ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, משפחות החטופים מוחות על פיצול העסקה ומדגישות כי "כל רגע בשבי הוא סכנת חיים". בהצהרה לתקשורת שנמסרה היום (שישי), ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, התייצבו נציגי משפחות החטופים ודרשו באופן נחרץ את השבת כל 59 החטופים בפעימה אחת.
נוגה וייס, בתם של שורדת השבי שירי וייס ואילן וייס וששרדה בעצמה את השבי, תיארה את הטראומה שחוותה ב-7 באוקטובר: "אבא שלי, סגן ראש צוות החירום בבארי, יצא להגן על הקהילה שכל כך אהב. אמא ואני נשארנו בבית כשמחבלים פרצו, חטפו את אמא מול עיניי ושרפו את הבית".
וייס, שהסתתרה במשך שעה עד שנחטפה אף היא לעזה, שוחררה יחד עם אמה בעסקה הראשונה. "אחרי שחזרנו התבשרנו שאבא שלי, שהיה מוגדר נעדר במשך שלושה חודשים, נרצח ונחטף לעזה", סיפרה.
"היום אני עומדת כאן, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. אבל השנה ביום הציון הזה אני עומדת כאן ודורשת את אבא שלי ואת שאר החטופים," הדגישה וייס. "אפשר וחייב להחזיר. כל רגע שהם מוחזקים בגיהנום של חמאס הוא סכנת חיים לחטופים החיים וסכנת היעלמות לחללים. אסור לתת לזה לקרות".
וייס שיתפה בכאבה ובכאבן של משפחות נוספות: "אני מחבקת את משפחות החללים שאין להם קבר לעלות אליו. מי כמונו יודעים שזה כאב שאין לו סוף. אין משפחה אחת בישראל שצריכה לעמוד בפני הגורל האכזרי הזה. משפחות שממתינות כבר עשרות שנים לצידנו, שממתינים כבר חודשים ארוכים - לכולנו מגיע קבר ומקום למנוחת עולמים לאהובים שלנו".
בפנייה ישירה לראש הממשלה ומקבלי ההחלטות, הדגישה וייס: "המומנטום נמצא כאן, אסור לפספס אותו, אסור לתת להזדמנות הזאת לחמוק. עכשיו הזמן להביא להסכם שיחזיר את כולם. החובה מוטלת עליכם שביום הזיכרון הקרוב לכל משפחה יהיה קבר לעלות אליו. זה אפשרי וזה חייב לקרות".
דלית שתיוי, אמו של עידן שתיוי, שיתפה: "מודה ומתוודה שעד שבעה באוקטובר 23 לא נתתי דעתי ליום זה. וכעת האסון שנפל עליי, על משפחתי, על כל עם ישראל, על העולם. מזעזע, מפחיד ומחייב, מחייב להחזיר את כולם ומיד, בפעימה אחת ובלי טפטופים".
שתיוי הדגישה את עמדתה הנחרצת: "החטופים עכשיו, חמאס אחר כך, הכרעת האויבים מתחילה בהשבת החטופים כולם, החיים לשיקום והחללים לקבורת ישראל. זוהי חובתנו המוסרית והאנושית, זה חייב לקרות עכשיו, כדי שלא נגזור גזר דין מוות על החטופים החיים ולא נוכל לאתר ולהשיב את החללים".
שתיוי תיארה את מצבה האישי הבלתי נסבל: "הבן שלי, עידן, יצא למסיבה כאדם, חי, בשר ודם. מדינת ישראל לא יכולה להחזיר לי אותו בהודעה. הוא צריך לחזור לכאן ועד אז אי אפשר לקבל ולשאת זאת. אני חווה ערעור בוודאות הבסיסית ביותר ובהבנה הפשוטה ביותר. תמיד אומרים לנו, מה שבטוח הוא המוות. במקרה זה, זה גם לא בטוח".
היא הוסיפה: "הבן שלי הוא אזרח תמים. ילד שאוהב את החיים, יצא למסיבה כדי לצלם ולבלות. ארגון טרור, רצחני ושפל, מחזיק בו כרגע ובאחריותה של מדינת ישראל להוציא את עידן מהסיוט הזה, להוציא אותי, את משפחתי ואת כל עם ישראל מהסיוט הזה ומיד".
