לפני כשלושה חודשים החלטתי להתאמן לריצת עשרה קילומטרים במרתון ירושלים. אני מתאמנת וחושבת על דוד", אומרת ענת מאיר, אלמנתו של רס"ן (במיל') דוד מאיר ז''ל, לוחם בסיירת מטכ"ל שנפל בקרב בקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר. "אני רצה עם השעון שלו, שאיתו הוא היה בקרב. אפילו לא ניקיתי אותו, יש עליו כתמי דם. אני כל הזמן מדמיינת את התגובה שלו. אם היה רואה אותי רצה, בטח היה בשוק ממני ועף עליי ברמות". לאורך שנים נהג דוד מאיר לרוץ במרתון שמתקיים בבירה. השנה אלמנתו ענת תרוץ שם במקומו, ולזכרו.
דוד מאיר גדל ביישוב כוכב השחר, הצעיר מבין שבעה אחים ואחיות. "כשהיה קטן, האחים שלו קראו לו 'מבסוטון'", מספרת ענת. "הוא היה עם חיוך תמידי, מבסוט על החיים, איש של אנשים. היה בו גם משהו מאוד אמיץ, וזה בא לידי ביטוי בכל דבר בחיים. דוד עסק בתחומי הנדל"ן ושוק ההון, ותמיד חתר להתקדם. במשך שבע שנים הוא היה קצין ולוחם בסיירת מטכ"ל, ולקח חלק במבצעים משמעותיים ביחידה. הוא בלט מאוד ביכולות שלו מאז ומתמיד, אבל ממש לא תפס מעצמו. היה מאוד צנוע, מפרגן לאנשים".
ענת (31) ודוד (בן 31 בנופלו) הכירו ביוני 2020. "חברה שלי היא שכנה של אחותו, והן דיברו ביניהן והכירו בינינו", מאיר מספרת. "הייתי אחרי תקופת רווקות ירושלמית, ולא מעט דייטים. שנינו, כדתיים־לאומיים, כבר רצינו מאוד להתחתן. במהלך הקשר נפרדנו לכמה חודשים, ואז חזרנו. באוקטובר 2021 התחתנו. אחרי החתונה זה היה ירח דבש של שנתיים. חלום שהתגשם לשנינו. זה היה בית שכיף לחזור אליו בערב, אחרי העבודה".
הכל היה על הגל
שקד, בנם של ענת ודוד, חגג לאחרונה שנתיים. "זה לא נתפס לראות אותו ככה, גדל ולאט־לאט מבין יותר", מאיר אומרת. "ידעתי שהגיל יביא איתו אתגרים חדשים. הבית מלא בתמונות של דוד. שקד מסתכל על התמונות, אומר 'הנה אבא', מבקש ללכת עם הכיפה של אבא. אני מתה לדעת מה עובר לו בראש. פה ושם אני אומרת לו 'אבא נהרג במלחמה'. דוד היה אבא מדהים, אבא עם המון סבלנות. קילח מהרגע הראשון לבד את הילד. האבהות הוציאה ממנו מלא רוך. הוא היה הולך עם שקד ברחוב גאה, עם אור בעיניים. אבא מאושר וגאה, אבא משוגע מאהבה".
איזה בן זוג הוא היה?
"דוד לא היה רומנטיקן קיטשי, כזה שמשאיר פתקים וכדומה. גם אני פחות כזאת. דוד נורא ידע להביע אהבה במילים. אמר לי המון כמה טוב לו בחיים, וכמה הוא אוהב אותי. היה לו חשוב שיהיה לי טוב. הוא היה גבר שכל אישה מחפשת. היה בו שילוב של גבריות ורוך. הוא הלך מפה בתקופה שהיה לו טוב: כשהגשים זוגיות, אבהות, התפתחות מקצועית. הכל היה אז על הגל".
ואז, 7 באוקטובר.
