חברותיה של שירי ביבס ז"ל: "היא אהבה לחיות, הייתה בחורה של אהבה"

ביום חמישי האחרון, כשגופותיהם של אריאל ביבס ז"ל וכפיר ביבס ז"ל הקטנים הוחזרו לישראל, העולם סיקר בצער את אחד הרגעים הטרגיים ביותר מתחילת המלחמה. כשהתברר מעט מאוחר יותר כי הגופה שחמאס טען שהיא של שירי ביבס ז"ל, אמם של הילדים, היא גופה של אישה אחרת, התחוללה סערת רגשות נוראה עד למחרת, עת הגיעה גופתה של שירי לארץ.

שירי ביבס וילדיה הפכו מאז חטיפתם מניר עוז לעזה ב־7 באוקטובר סמל לזוועות המתקפה ולאכזריותם של מחבלי חמאס. הסרטון שתיעד את חטיפת האם המבועתת וילדיה הג’ינג’ים, שהצעיר שבהם אפילו אינו בן שנה, זעזע כל מי שצפה בו. הטרגדיה המשפחתית רק התעצמה עם שובו מעזה של האב, ירדן ביבס, ששרד את השבי אבל לא זכה להתאחד עם אשתו וילדיו, שנרצחו בשבי.

הבוקר יצא מראשון לציון טקס מסע ההלוויה של שירי, אריאל וכפיר, והוא ימשיך עד היישוב צוחר שבעוטף עזה. לבקשת משפחת ביבס, ההלוויה תשודר בכיכר החטופים בתל אביב החל מהשעה 11:30. על רקע בקשת המשפחה מהציבור הרחב שלא להגיע להלוויה עצמה, ניתן לשער שאזרחים רבים יעמדו בצמתים כדי ללוות את מסע ההלוויה ולכבד את זכרם של בני משפחת ביבס בדרכם האחרונה.

כולם אהבו אותה

חברותיה של שירי ביבס מבקשות שיזכרו אותה כאישה שמחה וחברותית, ולא כסמל לאובדן ולשכול. “שירי השמחה, עם החיוך הענק", מתארת נועה בן ברק, חברתה מילדות. “היא אהבה לחבק, לטרוף את החיים, לרקוד, היא אהבה אנשים. שירי הייתה אשת סוד שאפשר להישען עליה, מסוג האנשים שאתה יכול לדבר איתם על הכל והם לא ישפטו אותך. היא הייתה בחורה מלאת חיים, מצחיקה, פטפטנית, פלפלית, והייתה גם לביאה, אשת משפחה למופת שאהבה מאוד את הילדים שלה, כפיר ואריאל, את ירדן ואת כל המשפחה. היא אהבה לחיות, הייתה בחורה של אהבה. ככה הייתי רוצה שכולם יזכרו אותה, ולא בגלל שהיא חברה שלי אלא כי היא הייתה כזו באמת".

שירי נולדה ב־20 באפריל 1991 ליוסי ומרגיט סילברמן, שנרצחו ב־7 באוקטובר. יש לה אחות מבוגרת יותר, דנה סילברמן־סיטון. אמה, שנולדה בפרו, הכירה בקיבוץ כרמים את אביה, שהוא נמנה עם מקימיו. השניים התחתנו וקבעו את ביתם בניר עוז. “אני מקיבוץ בארי, והכרתי את שירי בכיתה ד’, בבית ספר בעין הבשור שבו למדנו", משחזרת בן ברק. “בהתחלה היינו חברות לספסל הלימודים, וסביב כיתה ח’ כבר נעשינו חברות ממש טובות. היא הייתה החברה הכי־הכי טובה שלי. לשירי היה קטע כזה, שהיא הייתה נראית שקטה, ובמבט ראשון מכונסת ומופנמת, אבל ברגע שמכירים אותה מבינים שהיא ממש לא כזו. היא אחת הנשים המצחיקות שזכיתי להכיר, קורעת מצחוק. היו לנו מלא בדיחות פרטיות, רק שלנו. בכל ישיבה איתה, בכל מפגש איתה, היה מצחיק. היה ממש כיף איתה".

