ראשון במרץ נקבע כתאריך החזרה הרשמי למפוני הצפון, אך בשטח עדיין לא מורגשת תנועה בכיוון. על רקע המצב הזה, חניכי שלוש מכינות בגליל החליטו לא לחכות והיו הראשונים לחזור לשטח. בתוכנית שלהם: שיפוץ בתים עזובים והרוסים, ניקיון מקלטים ציבוריים, סידור כבישים ושיקום המרחבים הציבוריים – הכל במטרה להחזיר חיים ליישובים ולעמוד לצד התושבים בשובם הביתה
מכינת "אחריי" בשלומי, מכינת "רעות" של החלוץ בראש הנקרה, ומכינת "מעשה" בקריית שמונה, מובילות את המהלך. במכינת "אחריי" בשלומי, הכוללת 33 חניכים מכל רחבי הארץ, החליטו לחזור כבר עכשיו למרות שהם נמצאים שבועות ספורים לפני סיום המחזור החצי שנתי.
צבי, ראש המכינה, מספר: "מתחילת המלחמה היה ברור לי שברגע שנקבל אישור, נחזור לשלומי. זה לא רק עניין של עשייה, אלא אמירה ציונית והתיישבותית. המורשת המשפחתית שלי, של חזרה הביתה לגולן אחרי מלחמת יום כיפור, הייתה ההשראה להחלטה להחזיר את החניכים״.
צבי הוא בן להורים שפונו למשך 3 חודשים מהגולן במלחמת יום כיפור, וכילד גדל על המורשת המשפחתית הזו: ״אני מגדיר את עצמי כדור שני למלחמת יום הכיפורים״, אומר. ״בשנות ה-70, ההורים שלי גרו ביישוב נוב שברמת הגולן, ולקחו חלק בתהליכי הקמת היישוב. ביום שבת של יום כיפור, הודיעו להם בשעה 10 בבוקר שבשעה 12 יגיע אוטובוס לפנות אותם מהאזור, ובשעה 14:00 - כבר פרצה המלחמה. על אף שהיה ברור שמלחמה מתקרבת, הפינוי התנהל בכאוס – חלק מהיישובים בגולן הספיקו להתפנות בזמן, וחלקם לא. האוטובוס המיועד לפנות את משפחתי - פשוט לא הגיע״, מספר.
״אבא שלי גויס למילואים במצרים ונשאר חצי שנה בשירות, בזמן שאמא שלי, עם תינוק קטן, נסעה לתל אביב להתארח אצל הוריה. מהרגע שהתאפשר לחזור, הם חזרו מיד לגולן, גם כשהמצב היה עדיין מורכב. המורשת הזו של החזרה הביתה, למרות הקשיים והמציאות הלא פשוטה, כנראה נטמעה בי מגיל צעיר. היא הייתה אחד הדברים שעמדו בראשי כשקיבלתי את ההחלטה להחזיר את המכינה לשלומי״, משתף מה הוביל להחלטתו.
״מתחילת המלחמה, היה לי ברור שברגע שנקבל אישור מפיקוד העורף ומפיקוד צפון, נחזור לשלומי כמכינה – וניקח חלק בשיקום היישוב. על אף שמדובר במכינה חצי שנתית, והחזרה היא לתקופה קצרה של חודשיים בלבד, היה לי חשוב מאוד לחזור ולהביע אמירה התיישבותית וציונית דרך המעשה בפועל״, מדגיש.
״החזרה לשלומי - כוללת הרבה רבדים״, מסביר צבי. ״אנחנו פועלים על מנת לשפר את פני היישוב ולעזור לתושבים, מסייעים בניקיון וסידור בתים שלא היו מאוכלסים במשך שנה וקצת, במצבים שקשה לדמיין: ביוב שעלה על גדותיו, בתים במצב תחזוקתי ירוד מאוד. חבורה של בני נוער מלאי מוטיבציה מגיעה עם רצון עצום לעזור, במיוחד לאוכלוסייה המבוגרת, להוציא ציוד, להחזיר סדר למקומות שננטשו ולתמוך בקהילה״, משתף בתהליך השיקום.
״בנוסף, אנחנו פועלים לשיפור המרחב הציבורי – שיקום הצמחייה, צביעת מיגוניות שהוצבו ברחבי היישוב, ושיפור חזות היישוב כולו. החניכים שלנו מעורבים גם בעבודה חינוכית: הם מלווים תלמידים משלומי שפונו לבתי ספר בעכו, ועוזרים לשמר את הקשר עם קהילת שלומי למרות הריחוק״.
״חרטנו על דגלנו את ערך ה"הנני" – להיות נוכחים היכן שיש אתגר לחברה הישראלית ולהתייצב כדי לעזור. העשייה בפועל לא רק מחזקת את הקהילה שבה אנחנו פועלים, אלא גם מעניקה לחניכים כלים משמעותיים להמשך חייהם״, מסביר ראש המכינה את משמעות הימצאות החניכים בגליל.
