחה ולידו שני משוריינים שעלו באש. זה היה נראה לא אמיתי. המשכנו לנסוע לכיוון חאן יונס ושם קיבלו את פנינו המון נערים עם מזמרות גדולות שהתקרבו אל האוטו ועשו תנועות איום כאילו הם עומדים לגזור אותנו. המחבלים המשיכו לירות באוויר ונסעו בתוכם במהירות כדי למנוע מהם לבצע בנו לינץ'".
דיברתם ביניכם?
"מעט מאד ורק בספרדית. אמרנו, הכי חשוב זה לא להתנגד, לשתף פעולה ולהגיב בצורה שלא תרגיז אותם. ככה שמרנו על עצמנו. ועם כל דלת שנפתחה אמרנו, זהו, הגענו לתחנה הסופית. בשלב מסוים המחבלים עצרו ושאלו, 'אתם יהוד?', ואנחנו אמרנו מיד 'נו, נו, אנחנו ארגנטינאים, מסי, כדורגל, מסי'".
איך החוטפים התנהגו אליכם?
"היו כמה גילויים אנושיים אבל זה לא היה הרוב. הרוב היו או מסוממים או בלי צלם אנוש. בעל הבית, למשל, דאג לנו, דיבר איתנו, היה רוב הזמן בלי נשק והיה לו חשוב לתת לנו את הביטחון שיהיה טוב ושנרגיש טוב כדי שאפשר יהיה להחליף אותנו בעסקה. הוא היה אומר לי, אם יהיה שלום בינינו אני אבוא לקיבוץ לאכול אצלך פיצה.
"זה לא מוריד מהברבריות שלו ושל האחרים שלא היו סימפטיים ונשאו נשק וכל הזמן איימו וצעקו. הם חשבו שהסיפור שלנו ייגמר תוך יומיים שלושה ופתאום זה הפך למשהו ארוך. הם היו אומרים לנו, אל תדאגו, שוויה שוויה, יום יומיים. בשלב מסוים התחלנו לצחוק בכל פעם שהם אמרו את זה. הייתי אומר לבעל הבית, נו, שוויה שוויה ואנחנו כאן כבר כמה שבועות. ההומור הציל אותנו. וגם זה שנקשרנו באופן מסויים לבעל הבית והייתה לנו יכולת לשוחח איתו על כל מיני נושאים".
"אני הייתי מבשל. בהתחלה היה קל, היה הכל מהכל. הם הרי התכוננו להתקפה ולחטיפה מראש. היו שימורים בבית, ירקות וגבינות, והביאו כל יום פיתות, אבל עם הזמן המזון הלך ונגמר. אם הייתה קופסה של אפונה, אז היה לנו מרק אפונה. אם היו עגבניות היה מרק עגבניות. עם כלום הכנתי אוכל ובסופו של דבר הגענו למצב שפרננדו (מרמן) ואני אכלנו פיתה אחת לשנינו ליום. חילקנו אותה לחתיכות כדי שלא נגמור הכל בבת אחת".
אם כבר בתקופתכם לא היה מזון, מה קורה עם החטופים היום?
"הם סובלים רעב לאורך זמן. החמאס לוקח את כל הסיוע ההומניטרי ומחליט למי לחלק וכמובן שקודם כל לעצמו. אצלנו בעל הבית דאג לנו לאוכל, אבל לאחרים היה הרבה פחות. הוא דאג שלא נהיה רעבים. פעם התקרבתי לחלון יותר ממה שהיה מותר, ואחד המחבלים ראה אותי מהבניין ממול. הוא לא רצה לצעוק כי לא רצה שישמעו, אז הוא זרק עלי אבנים ואחר כך בא לדירה והתחיל לצעוק ורצה להרביץ לי כי העזתי להתקרב לחלון. בעל הבית ראה את זה וישר קפץ עליו ולא נתן לו להתקרב אלי. הוא העיף אותו למרות שהמחבל היה עם נשק ובעל הבית היה עם ידיים ריקות. כנראה שבעל הבית היה יותר סמכותי".
מה שאתה מתאר נשמע כמו תסמונת שטוקהולם.
"אני חושב שכן. כי לפעמים הרגשתי שהוא חושב שאני אבא שלו והוא הבן שלי. אבל לרגע לא ריחמתי עליו. הוא החליט להיות חמאסניק ולבצע פשעים נגד האנושות. אותנו הכריחו להיות שם".
פחדתם?
"לא היה לנו פחד. זה מוזר. היה מתח. וחוסר ידיעה. אבל לא היה את הסבל הזה של שאלות קיומיות כמו מה יהיה איתנו והאם יהרגו אותנו. חיינו את הרגע. הסיטואציה הייתה שאתה יודע שהחיים בסכנה, אבל עשינו הכל שלא יהיה ויכוח ומתח עם המחבלים. עשינו כל מה שהם אמרו, החלטנו שאנחנו לא מתנגדים, לא עושים צרות, מתנהלים בשקט ככל האפשר. ולכן גם כשדיברנו בינינו דיברנו חלש מאד".
רגעי שבירה?
"בעיקר מחשבות מדכאות. אבל חילצנו את עצמנו מהן. היינו אומרים, די עם המחשבות האלה. בוא נטוס לאן שהוא. ואז היינו טסים בדמיוננו לדרום אמריקה, לארגנטינה, לתאילנד, לכל המקומות היפים בעולם, וזה העביר לנו את הזמן והוציא אותנו מהדיכאון. קושי נוסף היה הגעגוע לילדים ולנכדים. ממש הרגשתי את החסר הזה בכל הגוף. כשהחיבוק של הנכדים היה חסר לי הייתי מתחיל לבכות. ואז הייתי אומר פרננדו, נכנס לי משהו לעין, והוא היה מסתכל עלי ואומר, נו, עוד פעם אתה חושב על הנכדים שלך?".
הכתבה המלאה תפורסם ביום שישי במוסף מעריב
