בשבת האחרונה, אחרי 498 ימים בשבי הג'יהאד האסלאמי, שוחרר סשה טרופנוב, לצד יאיר הורן ושגיא דקל־חן, שנחטפו כמוהו ב־7 באוקטובר מקיבוץ ניר עוז. “אני בסדר", אמר טרופנוב בן ה־29 בחיוך לאמו ילנה ולזוגתו ספיר כהן במפגש הראשון ביניהם, כשהוא מחבק ומנשק אותן. בהמשך פגש טרופנוב גם את סבתו, אירנה טאטי, בבית החולים שיבא תל השומר שאליו הגיע, ולמחרת ביקש להניח תפילין עם הרב הראשי של רוסיה ברל לזר.
בערב שמחת תורה 2023 ביקרו טרופנוב וכהן את הוריו של סשה, ויטלי וילנה, ואת סבתו אירנה בביתם שבקיבוץ ניר עוז. למחרת בבוקר רצחו המחבלים את האב ויטלי טרופנוב ז"ל, וחטפו לרצועת עזה את סשה, אמו ילנה, סבתו אירנה וחברתו ספיר כהן. שלוש הנשים שוחררו בעסקת החטופים הראשונה, בנובמבר 2023, ומאז ניהלו מאבק להחזרתם של סשה ושאר החטופים.
כשהנשים שהו עדיין בשבי, לא היה בארץ אף אחד מבני משפחת טרופנוב. המשפחה שנשארה ברוסיה דוברת רוסית בלבד. בימים הראשונים לאחר החטיפה, כשבני המשפחה נחשבו עדיין נעדרים, התאגדו כ־40 חברים וחברות ישראלים של טרופנוב כדי לשמש קול למשפחה ולפעול להשבתה.
ביקש להמשיך
ב־16 באוקטובר 2024 התפרסם במוסף סוכות של "מעריב" ריאיון שערכתי עם שתי חברות מאותה “חבורה של סשה", נטע יסוד־אלון וגל פרקטובניק. “נטע ובעלה דור מכירים את סשה מהלימודים, וגם אני מכירה את סשה מהלימודים, אבל ממקום אחר", סיפרה אז פרקטובניק. “לפני שהוא נחטף, לא הכרתי את נטע ואת דור. לסשה היה קטע שהוא לא ערבב בין חברים. לכל חבורה יש המקום שלה בחייו. אז ‘בעל כורחו' יצא שהתערבבנו כדי להיאבק למען החזרתו. כשהתברר שגם ספיר, בת הזוג של סשה, אמו וסבתו חטופות, וכשהקימו את מטה משפחות החטופים, הבנו שאנחנו חייבים להיות הקול של המשפחה כי אחרי כמה ימים התברר לנו גם שאבא של סשה נרצח.
“הדודה והדוד של סשה גרים ברוסיה, לא יודעים עברית ולקח הרבה זמן עד שאיתרנו אותם. בשלב מסוים עברנו לגור במטה משפחות החטופים בתל אביב והיינו היחידים במטה שהם חברים, ולא בני משפחה. הפכנו להיות אנשי הקשר של המשפחה מבחינת הצבא, וכך גם יצרו איתנו קשר כשהבינו שוויטלי נרצח, והיינו צריכים לארגן לו הלוויה".
“זה היה הזוי כי כדי לזהות את בני משפחת טרופנוב כחטופים או כנעדרים היינו צריכים להשיג תמונות של המשפחה שלו מניר עוז, ומאיפה היה לנו? הקיבוץ עצמו היה בתוך כאוס, כך שלא היה מישהו שהיה יכול לעזור לנו", אמרה יסוד־אלון באותו ריאיון. “במטרה לאתר ד.נ.א במברשות שיניים, שחר, חבר נוסף של סשה, נסע לניר עוז כדי להביא מברשות. הזיהוי של גופתו של ויטלי, אבא של סשה, נעשה לפי הד.נ.א של סשה. אני רוצה להעביר מסר אל סשה: אנחנו יודעים שאתה חזק, אנחנו מצטערים שאתה כל כך הרבה זמן שם, אנחנו עושים באמת את הכל כדי שתחזור, ואנחנו לא מוותרים עליך לרגע, ובשם כולנו – סליחה".
