בשקט הכבד של כיכר החטופים, בין הדגלים שמונפים והדמעות שזולגות מעצמן, נשמעות המילים הישירות, הכנות, הכואבות, של אלו שעבורם המאבק הזה הוא אישי – המשפחות שמחכות, שמתאבלות, שדורשות. הבוקר (חמישי), עם שובם של ארבעת הארונות של החטופים החללים שירי, אריאל וכפיר ביבס ועודד ליפשיץ, הקולות של המשפחות מהדהדים יותר מתמיד.
דני מירן, אביו של עמרי מירן שנמצא עדיין בשבי חמאס, הביט סביבו על הקהל שהתקבץ בכיכר ונאנח. “תסתכלי על האנשים שיושבים פה על הרצפה. זה מזכיר לי את הפסוק ׳על נהרות בבל, שם ישבנו וגם בכינו׳. המשפט הזה כל כך מתאים ליום הזה”, אמר בכאב. “לשמוע את שירי התוגה ברקע, את העצב. ותראה את עם ישראל שמגיע – אנשים עזבו בתים, עזבו ילדים, עזבו עבודה, עזבו את כל העיסוקים שלהם כדי להזדהות עם המשפחות ולתת כבוד לגופות של החוזרים. זה עם מדהים".
דני דיבר גם על השהות בין העצב לשמחה, על המעברים הבלתי נתפסים שהעם שלנו עובר “כל החיים שלנו שזורים בעליות וירידות. יש לנו ימים של בכי כמו היום, ויש לנו ימים של שמחה כמו השבתות שבהן רואים מישהו חוצה את הגבול וחוזר הביתה. זה גורלנו. אבל דבר אחד צריך להיות ברור – הממשלה חייבת להביא את כולם בפעימה אחת, באותו יום, באותה שעה. שלושה אוטובוסים. לא שלוש, חמש או עשרים פעימות. כולם ביחד. שלא ייקח חודשים. אני רוצה שהבן שלי בפורים הקרוב יתחפש עם הילדים שלו".
שרון שרעבי, שאחיו אלי חזר מהשבי וגופתו של אחיו יוסי עדיין נמצאת בידי חמאס, ניסה לשים במילים את הכאב של הרגע: “בוקר קשה מאוד. האובדן הזה מכה בכל נפש בישראל. ואני שואל את עצמי – מה אומרים לילדים ששואלים איפה התינוקות של משפחת ביבס? איך מתווכים להם את זה בצורה שהיא גם רגישה אבל גם נכונה?”
שרון נזכר בשיחות הארוכות, בהכנה לאותם רגעים כואבים, ובידיעה הבלתי נתפסת שאולי ניתן היה למנוע אותם. “יש מראות שהתכוננו אליהם שנה וארבעה חודשים, ועדיין זה מכה בנפש. כי אולי אפשר היה להציל אותם. אולי אפשר היה להחזיר אותם קודם. זו המחויבות המוסרית שלנו. זו המציאות של עם ישראל – כאב ושמחה זה לצד זה".
אך לצד הכאב, הוא שב ומזכיר את התקווה - “מאז שאחי אלי חזר, כשהוא ואוהד ואור חצו את הגבול – ראינו אותם במצב פיזי ירוד מאוד. וזה היה רגע של קריאת השכמה לכל מקבלי ההחלטות. אסור להמתין רגע נוסף. זה מה שהעם רוצה, וזה חוצה מגזרים. זה בדנ”א שלנו – להשיב את כולם. לא מעל 500 ימים. עכשיו".
מנשה בוחבוט, דודו של אלקנה בוחבוט שבני משפחתו קיבלו לאחרונה אות חיים ממנו, עמד בכיכר ודיבר בקול שקט אך נחוש. “היום זה יום אבל. עצוב לנו ברמות. זה לא קל. כל הזמן חושבים עליהם, על כולם. וגם אני – אני הולך לכל צעדה, לכל מקום. כל ערב אני פה, בהפגנה. כל יום. אבל אני לא עוזב. אני מחכה לכולם. גם אחרי שאלקנה יחזור, אני אשאר פה. עד האחרון״.
דורון זקסר, אביו המאמץ של עידן אלכסנדר, היטיב לנסח את תחושת הטלטלה. “זה יום מטלטל. מצד אחד, יום עצוב. ארבע משפחות קיבלו היום בשורות איומות וקשות. ומצד שני, יש להם ודאות. וגם הוודאות חשובה, כדי להשתקם, כדי להתאבל. אבל אנחנו בריאליטי שהשטן לא ברא".
דורון דיבר על הדואליות הקשה – אבל ושמחה שמשתלבים יחדיו, באופן שלא אמור להיות אפשרי “היום אנחנו פה. בשבת אנחנו בשישה חטופים שחוזרים. הלב מתפוצץ מאושר – שש חתיכות של שמחה חודרות לגוף. ואז עוד ארבע הלויות. והדאגה שלנו – איך ההסכם ממשיך, בלי עצירות, עם דדליין ברור. שביום הזיכרון, לכל המשפחות יהיה קבר לפקוד".
דורון פנה גם לממשלה ולמנהיגים הבינלאומיים ואמר "אני רוצה להגיד לראש הממשלה, שהתחיל את העסקה – תודה. ולווייטקוף, ולנשיא טראמפ – חובתם לא לסטות מהדרך. להמשיך. לא להיכנע לקולות שקוראים לחזרה למלחמה". בקול מרוגש, הוא דיבר על עידן - “עידן, הוא ילד. הוא עזב את כל החיים הנוחים שלו, בא להתגייס לצה”ל ולתרום. במנהרות הוא עזר לחטופים. בסרטון הוא חיזק אותנו. הוא לא אמור להיות כבול בשלשלאות. הוא צריך להיות בבית. זה לא ׳אם׳, זה עכשיו. ואנחנו פה, עד האחרון״.