"זה תפס אותנו בבית, בשכונת נחלאות בירושלים. קמנו מאוחר באותה שבת, קרוב ל־10:30. ישנו ממש טוב, היו אזעקות גם בירושלים, ולא שמענו אותן. דוד התארגן ללכת לבית הכנסת, ואז הטלפון שלי צלצל. הייתי אז קצינה בדוברות המשטרה. המפקדת שלי הייתה על הקו. לא הבנתי למה היא מתקשרת אליי בשבת. עניתי, ואז גם דוד פתח את הטלפון שלו, ותוך חמש דקות כבר לא היה בבית. התחלתי לבכות, הוא נתן לי חיבוק ונשיקה בדלת, והלך. הייתי בלחץ אטומי, אבל לא העליתי בדעתי איפה הוא נמצא. מדי פעם הוא עדכן אותי שהוא בסדר".
ההודעה האחרונה מבעלה התקבלה בשעה 18:00 בערב: "כמה זמן אחרי כן הוא יצא להסתער על אחד המבנים בקיבוץ בארי, היה בחוד הכוח, ואז הוא וחברו, ידין גלמן, נורו, נפלו על האדמה וגררו את עצמם מתחת למבנה הספרייה. דוד שרד בהכרה מלאה יותר משעה, נאחז בחיים עד השנייה האחרונה. שניהם חיכו לחילוץ, והחברים נלחמו לחלץ אותם. דוד אמר לידין שימסור לי שהוא אוהב אותי ואת הילד ושהוא מצטער. דוד חולץ בחיים, אבל כשהעלו אותו למסוק, הוא איבד הכרה. קבעו את מותו כשהגיע לסורוקה בערך ב־21:00 בערב".
מתי הבנת שהוא נהרג?
"בלילה שבין מוצאי שבת לראשון התחלתי להיכנס להיסטריה, כי מאז השעה 18:00 בערב הוא לא ענה לי. הנשמה שלי הרגישה שהוא לא פה, אבל בראש נאחזתי בחיים עד הדקה האחרונה. גם ביום ראשון דוד לא ענה לי. אני לא תפקדתי וכל הזמן אמרתי לאנשים סביבי שהוא עוד מעט יחזור. חצי שעה אחרי חצות נכנסתי למיטה, וחמש דקות אחרי זה צלצל הטלפון. זה היה המפקד של דוד. הוא אמר שהוא נלחם עם דוד בבארי, שדוד נפצע ממש קשה, ושהוא רק יודע שפינו אותו במסוק. בימים הראשונים היה בלגן גדול. אבא של דוד נסע לסורוקה לחפש אותו, ואני עדיין מחזיקה בתקווה. אומרת 'בטח הוא פצוע אלמוני, נמצא אותו'. בבוקר יום שני אבא של דוד קיבל את ההודעה בסורוקה. הוא התקשר לנעמה, אחותו של דוד, ואמר לה: 'דוד איננו'. הייתי לידה ושמעתי. קצין העיר הגיע אליי אחר כך, כשאני כבר יודעת. שלושה חודשים אחרי שדוד נהרג, אבא שלו נפטר".
דרך החיים שלו
ענת מאיר אומרת שהיא עדיין לא מעכלת, ולא חושבת שאפשר לעכל דבר כזה: "לפעמים אני אומרת לעצמי שאני לא מאמינה שהוא לא פה, שעברתי חורבן של החיים. נחרבו לי החיים בשנייה. לא חזרתי לבית שלנו בירושלים. אני גרה כיום ביחידת דיור אצל אחותו של דוד בתקוע. גם לעבודה במשטרה לא חזרתי. לקחתי חל"ת למשך שנה, ובסוף החל"ת התפטרתי. עכשיו אני אלמנה במשרה מלאה. בינתיים אני מרגישה צורך לעשות דברים לנפש שלי. אני חיה, מגדלת את שקד, לא שוכבת במיטה. אני מוקפת בהמון טוב, עוטפים אותנו. זו פשוט רכבת הרים. יש רגעים שאת למטה, והכל נראה שחור ונוראי, ויש רגעים שאפשר יותר לנשום בהם. כל כמה זמן מגיעה נפילה. הגעגוע הוא דבר בלתי נסבל, פשוט חוסר אונים. עם הזמן, הגעגוע רק גובר, אבל מצד שני גם החיים מסביב גדלים, ואת מצליחה לעשות יותר דברים לצד הכאב. יש לי פסיכולוגית, ואני גם נפגשת הרבה עם אלמנות. לצערנו, אנחנו קבוצה גדולה מאוד של אלמנות".
