מעריב שוחח עם ד"ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני, לשעבר יועץ באמ"ן ומחבר הספר "סופה של מדינת ישראל?!" בהוצאת ידיעות ספרים.
ד"ר גרוזברד פותח את דבריו בטענה כי נושא החטופים קשה לו עד כדי כך שהוא נמנע מלחשוב עליו: ״רק כשהתבקשתי לכתוב את דעתי על מצב המשא ומתן בעניין החטופים שמתי לב שזה כל כך כואב לי ולא נסבל שאני פשוט לא רוצה לחשוב על זה. אני מניח שאני לא היחיד שחש כך. אני מבין שאני לא יכול להבין את סבל המשפחות ואת מצבם הנפשי ומגן על עצמי מפני הכאב הנורא מכל."
עם זאת, הוא ממשיך ומסביר כי גם הצעה קיצונית של ישראל לחמאס עשויה שלא להוביל לשחרור כל החטופים: "נדמה לי שברור לכולנו שגם אם נציע לחמאס עסקה כוללת (נסיגה מלאה, שיקום הרצועה, שחרור אסירים והישארות חמאס בשלטון) – מה שטרם הוצע – יש סיכוי שהוא לא יאות להשיב את כל החטופים. הוא, כידוע, זקוק לקלפי ההישרדות האלה ולא יאמין לערבויות משום שהוא יודע מהן כוונות ישראל בהקשר אליו. הוא יחזיק חלק מהחטופים עוד ועוד. ובכל זאת, הצעה כזאת מצד ממשלת ישראל יכולה להחזיר הביתה חלק מהחטופים, ולכן בעיניי היא ראויה."
גרוזברד טוען כי לאחר הצעד הזה, ישראל לא תוכל להימנע ממערכה צבאית נוספת: "ואחר כך? יתרחש הנורא מכל – ישראל תהיה חייבת לכבוש את הרצועה שוב ולחסל את חמאס במחיר חיי חלק מהחטופים."
לדבריו, אם הממשלה תפעל באומץ ותנקוט בצעד זה, הציבור יעריך זאת: "אני סבור שאם הממשלה תהיה מספיק אמיצה לעשות צעד כזה, היא תזכה להערכת הציבור. זאת משום שזה המקסימום שהיא יכולה לעשות כדי לתקן את המחדל הבלתי נסבל שלה."
עם זאת, הוא מזהיר מהשלכות הכיבוש מחדש של עזה: "נכון, בכיבוש מחדש של הרצועה יפלו חיילים רבים, ישראל תיתפס כחלשה בעקבות נסיגה זאת, והעולם כידוע יצא שוב נגדנו, לא מבין מדוע התקפנו 'חפים מפשע' שכבר הסכימו להפסקת אש ולסיום מצב המלחמה. אנו יודעים מניסיון שלא פשוט לשוב למלחמה ולהקריב חיילים כשהגבול שקט."
גרוזברד מסביר את ההבדל התודעתי בין חייל שנפל לבין חטוף שנהרג בשבי: "חווייתה הנפשית של האומה שונה ביחס לחייל שנפל ולחטוף שלא שרד. נפילתו של חייל בקרב היא צפויה, אבל עינויו ומותו של חטוף בשבי הוא טראומתי הרבה יותר. מה עוד שהחטופים הם כאן ועכשיו, ואילו נפילתו של החייל זהו תרגיל תיאורטי עתידי, אם כי ודאי."
הוא טוען כי ישראל צריכה לנקוט במדיניות תקיפה יותר על מנת לשנות את תדמיתה: "על דימויינו כסחיטים וחלשים נצטרך להתגבר באמצעות מדיניות הרבה יותר תוקפנית, שלבסוף תעזור גם לדימויינו בעולם. כפי שהסברתי במקום אחר, ככל שאנו מנסים להיות צדיקים יותר, כך האנטישמיות בעולם גוברת. כשאנו אומרים שצה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם, אזי שופטים אותנו על פי הצהרותינו. אם היינו אומרים שאנו ככל אומות העולם ויודעים גם להיות אכזריים כלפי מי שהתאכזר אלינו, הציפיות מאתנו היו מתמתנות, וייתכן שגם מספר הגינויים באו"ם."
גרוזברד מסכם ומדגיש את החשיבות של הקשבה לרחשי הלב של הציבור: "ההחלטות הגדולות בחיים, כידוע, מתקבלות על פי הרגש ולא על פי השכל (התאהבות, בחירת מקצוע לחיים). ההחלטות הקטנות והטכניות מתקבלות על פי רוב על פי השכל (למשל, מה לקנות ואיפה). חישובים כמותיים של קורבנות, אסטרטגיה ושיקולי כדאיות יכולים למנוע מהממשלה להקשיב לרחשי הלב של העם, שברובו המכריע רוצה בהצלת החטופים. חובתה של הממשלה לשכנע את כולנו שהיא עשתה כל שניתן כדי להציל מקסימום חטופים, כך שאם וכאשר לא ישרדו חלק מהחטופים, יהיה ברור לכולם שהממשלה עשתה ככל שלאל ידה."
הוא מעלה שאלות קשות באשר להמשך ההתנהלות מול חמאס: "ממשלה שתקבל את הקווים המוצעים כאן עדיין תיאלץ להתמודד עם קשיים רבים במשא ומתן. כמה חטופים תקבל בעת הסכמתה לנסיגה מלאה? כמה זמן יארך המשא ומתן, ומתי יש להפסיקו ולקבל את תנאי חמאס כדי להציל חלק מהחטופים? מתי יש לשוב למלחמה ולא להמתין יותר לשחרור חטופים נוספים?"
גרוזברד מסיים באמירה נוקבת על מצבה של הממשלה: "אכן, מצבה של הממשלה הוא בלתי נסבל: לאחר הכישלון המחריד היא מצהירה על 'ניצחון מוחלט' במטרה לתקן משהו. וכעת נדרש ממנה להיכנע באופן מלא לתנאי חמאס כדי להציל מקסימום חטופים. כלומר, כישלון ולאחריו חידלון באותו סדר גודל. מי יכול לעמוד בכך? רק ממשלה של אנשים אמיצים ביותר."
ולבסוף, הוא קורא למדיניות ישראלית תקיפה יותר: "ולאחר מכן – יציאה ממצב פסיבי אל עבר מדיניות תוקפנית ביותר כלפי כל מי שרוצה להשמידנו, מה שגם היום אנו רחוקים מאוד מלממש.״