״אנחנו הגוף הראשון שחזר לשלומי, והמכינה שלנו ממוקמת בלב היישוב. המבנה, שספג פגיעות הדף מנפילת רקטת בורקאן במהלך המלחמה, נמצא כעת בשיפוצים. מעבר לעבודה הנוכחית, יש לנו קבוצת חניכים שהחליטה להישאר בשלומי חצי שנה נוספת ולדחות את גיוסם לצה"ל. עשרה חניכים ימשיכו לפעול ביישוב במגוון תחומים: סיוע בבתי הספר, עבודה עם האוכלוסייה המבוגרת, ושיקום חזות היישוב. כשאחד החניכים יצא לריצה ב-10 בלילה, הוא סיפר לי שהכל היה שומם מסביב. הוא אמר שהנוכחות שלנו כאן נותנת תחושת חיים ותחושת חלוציות. וזה אכן נכון״.
תמר מלכה, חניכה במכינת "מעשה בגליל" בקריית שמונה, מתארת את החוויה שלה: "אני במקור ממעלות, וכל המשפחה המורחבת שלי פונתה מקריית שמונה״, מספרת. החניכים, רובם תושבי קו העימות, משפצים מבנים ציבוריים ומנקים בתים של קשישים שלא היו יכולים להתפנות בזמן הלחימה. "זו הזדמנות להחזיר חיים למקומות שבהם גדלנו - בתור תושבי הצפון. כשהגענו לעיר לעזור בשיקום, זה היה מצמרר לראות את המקומות שבהם גדלתי במצב כזה. הכל נטוש והרוס. בימים הראשונים, כשהתחלנו לנקות מבנים ולשקם את הצמחייה, היה קשה להאמין למה שהעיניים רואות. ראינו לא מעט סוכות מאוקטובר בשנה שעברה, כאילו הזמן עצר מלכת. זה היה צובט בלב, אבל גם מנחם לדעת שיש אנשים שמוכנים להשקיע ולשקם את מה שנפגע״.
מבשר, חניך במכינת ׳רעות׳ של תנועת ׳החלוץ׳ ראש הנקרה, הגיע למכינה במטרה לחוות חיים חדשים בגליל המערבי ולהתמודד עם אתגרים שלא הכיר קודם: "כשבחרתי את המכינה, ידעתי שמתנהלת כאן מלחמה אך חיפשתי אתגר שלא אקבל במקום אחר ורציתי לחוות חיים באזור שלא הכרתי״, הוא אומר.
כעת, בזמן הפסקת האש, החניכים מתנדבים בקיבוץ, מסייעים בשיקום השטחים הציבוריים ומכינים אותו לקראת חזרת התושבים. "אנו מתנדבים בקיבוץ על הגבול בתדירות של שני בקרים בשבוע. מאז שהמקום חדל להיות שטח צבאי סגור, אנחנו בפעילות שיקום אינטנסיבית - מכינים מבנים וגנים לשיפוץ וצובעים אותם לקראת חזרת התלמידים. כל המכינה מתגייסת כדי להכין את האדמה לשתילה ולסייע בשיקום השטח לייצור״, הוא מתאר.
לדבריו, מראה היישוב הנטוש היה מזעזע: "כשהגענו, היה ברור שהמקום זקוק לעזרה. זה היה כאילו הזמן עצר. התחושה הייתה שהיישוב לא טופל במשך חודשים ארוכים, וזה ניכר בכל פינה״. מבשר משתף בהרגשה שעולה מההתנדבות: "התנדבות כאן נותנת תחושת משמעות אמיתית. לעזור לאנשים שלא יכלו לטפל בבתים שלהם, לשקם את מה שנפגע, ולתמוך בקהילה שחוזרת לחיים – זו לא רק עבודה, זו שליחות״.
במהלך הלחימה בלבנון, בזמן שהיו בקיבוץ געתון, התמודדו החניכים עם תדירות של שלוש אזעקות בשבוע. "למרות הכל, המשכנו בפעילות והתארגנו לקראת החזרה לראש הנקרה. ידענו שהעבודה שלנו תעזור להחזיר את היישוב לשגרה״, הוא מסביר.
יוסי מלכה, מנכ״ל מועצת המכינות החצי שנתיות ׳אופק׳, שמאגד את המכינות המתנדבות מספר על הפעילות: "חניכי מכינות אופק פועלים יחד עם ארגונים בחברה האזרחית, הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה לשיקום הצפון, והם עושים זאת מתוך מחויבות לתושבי הצפון, וכחלק מהחזון שלנו לחיבור הצעירים לערכים של נתינה, והתגייסות מוחלטת למשימה הלאומית הקדושה של החזרת הצפון לשגשוג וצמיחה. מפעל מכינות ׳אופק׳ בשילוב ידיים עם ארגונים חברתיים וחינוכיים נוספים - ירכז מאמץ בשנים הקרובות לחיזוק הצפון וישובי העוטף בדרום מתוקף חובתנו האזרחית, הציונית והמוסרית לחבלי ארץ יקרים אלה - ובעיקר לאזרחים הגיבורים המתגוררים בהם״.
