שירה אלבג מתעוררת מחלום אבל הפעם לא מסיוט. אחרי 477 ימים של חוסר ודאות, תפילות אין-סופיות ומאבק עיקש, היא סוף-סוף מתעוררת עם הבת שלה, לירי. “את יודעת, להתעורר עם הבת שלך, שלא ראית אותה כל כך הרבה זמן, להרגיש אותה. וואו, זה מטורף,” היא אומרת. “אני עדיין, באמת, אני כאילו, אני אומרת, לא סתם אני אומרת – אני בחלום".

החיים של לירי אלבג, התצפיתנית שנחטפה ממוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר, לא חזרו להיות כפי שהיו. היא איננה אותה נערה שהתגייסה לפני כשנה וחצי, ולמרות החיוכים והמפגשים עם החברות, משהו בה השתנה. “כן ולא,” מסבירה שירה כשאנחנו שואלים אם בתה מתחילה לשוב לעצמה. “לשמחתי, באמת, כאילו ברגע שראיתי את לירי ושהיא צעקה לנו גם במפגש ‘לירי נאמבר 1’ – שזה בדיחה פרטית שלנו בבית – אמרתי, זאת הבת שלי. פחדתי מה אני אקבל, וזאת הבת שלי. זאת לירי שלי".

שירה אלבג, אמה של התצפיתנית לירי אלבג (צילום: אבשלום ששוני)
שירה אלבג, אמה של התצפיתנית לירי אלבג (צילום: אבשלום ששוני)

אבל עם כל רגע קטן של אושר, יש גם את השקטים, את ההבנה שהדרך עוד ארוכה. “היא מאוד התבגרה,” שירה אומרת בכובד ראש. “מאוד מבינה, מאוד שקטה לפעמים. מצד אחד מאוד דברנית, מצד שני זה הכול מהכול".

לירי, כך מתברר, לא רק שרדה – היא ניווטה את דרכה בתוך הגיהנום. “היא אמרה שברגע שחטפו אותה, היא הבינה שזה המצב שלה. והיא כרגע שבויה בעזה. והיא תלמד לשרוד". זו לא הייתה בחירה, זה היה אינסטינקט. “אני אשחק את המשחק שלהם בערמומיות,” היא אמרה לאימה, ומשם המשיכה. לירי למדה ערבית, הבינה את הפסיכולוגיה של שוביה, וידעה מתי לשתוק ומתי לדבר. היא לא התנגשה, היא לא מרדה – היא שרדה. השובים ניסו לשבור את רוחם: "הם דאגו לעשות להם שם טרור פסיכולוגי, שהם יישארו שם, שהם יישארו שם לעד, שהם לא יחזרו, שהם יתאסלמו."

למרות התושייה, לירי לא הייתה אטומה לזוועות. “היא אמרה לנו, אמא, אנחנו היינו בגיהנום וחייבים להוציא את כולם החוצה. חייבים, חייבים להוציא את כולם החוצה". ומה שהרעיד את ליבה היה הידיעה הברורה: “אנחנו, הבנות, סבלנו. והבנים והגברים סובלים יותר".

כשהיא נזכרת ביום שלקח לה את הבת שלה, קולה של שירה מתמלא כעס. “יש המון כעס על ה-7 באוקטובר,” היא מודה. “אבל זה לא על הלוחמים שנלחמו בגבורה – זה על כך שלא היו שם אנשים שידעו מה לעשות. הם ישבו שם שעות, כמעט ארבע שעות, ראו את החברות שלהן… חלקן היו עדיין בחיים. כאילו, אם היה מישהו מגיע – אפשר היה להציל אותן".

לירי, שהייתה חדשה בבסיס, לא ידעה מה הנוהל, אבל גם הוותיקות לא ידעו באמת. והן ישבו, והמתינו. “ה-7 באוקטובר הוא שבר והוא טראומה שהיא עדיין לא נגעה בה,” שירה מסבירה, ואז מוסיפה את המשפט שמבהיר עד כמה היום ההוא השאיר חותם: “היא אמרה שהיא לא פחות גדולה מהשבי, אם לא אפילו יותר".

