חידוש הלחימה של צה”ל ברצועת עזה הודיע פיקוד העורף על שינויים בהנחיות לאזור עוטף עזה. הלימודים הופסקו, הפעילות בציבור צומצמה, תנועת הרכבות צומצמה אף היא והמקלטים נפתחו. מבחינתם של תושבי העוטף, “שגרת” הלחימה המוכרת הזו אומרת גם חזרה לחששות ולחרדות שמלווים את חיי היומיום וגובים מחירים.
כפועל יוצא, מרכזי החוסן באזור, שמנוהלים מקצועית על ידי הקואליציה הישראלית לטראומה, החלו לקבל כבר פניות מצד תושבים בעוטף. מרכזים אלה משמשים כתובת מרכזית להתערבות מיידית, רב־ תחומית ופרו־אקטיבית בעת מצבי חירום ודחק. הם פועלים לשפר את החוסן האישי, המוסדי והקהילתי באמצעות טיפולים פרטניים, קבוצתיים ומשפחתיים.
אין הגדרה ל”נכון”
“מרכז החוסן שלנו קיים כבר 17 שנים, והוא הפך חלק מהנוף המקומי. התושבים חשים בנוח לפנות אלינו בכל שעות היממה”, מסבירה הילה גונן־ברזילי, מנכ”לית מרכז החוסן שדרות. “כבר ביום שני בערב, כשהתחילו דיבורים במהדורות החדשות על האפשרות של חזרה ללחימה, הגיעו הרבה טלפונים של תושבים, שסיפרו שרף החרדה עולה מחדש. ובוודאי ביום שלישי בבוקר, לאחר לילה קשה מאוד של פיצוצים ורעשי מלחמה אחרים, כשתושבים לא נרדמו וילדים חזרו להרטיב".
מה מבקשים הפונים?
"חשוב לזכור שזה מצב שהתושבים שלנו מכירים כבר 24 שנים כמעט. כמו כן, אנחנו בתוך שנה וחצי של מלחמה שעוד לא הסתיימה. אירועי 7 באוקטובר הם עדיין נקודת מוצא לכל תחושה או רגש, וכל דבר מהווה טריגר ומחזיר תושבים לאותה חוויה נוראית של חוסר אונים, של פחד קיומי מתוך מה שהתרחש בשדרות באותה שבת ארורה. לב הסיפור והאתגר הגדול של כולנו הם התנודות שבין להיות מפונים ובין החזרה הביתה, לשגרה מסוימת, בין הפסקת אש למצב חירום".
"לאורך השנה האחרונה תושבי שדרות שילמו מחיר אישי, משפחתי ובריאותי כבד מאוד־מאוד", הסבירה "הם חיו מחוץ לבית, חוו חיים של פליטים בארצם, של ניתוק מהעוגנים המרכזיים בחייהם, ובאופן מעורר השראה הם בחרו לחזור לעיר. 99% מתושבי שדרות בחרו לחזור לגור בעיר ויתרה מזאת, כאלף אנשים חדשים בחרו לעבור לגור בשדרות. זאת אומרת שאנשים בחרו מחדש בחיים שלהם, בבית, בקהילה, בעיר - אבל עם איזו אמונה שהם חוזרים למציאות אחרת".
חידוש הלחימה עכשיו, לדבריה, "יוצר תחושה של אכזבה. הם מרגישים שהם שילמו מחיר גבוה כל כך, של ילדים פוסט־טראומטיים, של מבוגרים שחווים פגיעה בתפקוד, ובכל זאת בחרו לחזור לגור בעיר ובאזור בידיעה שהמדינה תעשה הפעם הכל כדי שיהיה בטוח לגור כאן – ועכשיו הם מבינים שהדרך לביטחון עוד ארוכה, ושאולי עולם כמנהגו נוהג בכל הקשור לאי־הוודאות שבחיים בעוטף. זה מטלטל, מערער, קשה ומעורר מחשבות. זה עיקר התחושות של האנשים שפונים אלינו, למרכז החוסן, עכשיו. יש תחושה של מתח, ויש תושבים שחוששים לצאת מהבית ונצמדים לממ"ד. יש גם כאלה שהעדיפו לנסוע עם הילדים למשפחות מחוץ לעיר. זה בסדר וזה בסדר. אין הגדרה אחת למה נכון. יש מה נכון עבור כל משפחה. כל משפחה עושה הערכת מצב ומקבלת את ההחלטה בהתאם למציאות המשפחתית שלה".
ספרי לי על ההיערכות שלכם עכשיו במרכז החוסן
"שדרות היא 'בירת החוסן' של מדינת ישראל. יש אצלנו צוותים עם ידע, ניסיון, רמת מוכנות ורמת מחויבות גבוהות. ראש עיריית שדרות, אלון דוידי, כינס הבוקר את כולנו להערכת מצב ווידא שכולנו נהיה ערוכים לכל סיטואציה כדי לתת את המענה הכי טוב שאפשר לתושבים שלנו. לאורך חודשי המלחמה הראשונים גרמנו לתושבי העיר להבין שיש להם גב ושהם לא לבד".
