בכל פעם שאני רואה חזרה של חטוף לישראל אני מתרגשת ושמחה, מבינה את המשמעות עבורו ועבור המעגלים שסביבו, ודואגת מאוד למי שנשאר שם עדיין.
אני לא יכולה להפריד בין השבים לאלה שעדיין שם", אומרת רקפת עצמון, מנהלת אגף בכיר למשפחות, ילדים ונוער בקהילה במשרד הרווחה והביטחון החברתי. במסגרת תפקידה, עצמון אמונה גם על מערך השבים ועל קליטת החטופים החוזרים משבי חמאס.
"לשבים יש בעצם שלוש תחנות עיקריות בחזרה שלהם", מסבירה עצמון, עובדת סוציאלית במקצועה. "התחנה הראשונה היא הצבאית, שאחראית על החזרתם הביתה בביטחון. התחנה השנייה היא תחנת הבריאות. הם מגיעים לבתי החולים, נבדקים, מטופלים. התחנה השלישית היא המשך החיים במסגרת הקהילה. מי שמלווה אותם בשלב זה הם העובדים הסוציאליים שבקהילה. התפקיד שלנו הוא תפקיד לטווח ארוך. ברור לנו שככל שהשב ומשפחתו יזדקקו לנו, אנחנו, בשירותי הרווחה, מחויבים לסייע להם".
הקפדה בעניין המגע
תהליך הליווי של משפחות החטופים החל כבר בתחילת המלחמה. "מ־7 באוקטובר, כשהבנו את גודל האירוע, נבנה תקן מיוחד של עובד סוציאלי מתכלל לכל משפחה, שתפקידו לתת מענים למכלול הצרכים של השב ובני משפחתו", עצמון מסבירה. "זה יכול להיות סיוע במעבר דירה, סיוע בהשלמת ציוד בסיסי בבית, במיצוי זכויות, בתיווך לשירותים שונים, בעזרה במציאת מקומות טיפול מתאימים ועוד".
"יש לנו מידע על כל חטוף והמשפחה שלו, על הצרכים של כל משפחה, גם כדי לסייע לה בתקופה שלפני שובו של החטוף וגם כדי שנוכל לדעת בדיוק מה יהיו הצרכים בעת שובו. כל הדברים האלה מאורגנים ומתוכננים מראש", הסבירה.
כמו מה, למשל?
"למשל, אם אנחנו יודעים שיהיה צורך לחשוב על מקום המגורים של החטוף בעתיד. או במקרה של צורך במסירת הודעה מרה לחטוף. מי שאנחנו מצפים שיבשר הם בני המשפחה, כמובן, בסיוע אנשי מקצוע ככל שהם מבקשים".
"יש חטופים שאיבדו יותר מאדם קרוב אחד, ולפעמים יותר משניים. לאנשים האלה חלק מההודעות נמסרות בתהליך הדרגתי. יש שבים שמבקשים לדעת הכל מיד, ויש שמבקשים לדעת בזמנם".
העובדים הסוציאליים של משרד הרווחה נפגשים עם החטופים לאחר צאתם מבית החולים: "יש משפחות שאומרות לנו 'בואו עכשיו', ויש משפחות שצריכות כמה ימים בשקט. ההנחיה היא לבדוק מה מתאים להן ובהתאם לכך להיות בקשר".
המתווה לקליטת השבים של משרד הרווחה והביטחון החברתי, מספרת עצמון, נבנה על העובדה שבשגרה, העובדים הסוציאליים מומחים בטיפול בטראומה. "אין בעולם ניסיון במתווים כאלה, של חזרת כמות כזו של אזרחים, במגוון גילים כזה, מהשבי", היא מדגישה. "בנינו תורת עבודה מותאמת לסיטואציה הספציפית הזו. יש לנו הבנה בטיפול בטראומה. לא התחלנו בלי שום ידע מקצועי בתחום. עשינו את כל ההתאמות הנדרשות ובנינו עם מכון חרוב מתווי עבודה מסודרים. יש לנו מתווה עבודה לכל אחד מתתי־האוכלוסייה".
מהם העקרונות הכלליים של המתווה?
"אלה עקרונות שמדברים לכל האוכלוסיות. לדוגמה, זכות האדם לבחור, לקבל החלטות. אחד הדברים שמאפיינים שבי הוא חוסר היכולת המוחלט לבחור. נלקחת מהאדם האפשרות הבסיסית לעשות בחירות בכל תחומי החיים: לשתות, לאכול, ללכת לשירותים, להתקלח, לקבל מידע. לכן אנחנו מקפידים הקפדה יתרה לתת לו לבחור הכל".
"בעת השחרור מבית החולים נעשית העברה מסודרת לשירותי הרווחה כדי שתישמר רציפות ביחס למצבים ולצרכים של האדם. אנחנו מייצרים מערכות מענים ומתנהלים בגמישות הגדולה ביותר תוך תיאום עם משרדי הממשלה האחרים. העיקרון הוא שאנחנו מרגישים מחויבים לתת את סל המענים הרחב ביותר, והאדם יכול לבחור מה מתאים לו".
אילו דגשים מותאמי אוכלוסייה קיימים במתווה?
"לדוגמה, בעניין ילדים שחזרו, המחשבה בהתחלה הייתה שעדיף לא לחשוף ילדים לתקשורת. זאת, מתוך הבנה מקצועית שלא נכון להתמודד עם הטראומה בחוץ, בדגש מיוחד על ילדים. אבל הבנו שעבור הילדים הספציפיים האלה, לפעמים הריאיונות הם חלק מתהליך ההחלמה או המחויבות שלהם לאלה שנשארו חטופים. הבנו שאנחנו צריכים לדייק ולא לומר שיותר טוב שלא יתראיינו, אלא שצריך להביא בחשבון מהי משמעות הריאיון, לאפשר בחירה בין ריאיונות ולא להפעיל על הילד לחץ להתראיין כי זה חשוב למאבק. יש גמישות במתווים".
