בתול דאר חליל וסמדר כהן לא רק חולמות על קריירה כשחקניות כדורגל מקצועניות – הן מגשימות אותה בהפועל קטמון, הקבוצה הירושלמית שפתחה עונה מבטיחה בדרך לאליפות בליגת הנשים.

ב־9 בפברואר תעלה לשידור בכאן 11 סדרה דוקומנטרית חדשה, בת חמישה פרקים, בשם "אלופות". הסדרה מתעדת את המתרחש מאחורי הקלעים של קבוצת הכדורגל המובילה, אלא שהסיפור לא מתחיל ונגמר בכדורגל. במדינה כשלנו הוא גם נוגע בקצוות החיים, בוודאי בתקופת מלחמה. בהפועל קטמון יש שחקניות חילוניות, דתיות, ערביות, יהודיות וגם שחקניות זרות שנקלעו לישראל בימי המלחמה.

דאר חליל וכהן, ערבייה מוסלמית ויהודייה דתייה, הן שתיים מכוכבות הקבוצה, והן גם גרות בדירה אחת ונעשות, כנגד כל הסיכויים, לחברות הכי טובות. כשאנחנו נפגשות, אני רוצה להתחיל לדבר קודם על כדורגל, אולי כדי לא ליפול לקלישאה ולעסוק מיד בפיל היהודי־ערבי שבחדר.

אבל השתיים פותחות את הנושא מיד, ובסוף השיחה אפילו משכנעות אותי שדווקא לדבר על הדברים ולא להסכים בסוף זו הדרך הטובה ביותר לשיפור היחסים בין ערבים ויהודים בישראל.

"אני דתייה, הכי ימנית בעולם, ובמילים הכי יפות שיכולתי למצוא אז, אמרתי שאין לי קשר עם ערבים", מספרת כהן על המפגש הראשון עם מי שלימים תהיה שותפתה לדירה, דאר חליל. "אפילו אמרתי לה ששנאתי ערבים. ואני באמת לא יודעת מאיפה זה בא לי פתאום, כל הזמן הייתי נגד".

המלחמה והנתק

כהן, בת 19, מההתנחלות חשמונאים, מספרת שכבר בגיל 6, כילדה בחינוך החרדי, היא הייתה עם כדור ביד, או ליתר דיוק, ברגל: "שיחקתי בשכונה, ולאף אחד במשפחה לא היה אכפת. אני אפילו לא חושבת שידעתי שיש דבר כזה, ליגה לנשים בישראל, עד שבמקרה קפץ לי משהו בטיקטוק והבנתי שזה קורה. אז נכנסתי והתחלתי לדבר עם כל מיני שחקניות בקבוצות מובילות, ואמרתי לעצמי 'יאללה, בואי ננסה'. הייתי בהפועל באר שבע, ובהמשך קראו לי להפועל קטמון. אחרי אימון אחד התאהבתי בהם, ומאז, כבר כמעט שלוש שנים, אני פה".

דאר חליל, בת 20, היא ילידת שפרעם. כילדה, שיחקה כדורגל עם אחיה בשכונה ואחר כך, כתחביב, בקבוצות נערות בסח'נין ובמג'דל כרום. המשפחה שלה קיבלה את הכדורגל, כל עוד זה היה בשכונה.

"כשנכנסתי לזה יותר לעומק, אני זוכרת שאמא שלי הייתה המומה", דאר חליל מספרת. "היא אמרה לי 'אבל את בת, וזה משחק של בנים'. אבא שלי בכלל היה נגד בשנה הראשונה. אצלנו במגזר זה לא מקובל. אצלנו, נשים, אחרי שמסיימות בית ספר, הולכות ללמוד להיות אחיות או משהו כזה. אז זה אומנם לקח שנה, אבל כשהם ראו שאני מצליחה, ועוברת לליגת הבוגרות, הם התחילו לתמוך. כששיחקתי שלוש שנים בנתניה, אבא שלי היה לוקח אותי כל הזמן לאימונים".

מדברים על שוני ביניכן, אבל באחת הסצינות בסדרה, כשרואים את בתול מתפללת על שטיח, ואחר כך את סמדר עומדת לתפילת מנחה, הבנתי שיש פה הרבה מהמשותף. זה משהו שהבחנתן בו מיד?
כהן: "ממש לא. בהתחלה היינו חברות בקבוצה, אבל לא הכי טובות, והיו המון פערים בינינו. אני חושבת שרק כשהתקרבנו קלטנו שיש לנו הרבה מהמשותף. שתינו באנו מבתים דתיים. והתפילות, והצניעות, וכל הדברים שיש אצלם, יש גם אצלנו. להם יש אומנם חמש תפילות ביום, ולנו שלוש, אבל פתאום אני קולטת ששתינו עסוקות בזה. קשה למצוא נשים מתפללות, בטח בעולם החילוני. אז למצוא מישהי מדת אחרת, שגם עושה את מה שאני עושה, זה מחבר, אין ספק".

דאר חליל: "זה מצחיק, כי אני בקיצון אחד והיא בקיצון השני, אבל מטבעי תמיד הייתי רגילה להסתכל על אדם כאדם, ולא להיכנס לפרטים של מאיפה הוא, מה הדת שלו, אם מוסלמית או נוצרית או יהודית. פשוט להתחבר למי ולמה שהאדם מייצג. ככה גדלתי, להתייחס לאדם כאדם".
המלחמה הציבה את החברוּת בפני אתגר לא פשוט. "עוד לפני המלחמה היינו החברות הכי טובות", מספרת כהן, "והיא יודעת את מה שאני אגיד לך עכשיו פה, כי דיברנו על זה, אבל היו לי המון מחשבות, לא טובות. אני לקחתי את הסיטואציה מאוד קשה, הרגשות היו מעורבים ואני מודה שלא ידעתי להכיל אותם".