"נכון שהאכזבה, החשש והמתח עכשיו רבים מאוד, אבל יש גם תקווה. תקווה שהחזרה הזו ללחימה תעזור להחזיר את החטופים וגם למוטט את שלטון חמאס. אנחנו רוצים לגדל את ילדינו בשקט, ולשם כך אנחנו זקוקים לאיכות חיים טובה, לרוגע, להחלמה ולצמיחת האזור. כל זה יכול לקרות רק כשיוחזר הביטחון לאזור, אז אנחנו צריכים להסתכל על התקווה ועל הצד החיובי", הוסיפה.
כמה פניות קיבלתם כבר?
"אנחנו רק ביום הראשון של הלחימה אז אין לי אומדן מספרים, אבל אנחנו מקבלים לא מעט פניות. חשוב להבין שמטופלים אצלנו כ־4,000 תושבים, והמטפלים של כולם צלצלו אליהם, לשאול לשלומם, למצבם ולתחושותיהם. במרכז החוסן אנחנו לא רק מטפלים בטראומה, אלא גם מחזקים את החוסן של התושבים ושל בעלי התפקידים בעיר. יש לנו כל מה שנדרש כדי לעבור את זה".
גם לשקט צריך להתרגל
"בתקופה של חזרת החטופים בעסקה הנוכחית היינו בהפסקת אש, אבל גם כשיש שקט פה בעוטף, זה לא אומר שהוא לא מעורר טריגרים אצל התושבים, כי גם לשקט צריך להתרגל", אומרת שרית סעד, מנהלת מרכז חוסן אשכול. "הימים הראשונים של השקט הם לא פשוטים, וכשמתחילים להתרגל לשקט, המערכת של הגוף צריכה להרגיע את תחושת הדריכות שמציפה ואת העוררות שמופיעה. וכשחוזרת הלחימה, שוב הכל חוזר, וזה מצב לא פשוט".
"אנחנו, במרכז החוסן, נמצאים כבר תקופה ארוכה בדופק גבוה יחסית, ומחזרת הלחימה העלינו עוד את הדופק. המשימה שלנו היא לנסות להשפיע ולסייע לכל מי שזקוק לנו, תוך שמירה על שגרה מסוימת עד כמה שניתן. אלו דברים שידענו לעשות בעבר, במצבי חירום שהיו לנו עוד לפני 7 באוקטובר, וזה משמר את היכולות ואת התפקוד של התושבים במצבים כאלה".
סעד מספרת שהמערך הטיפולי של מרכז החוסן אשכול גדול, מסועף ועשיר. "מיד כשחזרה הלחימה פתחנו קו חוסן", היא מעדכנת. "להגיד לך שהפניות אליו משקפות את הלך הרוח של כל התושבים? לא, כי יש אחוז גבוה מאוד שכבר מקבל טיפול, או קיבל בעבר, והוא פונה ישירות למטפלים שלו. חלק מההיערכות שלנו הוא ההנחיה שנתנו לכל מטפל ליצור קשר עם המטופלים שלו".
ספרי על מנעד התחושות של התושבים שעוברים ממצב חירום לרגיעה, ושוב לחירום
"אני חושבת שלהיות בתנודות זה תמיד מאתגר, וזה לא פשוט. מעברים משגרה לחירום, ואחר כך מחירום לשגרה, הם מעברים לא קלים. הרבה פעמים הגוף יודע לעשות את המעבר משגרה לחירום הרבה יותר טוב משהוא יודע לעשות את המעבר ההפוך. הרבה יותר מורכב לחזור ממצב חירום למצב שגרה. יש לזה השלכות, וזה פוגש כל אחד בהתמודדות האישית והמשפחתית שלו. המשאבים האישיים שעומדים לרשות אנשים הם שונים, ואנחנו רואים מגוון של תגובות: רואים אנשים שמצליחים להתמודד עם זה בצורה מסתגלת, ורואים אנשים שזה יותר קשה להם. ללחימה הזו יש משמעות ויש השפעות, במיוחד כשאנחנו יודעים שיש בין החטופים גם אנשים שלנו, מהמועצה האזורית אשכול".
מה האתגר העיקרי שלכם כרגע?
"אני חושבת שבשנה האחרונה עשינו גדילה מאוד מהירה במבנה הארגוני ובשירותים שאנחנו נותנים, תוך כדי תנועה. בחודשים האחרונים אנחנו מתמודדים עם הסדרה של הדבר הזה, וזה אומר שמחמישה עובדים במרכז החוסן קפצנו ל־30. קל לעשות את זה תוך כדי תנועה, אבל אז צריך להסדיר את הדברים, לקבוע את הגדרות התפקיד, לקבוע את גבולות המנדט שלנו, מה שאולי נפתח מאוד בשנה האחרונה".
"אז האתגר הוא לייצר איזה סדר בתוך המערך הזה. אני חושבת שעלינו להמשיך להיות גמישים ודינמיים, כי גם זה אתגר. לפני שבועיים־שלושה עוד עבדנו על היערכות לחזרת חטופים, על תמיכה בקהילות ובמשפחות, ועכשיו אנחנו מתמודדים עם חידוש הלחימה ועם ההתגוננות. בעוד שבוע יכול להיות שנצטרך להתמודד עם משהו אחר. זה שריר שכל הזמן עובד, וצריך לחזק אותו מסביב כדי שימשיך לעבוד".
