ד"ר לנור ווקר הגיעה לארץ כדי להשתתף בכינוס “קול העם" ביוזמת בית הנשיא, שעסק בפתרונות לאתגרי העם היהודי. בריאיון היא מדברת על הפחד מהאנטישמיות, על אכזבתה העמוקה מעמיתותיה בארגוני הנשים שלא הגיבו לנוכח פשעי המין של חמאס, ועל הדרכים להשתקם מהטראומה – ולשמוח.
היא מאוכזבת. מאוכזבת מעמיתותיה הפמיניסטיות, נשות טיפול וחוקרות שהקדישו את חייהן לחקר האלימות נגד נשים, להעלאת המודעות ליחסי התעללות, לגיבוש אסטרטגיות לתמיכה בנשים שמצאו עצמן חיות עם גברים מתעללים, לייצוגן בבתי המשפט ולטיפול בהן.
ד"ר ווקר (82), יהודייה אמריקאית שטבעה את המושג “תסמונת האישה המוכה" בשנת 1979, מאוכזבת מעמיתותיה הפמיניסטיות כי הן שתקו לנוכח פשעי המין המחרידים שביצעו מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר 2023. “אינני מסוגלת להבין את שתיקתן", היא אומרת, “זה שבר את ליבי. לחמנו יחד למען שוויון זכויות למיעוטים, והעובדה שהן לא תומכות בנשים היהודיות היא אכזבה גדולה.
הן לא היו מעוניינות לשמוע עדויות של מי שניצלו מהתופת, של מי שחזרו מהשבי. הן מודאגות אך ורק ממצב הפלסטינים. גם אני מודאגת מזה, כמובן, אבל בעת הזאת יש לתמוך בעם היהודי, לחזק אותו אחרי הטראומה". ווקר אומרת שאונס, למרבה הצער, הוא תופעה מוכרת במלחמות, “אבל ב־7 באוקטובר אונס הפך לנשק של ממש נגד נשים, התעללות מינית הפכה לנשק, ונעשה שימוש בפחד מאונס כחלק מהטרור שהופעל על נשים יהודיות. זה בלתי נסבל, ואנחנו לא יכולות להרשות לזה לקרות. אנחנו חייבות לצאת נגד האפשרות האיומה הזאת".
יחסים מסוכנים
ווקר התחילה את עבודתה בשנות ה־70 וה־80 של המאה הקודמת, אז היא מספרת, "גברים דרשו מנשים לשתוק, והן שתקו".
"לצערי, שמעתי על החיילות הצעירות שהתריעו נגד מה שקורה באזור הגבול עם עזה ואיש לא הקשיב להן", היא אומרת. "זה איום נוסף על נשים, איום שחשבנו שעבר מהעולם – השתקת נשים. לשמחתי, המצב הזה השתנה וכיום הנשים חזקות יותר, דעתניות יותר. למדנו להשתמש בקול שלנו. ופתאום, בתקופה האחרונה, נדמה שאנחנו שוב בבעיה, ששוב יש קולות שמעוניינים שנהיה שקטות.
זה קורה בארצות הברית, זה קורה בישראל, וזה קורה במקומות נוספים בעולם. אבל אני אופטימית, אני מאמינה שזה קצת כמו השד שיוצא מהבקבוק – ברגע שהוא יצא, כבר אי אפשר לדחוף אותו בחזרה פנימה. אנחנו לא נשתוק, לא נהיה שקטות".
בשנות ה־70 היא התחילה לחקור את השפעת החשיפה להתעללות. “זה היה בתקופה שבה התחלנו להתחבר, נשים פמיניסטיות ממקומות שונים, ולדרוש שוויון זכויות", היא מספרת. "פגשנו נשים בשטח, והתברר לי שרבות מהתיאוריות שאותן למדתי פשוט אינן נכונות לנשים המוחלשות הללו.
נעשיתי מעורבת מאוד במחקר ובטיפול – תחילה בילדים ומאוחר יותר בנשים. בבית הספר לרפואה שבו לימדתי היו בצוות ההוראה חמש נשים ו־30 גברים, ורצינו, בין השאר, לשנות את המצב הזה. בד בבד ילדתי את שני ילדיי וגידלתי אותם, וכמו שכל אישה יודעת, זה לא פשוט בכלל. בשלב מסוים התגרשתי, הכרתי גבר אחר ונישאתי לו, עברנו יחד לקולורדו ושם, למזלי, יכולתי לקבל יותר מימון למחקריי מהממשלה. הייתי אמיצה, לפעמים אני חושבת על זה היום ולא מבינה איך העזתי".