עוד הוסיפה, "מעבר לזה, היא הייתה אדם מאוד רגיש ואמפתי לסביבה שלה. היא ידעה לקרוא אנשים ולקרוא סיטואציות. כבר בבית הספר היסודי, כשהיא הייתה רואה תלמידים במצב קצת יותר מאתגר, היא הייתה יודעת לעודד ולהיות שם. היא הייתה מקשיבה ברגישות ובעדינות, ופשוט נמצאת בשבילם. היא הייתה בן אדם מהמם. אני זוכרת שבכל סוף שבוע, בעיקר כשכבר היינו בצבא, היינו מבלות בפאב של ניר עוז. פגשנו שם הרבה מתנדבים, חיילים וחבר’ה מהקיבוץ שהיו שנה מעלינו, וכולם אהבו אותה. היא הייתה פרח שפרח בקיבוץ. גם המשפחה שלה הייתה מהממת, הוריה יוסי ומרגיט ואחותה דנה היו תמיד חמים מאוד וחמודים. בכל פעם שפגשתי אותה בקיבוץ הרגשתי שאני בתוך חממה. היא ממש פרחה בקיבוץ והיה לה טוב".

משפחת סילברמן גרה בשכנות למשפחת קוניו, שבניה התאומים, איתן ודוד – החטוף בעזה, היו חבריו הקרובים של ירדן ביבס מקיבוץ צאלים. החברות בין התאומים קוניו ובין ירדן ביבס הביאה להיכרות – ולזוגיות – בין ירדן לשירי. השניים נישאו במאי 2018. שירי עבדה בהנהלת החשבונות של הקיבוץ וירדן עבד בקיבוץ כרתך. בהמשך נולדו ילדיהם אריאל וכפיר.

“הם היו משפחה למופת", מציינת ימית אביטל, חברתה של שירי מהקיבוץ. “שירי הייתה ילדה יפה, עדינה, עם חיוך שמיימי. החיוכים של כפיר ואריאל מאוד מזכירים את החיוך שלה. הרבה בהשראת אמה מרגיט, שהייתה אחת הגננות המיתולוגיות בניר עוז, שירי עבדה גם היא בעבר כגננת, ונתנה את כל כולה לילדים. היא הייתה מדהימה לילדים ולהורים, תמיד דאגה לכל מה שצריך. בהמשך היא החליטה לעצור את ההתמקצעות שלה בחינוך ועברה להנהלת החשבונות בקיבוץ. היא הייתה בחורה מדהימה. נסיכה אמיתית".

מה אפיין אותה?
“היא הייתה מאוד לבבית, מאוד חייכנית, מאוד אחראית. דאגה תמיד לגרום לכל מי שמסביבה להרגיש הכי טוב ונוח שאפשר. היא הייתה אופטימית ושידרה רוגע ושמחת חיים".

תמיד שידרה שהכל בסדר

אביטל מספרת שהקשר בינה ובין שירי התהדק הודות לילדיהן: “הבן שלי, יואב, הוא בגילו של אריאל ז"ל, והם היו חברים מאוד־מאוד קרובים. באופן טבעי, שירי ואני התחברנו דרך זה. אני זוכרת פעם אחת שהגענו לגן, שירי הביאה את כפיר בעגלה ואריאל התחיל להשתולל סביבו מהתלהבות ולנשק אותו. הוא היה שובב ומתוק. פעם אחת הייתה לה הרבה עבודה, והיא הביאה איתה את הילדים לעבודה כי היא לא רצתה לוותר על זמן האיכות איתם. הצעתי לה שאקח אותם אליי עד שהיא תסיים לעבוד בשקט, אבל היא אמרה ‘לא צריך, הכל בשליטה’. היא רצתה לנצור כל שנייה איתם. הזמן הזה שלהם יחד היה חשוב לה יותר מכל דבר אחר. היא הייתה אמא למופת".