חודש אחרי אותו ריאיון פרסם הג'יהאד האסלאמי סרטון של סשה כשהוא חיוור ותשוש, פונה לממשלת ישראל עם טקסט שככל הנראה הוכתב לו על ידי שוביו. “היה לי עצוב לראות את הסרטון הזה", מספרת עכשיו יסוד־אלון. “זה הכניס בנו חשש לחייו כי הוא לא נראה במיטבו, לא נראה כמו סשה שאני מכירה. משהו בעיניים שלו היה כבוי לחלוטין, הוא נראה מפוחד ומבוהל. זה הדיר שינה מעיניי. מצד שני, ראינו שהוא חי, וזה היה טוב ומנחם מאוד, לראות שהוא מדבר ושהוא פחות או יותר בסדר".
“מצד אחד, ראינו שהוא חי, ומצד שני ראינו הידרדרות משמעותית במצבו בסרטון הזה", מוסיפה פרקטובניק. “חשוב לציין, וזה רלוונטי לכל אות חיים שמתפרסם, שזה שמקבלים סרטון לא אומר שמחר חמאס או הג'יהאד האסלאמי לא ירצחו את החטוף שבסרטון. זה מפחיד. שעון החול אוזל".
השיחה הנוכחית עם יסוד־אלון ופרקטובניק מתקיימת דקות ספורות לאחר שהשתיים יצאו מחדרו של סשה טרופנוב בבית החולים שיבא, שם פגשו בו לראשונה, שוחחו עימו ואפילו אכלו איתו ועם משפחתו ארוחת צהריים. “זה היה מפגש מרגש, בעצם, מרגש זו לא מילה. אי אפשר לתאר מפגש כזה במילים. אני לא חושבת שאי פעם אוכל לתאר", אומרת פרקטובניק.
“הדבר הראשון שסשה אמר לנו זה שחייבים להוציא את כל החטופים שעדיין שם, שאין להם זמן, והוא ביקש מאיתנו להמשיך את המאבק הזה עד שהחטוף האחרון יצא", מוסיפה יסוד־אלון. “פגשנו ממש את הסשה שלנו, בדיוק אותו סשה, עם החיוך הכובש, האופטימיות הבלתי נלאית וחוש ההומור הייחודי לו".
מה הדבר הראשון שאמרתן לו?
פרקטובניק: “אמרתי לו שאני מצטערת שזה לקח כל כך הרבה זמן ושזה כיף שהוא סוף־סוף פה".
יסוד־אלון: “אמרתי לו שאני כל כך שמחה לחבק אותו ולראות אותו".
המסר של סשה
500 הימים האחרונים היו אינטנסיביים ומתישים לחברים ולחברות של סשה טרופנוב. "לאורך כל הדרך ידענו שאם לא נשמיע את הקול של משפחת טרופנוב היא עלולה, חלילה, להיעלם", מספרת פרקטובניק. "מעבר לזה, העובדה שחבר שלנו בשבי גרמה לכולנו להבין שנהפוך עולמות בשבילו ונעשה הכל כדי להחזיר אותו. הכל. ברור שהיו תקופות של ייאוש ושלפעמים הרגשנו שהמאבק קצת תקוע, אבל תמיד ידענו שסשה חזק, וזה נתן לנו תקווה. האמנו שהוא מרגיש את האנרגיות שלנו ושהוא שומר על עצמו ומצליח לראות את התקווה שהוא יחזור הביתה. ידענו שהוא יחזור הביתה ולא הפסקנו להאמין בזה. העובדה שהפכנו לחבורה מלוכדת, כשרבים מאיתנו לא הכירו זה את זה לפני 7 באוקטובר, נתנה לנו כוח. זה מה שהרים אותנו ועזר לנו לתמוך אחד בשני כשלמישהו היה קשה יותר".