ווקר היא שטבעה, כאמור, את המושג המוכר כל כך “תסמונת האישה המוכה", המתאר אישה שנחשפת לאורך זמן, בשיטתיות, להתעללות פיזית, רגשית או מינית, נעשית מדוכאת ומאבדת את היכולת ליזום פעולה ולהימלט מבן הזוג המתעלל. נשים במצבים אלה סובלות מדימוי עצמי נמוך ומאמצות את גישת בן הזוג המתעלל, האומרת כי הן האשמות בהתעללות. בדרך כלל, הן אינן פונות לקבלת עזרה חיצונית, מתנגדות להצעות עזרה כשאלה צצות ומסרבות להתלונן נגד בני זוגן.
מדובר, מסבירה ווקר, במעגל סגור אכזרי. זה מתחיל מהיווצרות מתח וכעס, הוויכוחים נעשים תכופים יותר ודרישות בן הזוג המתעלל מתרבות. התגובה האופיינית מצד נשים היא ניסיון להיות נחמדות ורכות עוד יותר, לנסות לפייס ולהרגיע. בשלב הבא מתרחש הפיצוץ – גופני או רגשי – ולאחריו בן הזוג המתעלל מתנצל, מצהיר הצהרות אהבה ומבטיח שזה לא יקרה שוב. אלא שזה קורה שוב ושוב.
“רבות מהנשים שמתמודדות עם זה מסתירות היטב את מצבן", אומרת ווקר. "וככל שההתעללות נמשכת, מתפתחים דיכאון וירידה בערך העצמי, והולך ונעשה קשה יותר ויותר לצאת משם. הן מאבדות כל תחושת מסוגלות, בני הזוג המתעללים עושים להן גזלייטינג – גורמים להן לחשוב שהן משוגעות, שהן מדמיינות, שהדברים קורים בגללן – ומתפתח דפוס של שליטה בכפייה".
היחסים המתעללים האלה הם טראומטיים, והנשים המתמודדות איתם חוות תסמינים של פוסט־טראומה. הן חוששות לחייהן, התפקוד שלהן נפגע, הן מאוימות ומבודדות, דימוי הגוף שלהן מתערער והן עלולות לסבול מבעיות פסיכוסומטיות.
הדרך החוצה אינה פשוטה, גם אחרי שמתגבשת ההכרה בהתעללות ובהכרח לברוח ממנה. “כשגבר מתעלל חש שבת זוגו רוצה לעזוב הוא נהיה שתלטני ומסוכן עוד יותר", ווקר מסבירה. “לכן חשוב לצאת בזהירות רבה מיחסים כאלה ולהיעזר בבני משפחה, בחברים, במטפלים, או במערכות תמיכה אחרות".
מוטב, כמובן, להימנע מלכתחילה מיחסים כאלה, ויש להם סימני אזהרה. “אם את מרגישה בתחילת הקשר שהוא מנסה לבודד אותך, להרחיק אותך מחברים ומבני משפחה, שהוא משדל אותך, תחילה בנעימות, לא לעשות דברים שאת רוצה לעשות – לכי משם", אומרת ווקר. "חשוב שכל אישה תהיה עצמאית ותוכל לשמור על עצמאותה גם בתוך יחסים זוגיים.
הבעיה היא שהגברים השתלטנים האלה הם צ’ארמרים, הם יודעים לדבר יפה, לגלות עניין, להקשיב. וקשה לפעמים להבחין בין גברים שמגלים בנו עניין אמיתי ובין גברים שמקשיבים לנו כדי ללמוד אותנו ולהבין איך להשתלט עלינו. לגברים כאלה יש צורך לא נורמלי בכוח ובשליטה, ומהם עדיף להתרחק. הסוד הוא לחנך את הילדים ואת הילדות שלנו שזוגיות מיטיבה היא זוגיות אוהבת, זוגיות שיש בה כבוד הדדי, חיבה, יחס נעים ומרחב אישי".
