"אני מדבר איתך כרגע שעתיים לפני מבצע גדודי באחד הכפרים המורכבים ביהודה ושומרון, וזה כבר סבב מילואים חמישי שלי מתחילת המלחמה, אחרי שהייתי בשני סבבים בלחימה בעזה”, מדווח רס”ן (במיל’) יוסי לוי, מג”ד חי”ר במילואים ומנכ”ל עמותת “נצח יהודה”. “אישית, אני רץ פה בין העבודה למילואים, וכמובן אני גם עושה כל מאמץ להיות עם המשפחה. אשתי, שעכשיו בהיריון, לבד עם שני הילדים שלנו, משלמת את המחיר המשפחתי הכבד מאוד. ולמרות כל זאת אני מגיע לשירות באותה קנאה והערצה למדינה שלנו”.
מה עברת, עד כה, במלחמה הזו?
“אני מעל 300 ימים במילואים, וזו מלחמה מטורפת, בייחוד לנו, כקרביים. פעלנו באזורים רגישים ומדוברים. בתחילת המלחמה פיקדתי בעיקר על הגדוד באזור יהודה ושומרון וגם שמרנו על ביתר עילית. זו הייתה הגזרה שלנו. בביתר עילית ראיתי שיש חרדים רבים שאינם מוכשרים ללחימה, אז יצרנו שם פרויקט שנקרא ‘שלב ב’ 03’ שנועד להכשיר את החרדים לתפקד כמו כיתת כוננות צבאית באזורם, מעין מילואים. זה גרם לחרדים רבים בעיר להתגייס, ואני שמח על כך. בהמשך עברתי עם הגדוד שלי להילחם בעזה, ועכשיו אנחנו ביו”ש”.
לוי, בן 33, תושב ירושלים, משמש מנכ”ל עמותת "נצח יהודה" מאז 2018. העמותה, המוכרת גם כעמותת הנח”ל החרדי, הוקמה ב־1999 על ידי קבוצת רבנים חרדים בתמיכת האגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון ואגף כוח האדם בצה”ל, במטרה לספק מענה לנוער חרדי שאינו מוצא את מקומו בלמידת תורה בישיבות. מאז הקמת “נצח יהודה” ישנם כ־21 אלף בוגרים של המסלולים החרדיים בצה”ל, ורבים מהם גויסו למילואים במלחמה הנוכחית.
“מרגע כניסתי לתפקיד המנכ”ל הרגשתי את גודל האחריות, אבל במלחמה האחריות התעצמה עשרות מונים”, לוי מודה. “מספרי החרדים שהצטרפו למסלולי נצח יהודה במלחמה הזו די דומים למספרים שהיו לפני המלחמה, בערך 1,200־1,300 איש בשנה לשירות סדיר, אבל לפרויקט 'שלב ב’ 03' שיצא בכל רחבי הארץ הצטרפו עוד איזה 1,500 חרדים, אז בסך הכל זה מאוד נחמד”.
באפריל האחרון הוגשה בקשה לבית הדין הבינלאומי בהאג, להטיל סנקציות על גדוד נצח יהודה. הופתעת?
“עזוב, אני בטוח שאנתוני בלינקן הוא לא בדיוק אוהד מושבע של 'נצח יהודה', ואם אחרי בדיקת הבקשה להטלת סנקציות הוא בעצמו אמר שזה שטויות וגנז את זה – אז זה לא שווה התייחסות. בושה וחרפה”.
המלחמה כנקודת מפנה
הסיבה לשיחתנו היא ספרו החדש של לוי, “נמות ולא נתגייס?!” (בהוצאת “סלע מאיר”), העוסק, מנקודת מבטו האישית של המחבר, באחת הסוגיות הסוערות והבוערות במדינה – גיוס חרדים לצבא. “הסיסמה ‘נמות ולא נתגייס’ רצה בעולם החרדי מימים ימימה”, הוא אומר. “ואני מודה שהייתה לי דילמה אם לקרוא לספר בשם הזה. אבל בסוף הלכתי על זה כי זה נוגע בדיוק בסוגיה של גיוס חרדים. הספר נכתב בין סבבי המילואים האחרונים, ואני חוקר בו את סוגיית גיוס החרדים, או אי־הגיוס, לאורך השנים. הספר נכתב מזווית אישית שלי, כחייל וכקצין חרדי, ויש בו הסבר מעמיק על תפיסת העולם החרדית, המתונה וגם הקיצונית, ובסופו חזון ישים לגיוס 22 אלף חרדים לצה”ל”.
למה כתבת אותו דווקא עכשיו?