שירי נחקקה בזיכרון הקולקטיבי כסמל לטרגדיה הנוראית ביותר. איך את היית רוצה שיזכרו אותה?
“בסרטון של החטיפה היא נראתה מאוד מבוהלת ומפוחדת, העיניים שלה זזות לכל כיוון. היא מבקשת עזרה, מחזיקה את הילדים שלה נורא חזק, ממש עוטפת אותם. וגם הילדים היו בהלם, מבועתים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את אריאל לא זז. אני הייתי רוצה שיזכרו אותה אחרת: רגועה יותר, שמחה, עדינה, טובת לב, לא מפוחדת ולא מבוהלת, בלי עיניים מכובות. שירי הייתה צוחקת על הכל, ותמיד שידרה שהכל בסדר, שהכל טוב. היא אהבה לרקוד, והיינו רוקדות יחד את החיים. ככה הייתי רוצה שיכירו ושיזכרו אותה".

“שירי הייתה כל כך צנועה וכל כך פרטית", מוסיפה נ’, חברתה של שירי מהקיבוץ, שביקשה לא להיחשף בשמה. “בקושי היו לה עמודי פייסבוק ואינסטגרם, והיא לא השתמשה בהם כמעט. היא לא הייתה הטיפוס המוחצן שמחפש להתבלט. היא הייתה כובשת לב, ואהובה מאוד על כולם, אבל העדיפה את הפרטיות ואת השקט שלה ושל המשפחה. אם היא הייתה יודעת שהפכו אותה לסמל בינלאומי, היא הייתה מתחבאת בבית ולא יוצאת. אני חושבת שהדבר העיקרי שהייתי רוצה שיכירו בה זה החיוך ושמחת החיים. היא הייתה מצחיקה בטירוף, אהבה לנצל כל רגע בחיים להנאה ולצחוקים, ובעיקר אהבה את המשפחה ואת החברים שלה. היא הייתה חברת אמת. תמיד יכולתי לסמוך עליה שהיא תהיה שם בשבילי כשאזדקק לה. וגם להפך".

את תקופת השבי הארוכה של משפחת ביבס מתארת בן ברק: “הייתי בבארי ב־7 באוקטובר, ואני חושבת שהתחושה שמלווה אותי מאז, לצד הכאב העצום, היא התחושה האיומה שבן אדם כמו שירי, שאכפת לי ממנה מאוד, אישה, אמא לילד ולתינוק, נמצאת בעזה. זה חוסר ודאות ששובר ברמות. מצאתי את עצמי חושבת עליה בכל רגע, גם כשאני מבשלת או בעבודה, אני מדמיינת מה קורה איתה. זה ליווה אותי כל התקופה הזו, וגם המחשבה שבאותה מידה זו הייתי יכולה להיות אני, כי גם אצלי היו מחבלים בבית וכמעט הצליחו להיכנס".

“אלו ימים קשים מאוד", אומרת אביטל על השבוע האחרון. “מצד אחד, יש לנו שמחה גדולה על החטופים, תושבי ניר עוז, ששוחררו בחיים ויצאו מהגיהינום הזה. ומצד שני יש כאב נוראי על כל מי שחזרו בארונות, על שירי והילדים. זו רכבת הרים שקשה לתאר במילים".

חברותיה של שירי לא דיברו עדיין עם ירדן ביבס ועם בני משפחה אחרים. “אני לא יכולה לדמיין עם מה הם מתמודדים, אז אני בטח לא רוצה להעיק עכשיו", מסבירה בן ברק. “בעתיד הקרוב, בזמן הנכון, אעביר להם מילים שכתבתי על שירי כדי להשתתף בצער המשפחה. שירי הייתה החברה הכי טובה שלי, והיא איננה. אזכור תמיד את הרגעים היפים של שתינו, ובתוך החושך, שירי תמיד תהיה לי בלב אור".