מחקריה של ווקר שימשו גם בבתי המשפט, כשהיא נקראה להעיד במקרים שבהם נשים הרגו את בני הזוג שהתעללו בהן. “כשהיה ברור שאישה פגעה בבן זוגה כיוון שחששה חשש אמיתי לחייה – רכיב משמעותי בתסמונת האישה המוכה – הסברתי שזו הייתה הגנה עצמית", היא מספרת. “נקראתי למתן עדות במקרים רבים, ועשיתי את זה בתחושת שליחות למען הנשים האומללות האלה, שחוו סבל נורא.
עם הזמן התחלתי לעסוק גם במקרים של נשים שנאנסו, וככל שתחום הטראומה במחקר התפתח יכולתי להרחיב גם בכל הקשור לפשעים הקשורים למגדר, פשעי מין. לצערי, הדברים האלה עלולים לקרות לכולן. גורם הסיכון המרכזי הוא – להיות אישה".
אנטישמיות בכל מקום
לארץ הגיעה ווקר לפני כשבועיים, ולא לראשונה, הפעם כדי להשתתף בכינוס ראשון, בירושלים, של מיזם מיוחד בהובלת הנשיא יצחק הרצוג, ״קול העם". הכינוס, שבו השתתפו 150 חברי המועצה היהודית העולמית, ביקש להציע פתרונות חדשניים לאתגרים שעימם מתמודד כיום העם היהודי בעולם. במשך כמה ימים עבדו חברי המועצה בקבוצות, הציבו יעדים והעלו רעיונות פרקטיים בסוגיות כגון האנטישמיות, פילוג ודיאלוג בתוך העם היהודי, יחסי יהודים ולא יהודים וזהות יהודית ומסורת.
בפתיחת הכינוס אמר הרצוג: “אני מברך על כינוס המועצה של יוזמת ‘קול העם’ בימים אלו, אשר בתקווה תוביל לעתיד טוב יותר לעם היהודי בישראל ובתפוצות. תשתית המיזם ניצבת על הכלי המשמעותי ביותר שיש לנו כעם – היכולת לנהל במשותף שיח עמוק, ובאמצעותו להניע מהלכים משותפים. אני סמוך ובטוח כי המנהיגים שנבחרו להוביל את חזון התוכנית יביאו עימם כלים פרקטיים לשינוי עמוק בתפיסות ובתהליכים הנוגעים לעם היהודי כולו".
במהלך ביקורה השתתפה ווקר גם בסיור ביישובי עוטף עזה. היא התרגשה במיוחד מהביקור ביער רעים, באתר מסיבת הנובה, שהפך לאתר הנצחה. “הקשבתי שם להורים שאיבדו את ילדיהם בטבח הנורא, וזה היה מצמרר", היא מודה. “חשוב לי להיות עדת שמיעה לזוועות, ולהביא את הדברים איתי, לארצות הברית, ולהשמיע אותם שם. אני מקווה לרתום את העמיתים שלי מהקהילה היהודית ולהיעזר בידע המקצועי הרב שצברנו לטובת העם היהודי. הם יצטרפו אליי ואנחנו נבקר במרכזי הטיפול בטראומה בירושלים כדי ללמוד וללמד".
ווקר מספרת כי היא מכירה את האנטישמיות מקרוב, גם אם זו לא הופנתה כלפיה אישית: “האנטישמיות ניכרת ומורגשת בכל מקום, במיוחד בקמפוסים, ולראשונה ב־82 שנותיי אני חוששת לחיי, לחיי ילדיי ונכדיי".
על השלכותיהם של אירועי 7 באוקטובר היא אומרת: “הטבח המחריד שאירע כאן יותיר את חותמו. לעולם לא נחזור להיות כשהיינו. אבל כמו שקורה בכל טראומה, אפשר וצריך לנצל אותה לצמיחה, לפיתוח מודעות לפגיעויות שלנו כדי להתחזק. רוב האנשים נהנים מגמישות מחשבתית והם סתגלנים, ויוכלו להמשיך הלאה. הדרך להצליח בכך היא לעשות, להיות אקטיביים.
וכמובן, להרשות לעצמנו גם לשמוח – מפרח יפה שראינו, מצחוק של תינוק, ממראה הים בשקיעה, או מכל דבר אחר שמשפיע עלינו לטובה. אפשר להתחיל מעשר דקות ביום, ולאט־לאט להקדיש זמן רב יותר לדברים המשמחים. חוץ מזה, אנחנו יהודים – זה בגנים שלנו, לשרוד ולשמוח".