יעל אדר, אמו של תמיר אדר, הציגה את העמדה הערכית: "אל לנו כחברה בעלת ערכים ומוסר לקבל מציאות שבה יש חיילים שמקום קבורתם לא נודע. הגדרה כזו ראוי שתישאר נחלת העבר, לימים שבהם לא היו הכלים הצבאיים והמודיעיניים כדי להגיע לאיראן ולחסל את הנייה, לחדור לביפרים של אנשי חיזבאללה, להגיע לכל אדם בכל מקום בעולם למען ביטחון ישראל. לכל משפחה מגיעה סגירת מעגל. כל חלל ראוי שיגיע לקבורה".
אדר סיפרה את הטרגדיה האישית: "תמיר נפצע ב-7 באוקטובר. ביום 4 בינואר 2024 קיבלנו את הבשורה שתמיר לא שרד את הפציעה. הוצע לנו על ידי נציג הרבנות הצבאית לעשות קבורה, ללא גוף. עם חפצים של תמיר. קבורה כזו היא סגירת מעגל עבור הממשלה ושליחיה - אבל לא עבורנו. ההצעה נדחתה על הסף".
היא הדגישה את ערך חיי בנה: "תמיר, בני בכורי, הוא אדם - עולם ומלואו. הוא הותיר אלמנה ויתומים, סבים, אחים, הורים שכולים. יצא להגן על המדינה בשם הערבות ההדדית, והותיר אחריו חלל גדול. הוא ראוי לקבורה ראויה כאן באדמתנו, אדמת ישראל".
אדר תיארה את הכאב כשקיבלה את תעודת הפטירה: "לאחר שדחינו את ההצעה לקבורת חפצים קיבלנו תעודת פטירה. שתי תעודות פטירה לחלל אחד: בראשונה כתוב שמקום הקבורה 'לא נודע'. לקריאת המשפט הזה הרגשתי כמו סכין בלב. הילד שלי, איש אמת שיצא להגן על המדינה, הוחלט שמקום קבורתו לא נודע - כאשר הוא ממש נודע: הוא נמצא ברצועת עזה בידי בני עוולה. כיצד מדינת ישראל ויתרה עליו?".
היא המשיכה לתאר את מאבקה: "פניתי למשרד הפנים ודרשתי לשנות זאת. אני לא אקבל שבשנת 2024 יהיה חלל שמקום קבורתו לא נודע. לאחר שפניתי קיבלתי תעודה חדשה. כבר לא מופיע בה שמקום הקבורה לא נודע. כתוב: 'סיבת הפטירה - חלל חטוף, חרבות ברזל'".
אדר סיכמה: "אילו כמשפחה היינו מקבלים את ההצעה לקבורת חפצים ואת הנוסח שלפיו 'מקום קבורתו לא נודע' - מדינת ישראל הייתה סוגרת את הגולל. לא. על מדינת ישראל להחזיר את כל החללים. יש להשיב מיד את כל 59 החטופים המוחזקים בשבי חמאס - חיים ומתים. טרם החיים יהפכו לחללים בעצמם, והמתים יאבדו".
היא הוסיפה: "כל שנדרש זו החלטה אמיצה להציל את כולם: את החטופים, ואת בני משפחתם. לכל חלל יש מעגלי חיים שחייהם אינם חיים, והם יוכלו להשתקם רק לאחר החזרת החטופים".
נוגה וייס הדגישה את הקשר בין השבת החטופים למטרות המלחמה: "רק כך העם שלנו יוכל להשתקם. הכרעת האויבים שלנו מתחילה בהשבת כל 59 חטופים".
היא הבהירה: "אין התנגשות בין מטרות המלחמה, חייבים להשמיד את חמאס, אך אי אפשר למוטט את ארגון הטרור הרצחני הזה כשהם מחזיקים בשבי חטופים, חיים וחללים כאחד".
וייס סיימה בנימה אישית: "אבא שלי הוא הבן אדם הכי חזק שאני מכירה. עכשיו תורנו להיות חזקות בשבילו. אבא שלי וכל החטופים חייבים לחזור".
דלית שתיוי פנתה ישירות למקבלי ההחלטות: "אני פונה לראש הממשלה ולחברי הכנסת. בבקשה, תאמצו את ההיגיון הפשוט, את החטופים עכשיו, את המלחמה נגד חמאס אחר כך".
התמונה השניה בכתבה פורסמה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר. אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: sherut@maariv.co.il