לירי לא חזרה לחיים של לפני ה-7 באוקטובר, אלא למשהו חדש לחלוטין. עכשיו, כל המדינה מכירה אותה. כל אחד עוקב אחרי סיפורה. “היא לא יכולה ללכת ברחוב בלי שמזהים אותה,” מספרת שירה. “והיא עוד לא מבינה את זה לגמרי". מפגשים עם חברות מתקיימים בעיקר בבית, ליציאות לבד עדיין אין מקום. המשפחה מספקת לה חיבוק מגן, נותנת לה לעכל, לאט-לאט.

לירי אלבג ואמה לאחר השחרור מבית החולים (צילום: יהושוע יוסף, פלאש 90)
לירי אלבג ואמה לאחר השחרור מבית החולים (צילום: יהושוע יוסף, פלאש 90)

החזרה למציאות היא לא רק חיבוקים והתרגשות – היא גם התמודדות עם הכאב של החטופים שעוד שם. “לירי ראתה את השידור של אוהד אלי יוצא מהשבי,” מספרת שירה. “והיא קפאה. משהו במוח שלה כאילו נתקע, כאילו היא לא הייתה איתנו. היינו צריכים לכבות את הטלוויזיה, להחזיר אותה למציאות".

בכל שיחה עם שירה, הכאב האישי שלה מתערבב עם הכאב הלאומי. “חייבים להוציא את כולם עכשיו,” היא אומרת בתוקף. “אין זמן". היא מביטה על המספרים, על המצב בשטח, ויודעת: “לצערי הרב, יש שני מיליון מחבלים בעזה. שני מיליון מחבלים. שלירי הייתה בבתים של אזרחים, והילדים הקטנים הם מחבלים לכל דבר. זה לא רק אלה שלובשים מדים ושמים את הסרט הירוק על הראש – גם האזרחים הלא מעורבים, הם מעורבים מאוד".

ואז מגיעה ההצהרה שנדמה שהיא מסכמת את הראיון כולו: “שאנחנו אומרים למוטט את חמאס, זה למוטט שני מיליון אזרחים כרגע, אנחנו לא יכולים כרגע למוטט שני מיליון אזרחים. אנחנו קודם כל צריכים להוציא את כל החטופים,” אמרה שירה והוסיפה בנחרצות: “לצערי הרב, יש שני מיליון מחבלים בעזה. שני מיליון מחבלים. שלירי הייתה בבתים של אזרחים, הילדים הקטנים הם מחבלים לכל דבר. הם מחבלים. זה לא רק אלה שלובשים מדים ומסתובבים עם הרובים ושמים את הסרט הירוק על הראש. גם האזרחים הבלתי מעורבים, הם מעורבים מאוד והם אזרחים. לצערנו, אנחנו נצטרך להילחם בכולם".

חמש התצפיתניות ששוחררו משבי חמאס (צילום: אבשלום ששוני)
חמש התצפיתניות ששוחררו משבי חמאס (צילום: אבשלום ששוני)

בסוף, השיחה עם שירה מתנקזת למסר אחד עיקרי: העם חייב להמשיך להיאבק. “מה שהחזיק את לירי שם, זה הידיעה שאנחנו לא מוותרים עליה,” היא אומרת. “אבל היא לא האמינה שהציבור כולו לא יוותר. זה החזיק אותה. אסור לנו להפסיק".

כששואלים אותה על הנהגת המדינה, היא מסרבת לנקוב בשמות, אבל המסר שלה חד. “לירי לא תוכל להשתקם באמת, אנחנו לא נוכל להשתקם כמשפחה, ועם ישראל לא יוכל להשתקם – אם לא כולם יחזרו".

ברגעיה הקשים ביותר, בתוך המנהרות החשוכות של עזה, לירי האמינה שהעם לא יפקיר אותה. עכשיו, כשהיא כאן, החיים עצמם הפכו למאבק חדש – מאבק למען אלה שעדיין שם, שמחכים לרגע שבו גם הם יתעוררו מהסיוט – ויגלו שהם חזרו הביתה.