אחד הדגשים הנוספים התייחס לנשים שחוזרות מהשבי: "הקפדנו מאוד בעניין המגע", עצמון מדגישה. "לשאול אם הן מוכנות למגע. אפילו החייל שפוגש אותן, שישאל 'האם זה בסדר שאקח אותך על הידיים כדי להעביר לאמבולנס?'. היום כבר מבינים שזה צריך להיות לכולם, לא רק לנשים. המתווה לקליטת השבים מתעדכן תוך כדי תנועה. אנחנו כל הזמן מדייקים מתוך הדברים שאנחנו לומדים".
לא דומה לשום דבר
"בסיבוב הראשון חזרו אמהות, ובסיבוב הזה חוזרים אבות בכל הגילים", עצמון מציינת. "אחד הדברים שלמדנו הוא שיש איזו ציפייה של החברה ושל המשפחות שהאנשים ישובו, יעשו טיפול, יתאקלמו ויחזרו לעצמם. אבל הם לא חוזרים לעצמם. הם חוזרים למציאות חדשה ומתאימים את עצמם למציאות החדשה".
"ילד מצפה שההורה יחזור כמו שהוא עזב, אבל ההורה הוא לא אותו הורה שהיה. עובדה זו משמעותית לשאלה איך מדריכים את הילדים ואיך מעבירים להורים את הציפייה של הילדים. צריך לתת מקום לתפקידי הורות ולמקומות שבהם זה פוגש את הילד. וכמובן, צריך להכין את הילד למפגש הזה. וזה שונה, כמובן, כשמדברים על ילדים צעירים, או על בוגרים".
את הילדים הקטנים אתם אלה שמכינים לחזרת הוריהם או קרובים אחרים?
"אנחנו מציעים את הסיוע שלנו בכך. אם יבחרו בנו, או בגופים אחרים – זה תלוי במשפחה. אצל כל אחד הסיפור אחר".
מה למדתם מאז שהחלו לחזור החטופים?
"אנחנו מבינים שמדובר בתהליך, שמטבעו יש בו עליות וירידות. יש צמתים שמחייבים התמודדות מורכבת וצמתים שהם פשוטים יותר. זה נכון לגבי כולם. למדנו גם שיש הרבה מאוד טריגרים שקשורים לחוויות השבי. למדנו שכל עוד יש חטופים בעזה, אז הלב של השבים שם ותחילת תהליך ההחלמה מתעכבת".
"הם כל כולם במאבק הזה, להציל את מי שנמצא בעזה. הם יודעים מה משמעות הגיהינום הזה ומרגישים מאוד מחויבים לכך. האתגר הגדול ביותר הוא היכולת של החטופים לפתח שגרה חדשה, ויש לזה קשר חזק למה שקורה לשאר החטופים. כל הזמן אנחנו פוגשים את הדבר הזה. בתוך המציאות הקיימת קשה מאוד לפתח שגרה חדשה".
עצמון מילאה מגוון תפקידים בכירים במשרד הרווחה, ביניהם אחראית על מערך האימוץ במדינת ישראל, ועובדת סוציאלית ראשית לחוק: "אני מגיעה מהרבה מאוד שנים של עשייה מקצועית בשירות הציבורי מתוך האמונה שיש לנו אחריות כמדינה. אני מרגישה שבעניין הזה אני שלוחה של המדינה לסיוע לפרט".
"לאורך השנים פגשתי בהרבה מאוד מקומות כאב, מורכבות, התמודדות ותקומה. פגשתי הרבה מאוד מקומות כאלה, אבל המפגש עם 7 באוקטובר לא דומה לשום דבר שעשיתי בחיי. לפגוש את הילדים ללא ההורים, או את הילדים השבים, או את משפחות החטופים, או את המפונים, או את אלה שראו טבח במו עיניהם, זה מאוד־מאוד מורכב".
אבל בתוך המפגש המורכב הזה עצמון רוצה לסמן שני ניצוצות של אור: "אני מלאת התרגשות ונפעמת מהקולגות שלי, מהעובדים הסוציאליים שמוכנים לעשות לילות כימים כדי לעזור לאנשים ולהיות איתם ברגעי האמת. אני פוגשת אנשים שעושים עבודה מדהימה, ואם אלה אנשי המקצוע במדינה שלנו, אז יש לנו עתיד. ניצוץ האור הנוסף הוא העוצמה שקיימת באנשים שאנחנו מטפלים בהם. אני נפעמת מהעוצמה הזו. אני גם מרגישה שיש לי זכות להיות במקום שעוסק באנשים שכמדינה לא היינו שם עבורם".
לעצמון חשוב להדגיש שבעניין חטופים שחזרו מהשבי אין מדובר על שיקום מלא ועל חזרה למצב שהיה, "אלא על חזרה למציאות חדשה. פעמים רבות אנחנו רואים בתקשורת את השבים בריאיונות, בהפגנות, ואפילו בטיולים בחו"ל או רוקדים במסיבות. יש איזו תחושה שהם בסך הכל בסדר, אבל יש פער בין מה שרואים ובין היומיום. ביומיום יש רגעים מופלאים וגם רגעים מורכבים. מה שרואים הוא חלק ממכלול של דברים"
