כיכר החטופים בתל אביב, שבשבועות האחרונים הייתה עדה לרגעי שמחה מהולים בכאב עם חזרתם של חטופים חיים, נצבעה הבוקר (חמישי) בצבעי האבל והזעם. ללא שידורים חיים וללא התרגשות מהולה בתקווה – רק שקט כבד, דגלים מונפים ועשרות אזרחים עומדים כתף אל כתף, נושאים את כאבן של המשפחות ואת הכאב הלאומי כולו.
ארונותיהם של שירי ביבס וילדיה הקטנים, אריאל וכפיר, יחד עם זה של עודד ליפשיץ בן ה-85, שבו מעזה. עבורם, אין עוד תקווה לשיבה לחיים – רק הדרישה לצדק, זעם על הזמן שחלף, ודמעות על מה שאבד.
"זה לא עוד יום של הפגנה. זה לא עוד ערב של תקווה, של צפייה בדרמה שתסתיים בחיבוק משפחתי. היום, אנחנו כאן כדי לומר בקול ברור – זה מאוחר מדי בשבילם, אסור שזה יהיה מאוחר מדי עבור האחרים", אומרת ליאת, תושבת תל אביב שהגיעה לכיכר עם דגל ישראל בידיה. “הם היו יכולים להיות כאן היום חיים, אבל לא החזירו אותם בזמן”.
ברקע מתנופפים שלטים, חלקם מוכרים משבועות קודמים, אחרים נכתבו במיוחד ליום הזה.
ניצן, תושב תל אביב, מביט מסביב בעיניים דומעות ואומר: “אנחנו עומדים פה היום עם הארונות, אבל הראש כבר במקום אחר – איך מונעים את הארונות הבאים? מתי הממשלה תתעורר? כל רגע שעובר הוא עוד רגע שבו מישהו מהחטופים החיים אולי כבר לא יהיה״.
בשבועות האחרונים, שבתות בכיכר החטופים לוו בדגלים מונפים, תקווה זהירה, משפחות שהתאחדו. הפעם – התחושה אחרת. אין שירים, אין מחיאות כפיים, רק שקט מהדהד. אנשים עומדים, נושאים דגלים, מצמידים ידיים, עוצמים עיניים. מדליקים נרות. דומעים.
"באתי כי אני מרגישה מחויבות להיות כאן", אומרת דנה, שעובדת בסמוך בבית המשפט. "כי הכאב הזה הוא של כולנו, כי החטופים לא יכולים להמשיך להיות שם יום נוסף. כי אני לא רוצה לעמוד כאן שוב כשיחזירו עוד ארונות".
הכיכר שהייתה סמל להתנגדות, לדרישה להשיב את החטופים, הופכת גם לזירת אבל לאומי. ככל שהזמן עובר מספר האנשים בכיכר הולך וגדל. ללא נאומים רשמיים, ללא במה מסודרת, רק כאב שמציף את הכיכר. בפעם הראשונה מאז החלו ההפגנות, אפשר לראות עשרות אנשים עומדים ושותקים – לא כי אין מה לומר, אלא כי הכאב גדול מדי.
"אי אפשר לשתוק יותר", אומר בעיניים דומעות יובל, שהשתתף כמעט בכל ההפגנות מאז תחילת המאבק. "אנחנו כאן כדי לומר – עכשיו זה הזמן. אין יותר מקום לדחיות. די. עכשיו מחזירים את כולם, בכל מחיר".
דורון זקסר, אביו המאמץ של החטוף עידן אלכסנדר: "זה יום מטלטל. מצד אחד, יום עצוב. ארבע משפחות מהמשפחה שלי קיבלו בשורות איומות וקשות וזו המשפחה שלי. ומצד שני, יש להם ודאות. גם הוודאות חשובה. כדי להשתקם ולהתאבל. וזה קשה. והדבר הזה קשה. ואנחנו בריאליטי שהשטן לא ברא. היום אנחנו פה".
"בשבת אנחנו עם שישה חטופים שחוזרים והלב מתפוצץ מאושר, שש חתיכות חודרות לגוף ואחרי זה עוד ארבע הלוויות. ובסוף הדאגה שלנו, איך ההסכם ממשיך ברצף, בלי עצירות, ועם דדליין. שאנחנו יודעים מתי החטוף האחרון מגיע. שביום הזיכרון, לכל המשפחות של החללים, יהיה קבר לפקוד ולהתאבל עליו. כי מגיע להם לא פחות מכולנו. אסור להשאיר אף אחד מאחור".
"אני רוצה קודם כל להגיד לראש הממשלה, שהתחיל את העסקה, תודה. ולוויטקוף, ולנשיא טראמפ שחובתם לא לסטות מהדרך, להמשיך עם העסקה, לא להיכנע לקולות שקוראים לחזרה למלחמה", אמר זקסר והוסיף: "צריך לדאוג לגורלו של עידן. עידן הוא ילד. הוא עזב את כל החיים הנוחים. בא להצטרף לצבא, לתרום שירות משמעותי, הוא לא היה חייב".
"במנהרות הוא עזר לחטופים. בסרטון הוא חיזק אותנו. הוא לא אמור להיות כבול בשלשלאות, הוא צריך להיות בבית וזה לא אם, זה עכשיו ואנחנו פה עד החטוף האחרון. זו החובה המוסרית. אנחנו הפכנו למשפחה אחת".