יסוד־אלון: “אני חושבת שגם סשה עצמו עדיין לא מבין כמה הוא חיבר בין כל כך הרבה לבבות ואנשים באוכלוסייה, ובין החברים שלו באופן אישי. מדהים לראות את זה".
תארו לי את הרגע בבוקר שבת שבו ראיתם את סשה משתחרר מהשבי.
יסוד־אלון: “וואו. צפינו, כל החבורה, בשידור הישיר בטלוויזיה בכפר המכבייה. כל כך שמחנו לראות את הפנים של סשה, ולא רק את הפנים שלו, אלא את כל תנועות הגוף והניואנסים האופייניים לו – מהסידור הקטן של הסווטשירט כדי שייראה טוב עליו, העמידה הזקופה והאיתנה, וכמובן, המשחק הקטן שלו עם הידיים בזקן. ובעיקר העיניים הטובות. בהתחלה היינו בהמון לחץ, אבל כשראינו אותו עובר לידי חיילי צה"ל, הרגשנו הקלה ובעיקר שמחנו שסשה חזר אלינו".
פרקטובניק: “היה לנו חשש גדול כי ב־7 באוקטובר סשה נפצע בשתי הרגליים פציעות ירי קשות, ככה שלא ידענו בדיוק מה אנחנו הולכים לראות. את התרחיש שהוא עומד והולך על שתי רגליים לא חשבתי שאראה. אני חושבת שכולנו חשבנו שהוא ייראה בצורה שונה, וזה שסשה יצא כשהוא עומד על שתי הרגליים מעיד המון על האופי שלו, על החוסן והחוזק הנפשי והפיזי שלו. הוא התמודד עם הפציעות האלה לבד במשך 498 ימים, ועוד הולכת להיות לו תקופה מאוד־מאוד ארוכה של שיקום פיזי ושיקום נפשי".
מה סשה סיפר לכן על התקופה בשבי?
יסוד־אלון: “הוא היה במשך כל הזמן הזה לבדו, ומנותק כמעט לחלוטין מהתקשורת. אבל הוא כן שמע שאמו, סבתו וספיר חזרו מהשבי. הוא לא ידע שאבא שלו נרצח. השאלה הראשונה שהוא שאל את כוחות צה"ל כשהוא ראה אותם בנקודת המפגש היא מה קרה לאבא שלו. כך הוא גילה שהוא נרצח. זה עצוב מאוד".
מאז שילנה, אמו של סשה, שוחררה, היא הפכה לפנים בולטות של המאבק להשבתו. תארו את הקשר שנוצר ביניכם.
יסוד־אלון: “זה מצחיק כי לא הכרנו את ילנה לפני 7 באוקטובר. מי שכן הכירו אותה הם חברים של סשה מניר עוז. מרגע שנוצר הקשר איתה גילינו אישה חזקה בטירוף. בכל פעם שהגענו לבקר אותה יצאנו מחוזקים. משהו באמונה הבלתי מתפשרת וגם באופטימיות שלה הטעין לנו את כל המצברים. עם הזמן הבנו איך סשה יצא חזק כמו שהוא. באמונה של ילנה לא הייתה דרך אחרת לסיים את הסיפור הזה חוץ מחזרתו של סשה בחיים. עכשיו, כשיצאנו מארוחת צהריים איתה ועם סשה, ראינו את החיוך שלה ואת הניצוץ בעיניים. היא חזרה לחיות. היה מטורף לראות איך היא פשוט נהנית להסתכל עליו".
ומה עכשיו?
יסוד־אלון: “לא נפסיק להילחם על השבת החטופים ונעביר את המסר הזה של סשה. אנחנו לא הולכות להשאיר אף אחד מאחור, ואנחנו רוצות שאת החיבוק והאושר שיש לנו כרגע – כולם ירגישו. לכל המשפחות והחברים של החטופים מגיע לקבל את החיבוק ואת האושר הזה".
פרקטובניק: “אנחנו צריכות יומיים־שלושה להתאפס ואז כולנו נשב ונתכנן את המהלכים הבאים של המאבק. מה שבטוח הוא שבעצרת הקרובה בכיכר החטופים במוצאי שבת נהיה בשיא הכוח".