דיברתן על זה בזמן אמת?
"הייתה תקופה שכולם היו בבתים, ודווקא בתקופה ההיא לא דיברנו. לתקופה קצרה היה נתק, בעיקר כי אני לא ידעתי מה נכון או לא נכון לעשות. היה חוסר ודאות אחד גדול. זה לקח קצת זמן, ואחרי שנכנסנו לשגרה יחסית, יום אחד פשוט ישבנו ודיברנו בצורה הכי פתוחה שיש. היה לי חשוב לשמוע אותה. הרי לא היא זו שאחראית למצב, וגם היא קיבלה אותה מכה כמו שאנחנו קיבלנו והסבל הוא דומה".

דאר חליל מספרת שהיה לה קשה בגלל תגובות שקיבלה משני הצדדים – הערבי והיהודי: "בתחילת המלחמה הכל פתאום התהפך. מה שקרה הוא שהסתכלו עליי באותם חודשים רק כערבייה, ולא כבן אדם. לא בתול, שהיא אדם טוב או חברה טובה, אלא זו הערבייה. היה איזה בלוגר פלסטיני שלקח תמונות שלי משחקת בנבחרת ישראל, פרסם אותן וכתב שאני בוגדת, ציונית ומשחקת בקבוצה של הכובשים. זה פגע בי מאוד, ובצורה קיצונית. זה גרם לי להרגיש תלושה ומותקפת משני הכיוונים".

אליפות ואירופה

כהן ודאר חליל מודות שהן לא תמיד מצליחות להגיע להסכמות. "אני חושבת שזה אחד הדברים שבזכותם אנחנו חברות טובות, שיש מצד שתינו נכונות לראות ולשמוע את כל הצדדים כדי להבין את הסיטואציה, גם אם בסופו של דבר אנחנו לא מסכימות על שום דבר", אומרת דאר חליל.

כהן: "יש לנו חברות מאוד כנה, ואני לא מתביישת להגיד לה דברים, גם אם הם קשים. אני מודה שעם הזמן נפתחתי לראות את השונה, וגם ניסיתי להראות לה עוד צדדים של היהדות. כמו שאני לא הכרתי ערבים מימיי, היא לא הכירה את היהדות לעומק. היה לי חשוב לשתף ולהסביר גם את הדעות הפוליטיות הימניות שלי. אז אני מסכימה שהכנות שבחברות היא זו שבזכותה אנחנו באמת קרובות".

דאר חליל: "יש פה שתי תפיסות עולם, ואני לא אנסה אף פעם לשכנע את סמדר או להוכיח ולהתעקש שאני צודקת, כי לכל אחת יש את הדעה המוצקה שלה. וכן, היו ריבים ועוד יהיו, אבל אנחנו מיד ממשיכות לדבר אחר כך, כאילו כלום".

אתן מאמינות בדו־קיום?
דאר חליל: "אם כל אחד יהיה מוכן לוותר לשני, ולפחות להקשיב לשני, זה יצליח. מי שיתעקש לשכנע שהוא צודק, ייכשל".

כהן: "כשהשנאה מעל פני השטח זה יותר קשה, במיוחד כשבכל יום יש פיגועים. אבל אני מקווה שזה כן יעשה משהו למישהו. כי למדתי משהו שאני אשתדל לקחת איתי: עד שאת לא נמצאת במקום המסוים, את לא יכולה לשפוט".

אולי בכל זאת נדבר קצת גם על כדורגל, וספציפית על כדורגל הנשים, שהוא ענף לא מי יודע מה מושקע בישראל.
כהן: "עד לפני שנתיים אני חושבת שאפילו לא קראו לזה ספורט. אבל לשמחתי הרבה יש בעיניי שינוי בתפיסה, ואנשים מסתכלים על זה אחרת לגמרי. יש יותר לגיטימציה ויחס רציני. מקצועית אנחנו מתקדמות מאוד, והמועדון שלנו הוא הכי טוב בארץ. אני אומרת את זה נטו אובייקטיבית, ולא רק מתחושה אישית. המועדון מקדם את הנשים ברמה הכי גבוהה שיש, אנחנו עובדים בצמוד עם קבוצת הגברים, ואין את זה בשום מועדון אחר בארץ".

מה החלום של כל אחת מכן?
דאר חליל: "לקחת אליפות עם הקבוצה (נכון למועד כתיבת שורות אלה, הפועל קטמון נמצאת במקום השני בטבלה. ט"ל), להביא תארים בכלל, והחלום הגדול יותר הוא לשחק באירופה ולקחת את הקריירה שלי למקום גבוה".

כהן: "לי קצת קשה עם חו"ל, בגלל הדת. עד לא מזמן אפילו שיחקתי בחצאית. לאחרונה עברתי למכנסיים, הבנתי שאמונה חזקה לא צריכה להיות תלויה בסממנים חיצוניים. אבל כל עניין שמירת השבת קצת פחות מאפשר לי קריירה בחו"ל. אני שואפת להביא את עצמי לנקודה הכי גבוהה שאני יכולה, ולביטוי הטוב ביותר, וגם סומכת על הזמן שהוא יעשה את שלו וייקח אותי למקומות הכי טובים עבורי".