עם פרוץ המלחמה החל רס"ם (במיל’) דניס יקימוב (33), לוחם בפלוגה המסייעת של גדוד 17 בחטיבת ביסל"ח, לתעד את חוויותיו מהלחימה ביומן אישי. הדבר הפתיע את בני משפחתו. “דניס לא היה מאלה שאוהבים לכתוב, וכשהוא התחיל לכתוב יומן לא הבנו מאיפה נחתה עליו המוזה הזו", מספרת דיאנה יקימוב, אחותו בת ה־26.
“בהתחלה צחקנו על זה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה רציני, בייחוד כשהוא הקפיד לכתוב בכל יום, בהודעות וואטסאפ שהיה שולח לנו בקבוצה המשפחתית או במחברת שהיה לוקח איתו ללחימה בעזה. לדניס היו הרבה שגיאות כתיב, ויום אחד הוא אמר לי: ‘אני רוצה להוציא ספר עם כל מה שאני כותב. את רוצה להיות העורכת שלי?’. אין לי שום קשר לעריכה, אני רק יודעת עברית טוב. אמרתי לו ישר: ‘כן, בטח, יאללה, אני הולכת על זה’. לא האמנתי שהוא באמת מתכוון לזה".
הפעם האחרונה שיקימוב כתב ביומן הייתה בתום סבב הלחימה הראשון ב־1 בינואר 2024. לאחר חופשה קצרה הוא חזר לסבב שני, וב־2 במרץ הוא נהרג בקרב בח’אן יונס. “דניס והצוות שלו היו צריכים לחבור לצוות אחר בנקודה מסוימת בדרום הרצועה, כשהם נתקלו במארב של מחבלים", משחזרת אחותו. “דניס היה היחיד שנפגע בהיתקלות הזו. הוא חטף כדור בבטן, בדיוק מתחת לאפוד המגן, ונהרג במקום".
דניס של הצבא
מיד עם נפילתו של דניס יקימוב ז"ל החליטה אחותו דיאנה למלא את משאלתו. “ביום שדניס נהרג ידעתי שאת הספר הזה אני מוכרחה להוציא לאור ויהי מה", היא מסבירה. “זה היה חשוב לי מאוד, מעין הבטחה אחרונה שהבטחתי לאחי". את “הימים האחרונים שלי", שיצא לאור בימים אלה בהוצאה עצמית, הפיקה דיאנה יקימוב בעצמה, בעזרת אנשי מקצוע שנרתמו למשימה בהתנדבות: העורך סימון טטרו, העורכת הלשונית בתאל אפרתי והמעצב הגרפי ארסני גוברץ, בן זוגה של דיאנה. “כשהבנתי שאני לא יודעת איך עורכים או מוציאים לאור ספר, ביקשתי עזרה בפייסבוק, ואנשים טובים סייעו לי", היא מודה.
עד כמה היה שונה לקרוא את הטקסטים שלו, שהכרת, אחרי נפילתו?
“להוציא ספר שכתב בן אדם שנהרג זה מאוד קשה, בייחוד כשהמחשבות, הרגשות, נושאי הכתיבה והשגרה היומיומית שמתוארים בו היו נורא אופטימיים. כאילו אלו חיים שלמים עם עתיד ורוד, ואז אתה יודע מה הסוף, שהוא נהרג, וזה כל כך עצוב. מצד שני אני ממש שמחה שזכיתי להוציא את הספר הזה כי זה זיכרון מטורף, ובעיקר הבת של דניס, דנילינה, שעכשיו בת 8, תגדל ותוכל לקרוא כמה אבא שלה אהב אותה. הוא כתב עליה המון ביומן והיה נורא מחובר אליה.
“ובעניין שלי, בכל פעם שאני קוראת את הספר אני שומעת במוח ובלב את הקול של דניס. אני לא קוראת את זה כיומן שכתב אדם שמת, כי אני מכירה אותו והוא חי ונוכח אצלי כל הזמן. חלק מהדברים שכתובים שם הוא סיפר לי גם בשיחות שלנו, ככה שזה מאוד מוחשי לי. עכשיו, כשאני קוראת את הספר, אני אומרת לעצמי ‘איזה הזוי שהוא לא פה’. כל כך חסר לי הבן אדם הזה".
דניס יקימוב נולד ב־3 ביולי 1990 באוקראינה, כבנם השני של ילנה וסרגיי. בנוסף לדיאנה יש לו שני אחים, איגור ודימיטרי (דימה). “ההבדל בין דניס לביני הוא תשע שנים. אני, בניגוד לאחיי הגדולים, נולדתי בישראל", מספרת דיאנה. “המשפחה עלתה לארץ בשנת 1997 והשתכנה בבאר שבע, העיר שבה גדלנו. כמו כל ילד עולה חדש, גם לדניס היו קשיי הסתגלות והתאקלמות, במיוחד כשהוא לא ידע לדבר ולכתוב בעברית. אבל הוא היה כל כך חכם שהוא למד מהר, וגם הצליח לשמור על ציונים גבוהים. דניס תמיד היה חייכן וחברותי, והיה מקובל מאוד. הוא היה אהוב על כולם – וגם אהב את כולם. ערך שהיה חשוב לו מאוד הוא עזרה לזולת".
איזה מין אח הוא היה?