“אני חושב שהדבר העיקרי הוא כאבי בטן של תחילת המלחמה, או ליתר דיוק, אמצע המלחמה. בתחילת המלחמה ראיתי שהמגזר החרדי לא שותף כמעט למלחמה הזו, ושאף אחד לא יתחיל לספר לי על זה שחרדים חילקו מרק או עשו על האש לחיילים. אני מאוד מעריך את זה, אבל זה לא לקחת חלק במלחמה. הסיבה לכך שבמשך כל השנים לא האמנתי שצריך לגייס חרדים בהמוניהם היא שצה”ל הבהיר בכל מקום שהוא לא צריך יותר לוחמים. אז אמרתי לעצמי שאם זה למטרת ‘שוויון בנטל’, אני לא מגייס אף אחד. מה כן עשינו? הקמנו גופים חינוכיים, מכינות וישיבות הסדר, כדי שאם נער בכל זאת מחליט להתגייס לצבא מרצונו – מוטב שתהיה לו הכנה מנטלית, ערכית ודתית. הספר מיועד לחברה הישראלית ולכל מי שרוצה לחשוב על גיוס חרדים או לדבר על כך”.
ואז באה המלחמה.
“7 באוקטובר גרם לכולם להבין שיש צורך מיידי בגיוס חרדים. זה היה שינוי דרמטי בתפיסה של הצורך בגיוס חרדים. אני יכול להגיד לך שמרגע שפרצה המלחמה, גם אחי החרדי, ששייך לפלג קיצוני שקורא ‘למות ולא להתגייס’, שואל אותי על הלוחמים, דואג מזה שחיילים נפצעים. הוא אומנם לא מדבר על גיוס חרדים, אבל מדבר על הצבא ומכיר בצבא כמשהו שקיים”.
סיפורו האישי והמשפחתי של לוי נוגע בדיוק בסוגיה. “נולדתי וגדלתי בבית חרדי, ליטאי, בירושלים, הצעיר במשפחה של שמונה אחים ואחיות”, הוא מספר. “למדתי בחיידר בשכונת גאולה והתקדמתי לישיבות חרדיות. בגיל 17 וחצי הרגשתי שאני לא באמת לומד, אבל כיוון שלא הייתה לי אופציה אחרת, התחלתי לחפש ישיבת קומבינה כלשהי, שתאפשר לי גם לעבוד. אבל הבנתי שזה לא בשבילי. הבעיה הייתה שחונכתי על כך שאין לי מוצא אחר מלבד להיות תלמיד ישיבה. בגיל 18 וחצי חשבתי לתת לעצמי את האופציה להתגייס, אף שכל הבית התנגד לכך”.
מה בכל זאת גרם לך להתגייס?
“הבנתי שאני לא מסוגל ללמוד בישיבה, והאפשרות האחרת הייתה להיות ברחוב. מונחים כמו ‘צבא’ או ‘אקדמיה’ לא נמצאו בסיסטם של החברה החרדית שלתוכה גדלתי. בשלב מסוים נמאס לי מהמצב הזה, ואז פנה אליי מישהו שמגייס ל'נצח יהודה'. בהתחלה הייתי מאוד סקפטי ואמרתי לו את המשפט הקבוע שכל חרדי שלא רוצה להתגייס אומר: ‘מה, אני פראייר? מה אני ארוויח מזה’. בסוף הוא הצליח לשכנע אותי שזה חשוב ומשמעותי – והחלטתי להתגייס. לא התגייסתי מתוך צורך או רצון לשאת בנטל, אלא פשוט חיפשתי תעסוקה. בהמשך הבנתי כמה התרומה שלי לצה”ל משמעותית, ולהפך, כמה צה”ל תרם לי”.
ואיך המשפחה קיבלה את זה?
“קיבלו את זה. היה קשה, אבל קיבלו”.
הרגשת שאתה מצליח בצבא להביא לידי ביטוי את הזהות החרדית שלך?
“ברור, יותר מזה. בצבא התחלתי להבין שאני לא מכיר מספיק את הדת ואת יסודות היהדות. בישיבה אתה לא לומד דת, אלא לומד גמרא, זה משהו אחר לגמרי. הרגשתי את החוסר בלימודי אמונה ולימודי זהות כי בסוף, כשאתה פוגש את העולם הגדול, אם אין לך זהות דתית יציבה מספיק – זה מאתגר מאוד. דווקא בצבא, כשאותגרתי על ידי הציונים הדתיים או החילונים שפגשתי, זה גרם לי לרצות להעמיק בידע הדתי־יהודי. בהמשך יצאתי לפיקוד ולקצונה והייתי מפקד ב'נצח יהודה' כמה שנים”.