אחד התחביבים של דוד היה ספורט. "הוא לא היה מכור לספורט, היה צריך משמעת עצמית כדי להוציא את עצמו לרוץ, אבל הציב לעצמו יעדים ולא ויתר", מאיר מספרת. "הוצאנו סטיקר עם המשפט של דוד: 'תמיד אתה יכול יותר ממה שאתה מאמין שאתה יכול'. זו הייתה דרך החיים שלו. כל השנים הוא היה רץ בערב, עם פרטנרים קבועים. במרתון ירושלים הוא היה עושה בדרך כלל חצי מרתון, ושנה אחת עשה מרתון שלם. הוא אהב את זה".
את גם היית ספורטיבית?
"אני לא אהבתי ספורט, הייתי גרועה בלהתמיד בזה. תמיד הייתי רזה, אז גם לא היה לי אינטרס כביכול. היו כמה פעמים שיצאנו להתאמן יחד, ומהר מאוד 'פיטרתי' אותו מתפקיד המאמן שלי. אני באמת לא הבנתי את הווייב הזה של המרתון, זה לא היה העולם שלי. דוד תמיד ניסה להסביר לי שמרתון ירושלים זה יום חג, 'את לא מבינה איזו אווירה'. חודש וחצי לפני שהוא נהרג התחלתי להתאמן כמו שצריך בחדר כושר, ובפעם הראשונה הצלחתי להתמיד. דוד היה מבסוט. אמרתי לו שבמרתון 2024 ארוץ עשרה קילומטרים. זה כמובן לא קרה".
מרתון Winner ירושלים הבינלאומי יתקיים ביום שישי, 4 באפריל, זו השנה ה־14, בהשתתפות עשרות אלפי רצים ורצות מכל רחבי הארץ והעולם, ובסימן הצדעה לצה"ל ולכוחות הביטחון וההצלה, כדי להוקיר את תרומתם במלחמת חרבות ברזל. המסלול יעבור בין אתרים מרכזיים בבירה, ביניהם מוזיאון ישראל, בית המשפט העליון, משכן נשיאי ישראל, חומות העיר העתיקה ומגדל דוד. השנה יוצעו שישה מקצים: מרתון מלא (42.2 קילומטרים), חצי מרתון (21.1 קילומטרים), עשרה קילומטרים, חמישה קילומטרים, מרוץ משפחות (1.7 קילומטר) ומרוץ קהילות (800 מטר).
"לפני כשלושה חודשים החלטתי להשתתף", מספרת מאיר. "אני מתאמנת עם נעמה, אחות של דוד. גם היא תרוץ עשרה קילומטרים. בשבילי זה ממש אירוע. באימונים אני רצה עם המוזיקה שלי ובאמת רואה בעיניים איך המשפט של דוד, 'תמיד אתה יכול יותר', הוא כל כך נכון. אף פעם לא הבנתי איך אנשים מצליחים לרוץ מרחק כזה, אבל כשאת נכנסת לדבר הזה, את רוצה עוד ועוד. בהתחלה את רצה שני קילומטרים, ואת גמורה, אבל ההתקדמות מהירה מאוד, ואת רואה שאת כן יכולה עוד. זה דבר מטורף, סיפוק מטורף".
מהי המשמעות של הריצה הזו מבחינתך?
"ברור שזה לזכרו ולהנצחתו של דוד, אבל מבחינתי יש משמעות עמוקה נוספת. זה גם להוכיח לעצמי וגם להראות לו שאני מסוגלת, כדי שיהיה גאה בי. זה לדמיין את עצמי בקו הסיום עם הדגל שלו עליי. אני חייבת לעצמי את התחושה הזאת".
