השבת נפתחה בחגיגה. השחרור של קית׳ סיגל, ירדן ביבס ועופר קלדרון אחרי 484 ימים בשבי החזיר אור לכיכר החטופים בתל אביב. עוד לפני שהשמש עלתה גבוה, הגיעו אזרחים רבים, חלקם עם ילדים בעגלות, אחרים עטופים בדגלים, כולם עם מבט שהעיד על אותו דבר – תקווה.
המסך הקרין שוב ושוב את רגעי השחרור, והכיכר רעדה ממחיאות כפיים. זה היה עוד בוקר של שמחה נדירה, של רגעי נחמה קצרים בתוך תקופה שאין בה הרבה כאלו. אבל אפילו בתוך החגיגה, אפשר היה להרגיש את הכאב. כל חיבוק שנראה על המסך היה גם תזכורת לחיבוקים שעוד לא ניתנו, לאלו שעוד מחכים.
כשהיום התקדם, האווירה השתנתה. מה שהתחיל כבוקר של התרגשות הפך לערב של דרישה תקיפה להמשיך, לא לעצור, לא לשכוח. אלפים הגיעו לכיכר לעצרת שהבהירה לכולם – הדרך עוד ארוכה.
דורון שטיינברכר, שחזרה מהשבי לפני שבועיים בלבד, הופיעה לראשונה מאז שובה, לא מתוך כפייה, לא תחת איומים – אלא מתוך בחירה. מביתה, מוקפת במשפחתה, היא ביקשה להעביר מסר חד: לא עוצרים. המאבק לא נגמר כשהיא חזרה, והוא לא יסתיים עד שהאחרון ישוב הביתה.
סימונה, אמה של דורון, עמדה גם היא על הבמה וקראה בקול שלא ניתן היה להתעלם ממנו. הדמעות ניכרו בעיניה, אבל הקול שלה היה יציב. “אל תפסיקו!” – לא לאבד מומנטום, לא להתעייף, לא להשאיר אף אחד מאחור. אחותה של דורון, ימית, הדגישה – אי אפשר לדבר על סוף, אי אפשר לדבר על ריפוי, כל עוד חלק מהמשפחות עדיין חיות את הסיוט.
בתוך הקהל העצום, עלה לבמה גם יאיר, בנו של גדי מוזס, ששב מהשבי רק כמה ימים קודם לכן. לרגע היה נראה שהוא מחפש את המילים הנכונות, אבל אז הן פשוט יצאו – כאב, הודיה, מחויבות. הוא דיבר על אביו, על האיש שחי את הערכים של אהבת הארץ והערבות ההדדית, על מי שכבר הכריז עם חזרתו שהוא מתכוון לשקם את ניר עוז. אבל הוא גם הזהיר: אסור לשקוע באופוריה. אם לא יהיה המשך, אם המומנטום ייעצר, נאבד את מה שהצלחנו להשיג.
הכיכר, שברגעים מסוימים נשמעה כמו התפרצות של שמחה, הפכה שוב למקום של מחאה. האור דלק, השלטים הונפו, הידיים נאחזו זו בזו, ואי אפשר היה לטעות בתחושה – המאבק הזה רחוק מלהסתיים. בלילה, כשכבר היה אפשר להרגיש את הקור, אנשים עדיין נשארו. לא כולם דיברו, לא כולם החזיקו שלטים, אבל כולם ידעו למה הם כאן. לאף אחד לא היה ספק: המאבק הזה יימשך. עד שאחרון החטופים יחזור.
