הידיעה על הירצחם של אריאל וכפיר ביבס ז"ל בשבי בעזה הכתה בתדהמה את מדינת ישראל. שני הילדים, שנחטפו ב-7 באוקטובר מביתם בניר עוז יחד עם הוריהם, שירי ז״ל וירדן ביבס, לא שבו הביתה. משפחתם, חבריהם וכל מי שעקב בדאגה אחר גורלם קיוו לנס, לסוף אחר. אך התקווה התבדתה, והכאב העמוק נותר.
אריאל, ילד חייכן ושובב, היה בן ארבע בלבד כשנחטף. ג'ינג'י אמיתי שאהב גיבורי-על, טרקטורים ומכוניות, ולא הפסיק לקפוץ ולטפס. אחיו הקטן, כפיר, היה רק בן תשעה חודשים – תינוק רגוע וחייכן עם שיער ג'ינג'י וצחוק ממיס, שזכה לאהבה בכל מקום אליו הגיע. זכרם של שני הילדים הותיר חלל עצום בלבבות כל מי שהכיר אותם.
ימית אביטל, תושבת ניר עוז וחברה של משפחת ביבס, שיתפה במילים קורעות לב על הקשר הקרוב של בנה, יואב בן החמש, עם אריאל. היא אמרה את הדברים בעצרת של תושבי ניר עוז בכרמי גת. "אריאל ביבס הוא חבר של יואב בני הצעיר," סיפרה. "הם גדלו יחד עוד מבית התינוקות. מידי פעם יואב היה שואל אותי אם אני יודעת מה קורה עם אריאל וכפיר, ושיתף בכמה הוא מתגעגע אליו ודואג לו".
"אפילו ביקש לכתוב לו מכתב ולהביא אותו למלי הגננת, כדי שכשיחזור לגן היא תוכל לתת לו אותו. והוא אמר לי מה לכתוב: 'אני רוצה לצייר לך את באטמן וכל הגיבורים שעפים, כדי שיהיה לך חשק לעוף מעל עזה. ותלחם ברעים עם חץ וקשת. ואז תבוא אלינו בחזרה ותהיה איתנו בגן. אני מקווה שתקנה לך מתוקים וגלימה. אני מתגעגע אליך'".
המילים התמימות של ילד קטן משקפות את המציאות הבלתי נתפסת שבה ילדים בישראל נאלצים להתמודד עם היעדרותם של חבריהם – לא משום שעברו דירה או יצאו לחופשה, אלא משום שנחטפו על ידי מחבלים. במילים נוגעות ללב, התייחסה אביטל גם לשירי ביבס ז"ל, האם שנחטפה יחד עם ילדיה:
"שירי אהובה, אני רוצה להאמין שכמו שעטפת והגנת על אריאל וכפיר המתוקים בזמן החטיפה, כך גם חיבקת ולא עזבת עד לרגע האחרון. את תמיד תישארי בזיכרוני כאמא לביאה. הסיפור שלכם היה צריך להיגמר אחרת, כל כך קיווינו לסוף טוב. אבל עכשיו, כשיש ודאות עבורכם ואנחנו יודעים שאתם כבר לא סובלים ונמצאים כאן, בבית, ויהיה לכם קבר על אדמת ישראל, נבקש מכם לנוח בשלווה – שלווה שמגיעה לכם כל כך", אמרה.
הקהילה בניר עוז ובכל רחבי הארץ מתקשה לעכל את האובדן. הדמויות הקטנות, החיוכים הג'ינג'יים, והאהבה שהקיפה את המשפחה כולה – ייחרטו לעד בזיכרון הקולקטיבי. "אנו נשאר עם הגעגוע. וממנו נצמח שוב," כתבה אביטל. "ניקח איתנו את העיניים הג'ינג'יות הנוצצות שלכם, את השובבות של אריאל, את החיוך היפה של שירי, והצחוק הממיס של כפיר – שייחרטו אצלנו לעד".
למרות הכאב והצער העמוק, המסר שנותר ברור: זכרם של אריאל, כפיר ושירי ביבס ימשיך ללוות את הקהילה ואת העם כולו, כחלק מסיפור של חורבן ואובדן, אך גם כחלק מהחיים עצמם – בזיכרונות, באהבה ובכוחות שנשאבו מהם להמשיך הלאה.