כאפה רצינית
עם שחרורו מהצבא ב־2014 פנה לוי ללימודים אקדמיים. הוא בעל תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני במדיניות ציבורית, והוא ממשיך לדוקטורט. “הלכתי לנתיב אחר מהנתיב שיועד לי בבית”, הוא אומר. “בשורה התחתונה, תחשוב שאני משתחרר מצה”ל ומגלה שאני לא יודע מתמטיקה, לא יודע אנגלית, כלום. פתאום אני צריך להשלים פערים, ואלה אתגרים מטורפים. הייתה לי דרך קשה, אבל הצלחתי. בשנותיי כמנכ”ל 'נצח יהודה' אנחנו מתווכים לנערים החרדים את החברה האזרחית כדי שהם לא יצטרכו להתמודד עם הקשיים שאני ושכמותי התמודדנו איתם. אנחנו גוף שאחראי על מסלול החרדים בצה”ל, מלווים אותם ומשקיעים בהם המון. יש לנו גם בתים לחיילים בודדים בכל הארץ, חמש מכינות קדם צבאיות ושלוש ישיבות הסדר”.
על רקע הוויכוחים הסוערים בנושא חוק הגיוס, לוי מבקש להפריך דעה רווחת. “הדעה היא שחרדים מעולם לא התגייסו, אבל עובדתית, עוד מימי המרי העברי, לפני קום המדינה, חרדים התגייסו מיוזמתם לשירות צבאי”, הוא טוען. “הם השתלבו ביחידות קיימות וגם הקימו גדודים נפרדים. חלקם נפצעו ואף נהרגו במלחמות. הנכונות של חרדים להתגייס ידעה לאורך שנות המדינה עליות ומורדות, והגיעה לנקודה המאתגרת שבה אנחנו נמצאים כיום, כשרק עשירית מהחרדים מתגייסים לצבא”.
למה היום זה כך, בעצם?
“אני פוגש נוער חרדי בכל יום, והם לא רוצים להתגייס כי זה לא מעניין אותם. הם לא מרגישים שום ערך בלהתגייס לצה”ל. הייתי במקום הזה בנעוריי ואני מבין בדיוק מה הם חושבים. כשמדברים על הצבא, מדברים ערכים, ולצה”ל יש אפס ערכים במגזר החרדי. החרדים חושבים שאין להם מה להרוויח מהצבא, וגם המעבר הזה, מלהיות תלמיד ישיבה ללהיות לוחם, הוא חתיכת כאפה רצינית”.
אז מה הפתרון? איך אפשר לגייס חרדים, ובאיזו כמות?
“השיח חסר התקדים שהיה בתחילת המלחמה על גיוס חרדים עורר עניין בקרב הקהילות החרדיות, אלא שאז החלו לדבר על סנקציות וחוק הגיוס, הליכים של בג”ץ וכדומה, שיצרו נזק חריף כי כל המגזר החרדי הרגיש שהוא נענש קולקטיבית. כדי שהצבא יצליח לגייס חרדים הוא צריך ללמוד את כל התזה החרדית, להבין למה החרדים לא רוצים להתגייס, מה השקפת העולם והמניעים שלהם, וגם מה יקרה אחרי שחרדים יתגייסו. השינוי צריך להיות קודם כל תודעתי. צריכים לחשוב חכם, ולא צודק.
"הרי את אח שלי, החרדי הקיצוני, לא תצליח לגייס, אז לא עדיף לך להתמקד בזרם הרלוונטי לגיוס, המתון יותר? כל העניין של לעצור חרדי שלא מתגייס לא יפתור את הבעיה, אלא רק יחמיר אותה. אם חרדי פוטנציאלי לגיוס רואה שעוצרים את אחיו החרדי הקיצוני, הוא לא יתגייס. אם הממשלה והצבא יהיו חכמים, יהיה אפשר להגיע לגיוס של 50% מהחברה החרדית. לא 100%. זה אומר שבכל בית חרדי יהיו לך שני חיילים. זה סד”כ שמספיק לצה”ל, וזה ישנה את פני הצבא. המלחמה הזו פתחה חלון הזדמנויות, וצריך לנצל אותו”.
זה לא מאוד שונה מחוק הפטור מגיוס שמקדם שר הביטחון ישראל כ”ץ, לפיו ייקבע יעד לגיוס של 50% מבני ה־18 החרדים תוך שבע שנים.
“אני חושב שאם החוק הזה יצא לפועל הוא החוק הכי טוב שהיה פה אי פעם בעניין גיוס חרדים. אי אפשר להשיג יותר טוב מזה. החוק הזה כולל בעצם 95% מהמתווה שאנחנו הצענו לגיוס חרדים כבר לפני שש שנים”.