“הוא היה כמו כל אח גדול טיפוסי. דואג לי מאוד, שומר עליי, דואג להציק לי, דואג לאהוב אותי, דואג לקחת אותי לבית הספר. בקיצור, הוא עשה את כל הדברים שאח גדול אמור לעשות".
את שירותו הצבאי עשה יקימוב כלוחם בהנדסה קרבית, ובהמשך נעשה גם מפקד בגדוד 603 בחיל. “כל האחים שלי בחרו ללכת לשירות קרבי, וכמו איגור, האח הבכור, גם דניס ודימה היו לוחמים", אומרת דיאנה. “הם רצו לעשות שירות משמעותי, ללחום למען המדינה, זה הדבר הכי חשוב להם, ולדניס במיוחד כי הוא היה פטריוט בכל רמ"ח איבריו. דניס מאוד־מאוד אהב את ארץ ישראל ונהג לטייל בכל מיני מקומות בארץ. הוא גם היה מורעל על הצבא, היה מגיע לכל תרגיל במילואים ולכל ערב גיבוש. גם כשהיה יכול ללכת הביתה הוא בחר להישאר עוד כמה ימים כדי להיות עם החבר’ה מהמילואים. הוא אהב את כולם שם, עזר להם ולימד את כל מי שהתקשה קצת. אחרי שהוא נהרג, האחים שלו לנשק סיפרו לנו דברים עליו, והבנו ש’דניס של הצבא’ היה בדיוק אותו דניס שבאזרחות. הוא לא השתנה".
אקסטרה של קרבה
לאחר השחרור מהשירות הסדיר יקימוב פנה ללימודי הנדסת תוכנה במכללת סמי שמעון בבאר שבע, ובסיום לימודיו החל לעבוד בחברת הייטק. “אני בקשר קרוב מאוד עם כל האחים שלי, אבל בקשר של דניס ושלי הייתה טיפה ‘אקסטרה’ של קרבה כי הלכתי בעקבותיו", אחותו מספרת. “עוד כשהייתי ילדה קטנה הוא חשף אותי לעולם המחשבים ולימד אותי, והחלטתי שגם אני רוצה ללמוד הנדסת תוכנה במכללת סמי שמעון. הוא היה כל כך גאה בי על זה, וכשהתחלתי את התואר הוא הבטיח לעזור לי בכל. היינו מנהלים שיחות על חומר הלימוד והוא היה נותן לי טיפים. הוא ידע שאני אצליח, לא היה לו ספק. הוא רק חיכה שאני כבר אכנס לתחום הזה ומאוד תמך בי. בסוף כל יום לימודים הייתי מתקשרת אליו והוא היה מספר לי מה צפוי לי בשיעור הבא ומה כדאי לי לעשות. שמעתי בקול שלו את ההתרגשות מזה שאני הולכת בעקבותיו".
דניס יקימוב עבר להתגורר בפתח תקווה, נישא לחברתו דריה קזנסקיה ובשנת 2016 נולדה בתם דנילינה. גם אחרי שהתגרשו שמרו בני הזוג על יחסים קרובים. “היה חשוב לדניס שהמשפחה תמשיך להיות משפחה, וזה שלא מסתדרים כזוג, לא אומר שלא צריך לשמור על יחסים טובים", דיאנה מסבירה. “אנחנו בקשר הדוק מאוד עם דריה. היא חלק מהמשפחה שלנו".
7 באוקטובר תפס את יקימוב רגע לפני שיצא לטיול בארץ עם אחיו הצעיר דימה. “מוקדם בבוקר, כשהתחילו האזעקות, דניס ודימה הבינו שהם כבר לא יצאו לטיול", דיאנה מספרת. “כשהתחילה להתבהר התמונה, שפרצה מלחמה ושכנראה יש חטופים, היה ברור לדניס שהוא מתגייס מיד למילואים. הוא ארז תיק ויצא לקרבות".
הוא סיפר לך על החוויות שלו מהמלחמה, מלבד הדברים שכתב ביומן?
“הוא היה משתף, אבל ממש בקטנה. הרבה מהחוויות שהוא חווה התבררו לי אחרי מותו מהחברים שלו מהצבא. אני מניחה שכשהוא בא הביתה, הוא רצה לצאת מהאזור המפחיד הזה של המלחמה ולעשות סוויץ’ לחוויות טובות יותר, חוויות של הבית".
מתי נפגשתם לאחרונה?
“ב־27 בפברואר חגגתי יום הולדת, וב־28 בפברואר הוא הגיע לבית של אמא שלי כדי לומר שלום לפני היציאה לסבב השני של המילואים. כשנפגשנו, הוא נתן לי נשיקת מזל טוב וחיבוק חם ואוהב. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו. ביום שישי בערב הוא התקשר לאמא שלי, סיפר שהוא בעזה ואמר לה: ‘הכל בסדר, אמא, אל תדאגי, הכל טוב’. בשבת הוא נהרג".
מה הוא משאיר אחריו, בעינייך?
“דניס מייצג בעיניי את אהבת הארץ, את הפטריוטיות, את אהבת האדם, את העזרה לזולת, את החיוך – גם אם קשה לפעמים, את הביטחון, את החוכמה, את הלב הטוב, את הרגישות לאחר ואת הרצון לשמח אנשים. אני מאחלת לעצמי להיות קצת ממנו".
את הספר “הימים האחרונים שלי" אפשר לרכוש באתר ההנצחה:
https://www.rememberdennis.com/
או בכתובת הדואר האלקטרוני:
diankay157@gmail.com
