מעריב שוחח עם ד"ר עופר גרוזברד, פסיכולוג קליני, לשעבר יועץ באמ"ן וחבר ב"מבטחי ישראל", מחבר הספר "מנחם בגין, דיוקנו של מנהיג, ביוגרפיה", שזכה בפרס המחקר של המרכז למורשת מנחם בגין, על השסע המחריף בין ימין לשמאל בחברה הישראלית והאפשרות לריפויו.
ד"ר גרוזברד מצביע על שורשיו הרגשיים של הקרע ואומר: "כולנו חרדים לנוכח הקרע בין שמאל לימין בציבור. אז מה ניתן לומר על כך מן ההיבט הפסיכולוגי? ראשית, ברוב המקרים אין כאן צודק ולא צודק. אנשים בוחרים במפלגות שונות על פי רוב מתוך הזדהות רגשית עמוקה עם המסרים של אותה המפלגה ולא מתוך שיקולים רציונאליים, הגיוניים, למרות שהם מנמקים כך את בחירתם. ההוכחה לכך הינה שעל פי רוב שום צד לא מצליח לשכנע את הצד השני בהיגיון טיעוניו. יתרה מזו, ההיסטוריה מוכיחה וכולנו יודעים שאין באמת הבדל משמעותי בהתנהלות הביטחונית והכלכלית בין שמאל לימין".
במקום להתווכח מי צודק, גרוזברד מציע להבין את עומק ההזדהות הרגשית של כל צד, ולכבד אותה: "מאחר שאנו מדברים על הזדהויות רגשיות עמוקות אנו נדרשים לכבד את רגשות הצד השני, וכמו שלא נמליץ לאמא שילדה קיבל מכה ובוכה לומר לו שלא כואב לו – כך עלינו לכבד את רגשות הצד השני".
אז מהם ההבדלים הרגשיים שמניעים את שני המחנות הפוליטיים? לדבריו, ניתן להבין זאת היטב מהאופן בו מנהיגיהם פונים לקהליהם: "כשביבי מדבר תומכיו חשים שהוא מלכד את האומה, הוא ברור וחד משמעי ומדבר על ‘הניצחון המוחלט’. אכן ציבורים נרחבים חשים צורך עמוק לחוש ביחד, לחוש את דופק האומה, העם היהודי וכדומה. זוהי קבוצה של אנשים החשים ש’כל ישראל ערבים זה לזה’ או ‘מה טוב ומה נעים שבט אחים גם יחד’. זוהי צורת מחשבה שנותנת קדימות לקבוצה וללאום על פני הפרט. לדידם, במדינה היהודית והדמוקרטית הם נוטים לקוטב היהודי; הם צופים בערוץ 14 שמעניק להם תחושות אלה ומדווחים לנו שצפייה בערוץ 12 פשוט גורמת להם לחוש דכדוך. אכן לא במקרה הם מצביעי ‘הליכוד’".
ומהצד השני?
"מנגד ניצבת הקבוצה השנייה שמקדשת את זכויות הפרט, מימוש עצמי ואינדיבידואציה. כמובן שאין כאן חלוקה דיכוטומית ורובנו נמצאים היכן שהוא על הציר בין שני אופני החשיבה האלה. אכן קבוצה זו נטתה בעבר להצביע למפלגת העבודה וקראה לעצמה ‘אמת’ – שהוא ערך פנימי אותו בוחן האדם בינו לבין עצמו. אם בעת מלחמה אנו זקוקים לאחדות השורות אותה מדגימים כל כך יפה לוחמינו הרי כדי לקדם את היצירתיות, המדע והדמוקרטיה אנו זקוקים לחשיבה האינדיבידואלית.
"זהו גם הסיפור של החמש מאות השנים האחרונות של העת החדשה במערב שבה נפרד האדם מהקבוצה והפך לאינדיבידואל. בעקבות תהליך נפשי זה התפתחו היצירתיות, המדע והדמוקרטיה שהמשותף לכולם הינו המצאות האדם במרכז והשתחררות מכבלי הקבוצה. בני קבוצה זו מזדהים על פי רוב עם דוברי המרכז והשמאל ומתקשים מאוד להתחבר לעולם הרגשי של הקבוצה השנייה. לדידם זה הליכה לאחור. מנגד, רבים ממצביעי הימין מתקשים להזדהות עם מנהיגי השמאל שלא מרוממים את רוח האומה ואחדותה. לדידם זה דיבור סתמי וחסר משמעות אם לא מדכדך".
בהתאם לכך, הפתרון לדעת גרוזברד טמון לא בעימות אלא בהבנה והכרה באחר, תוך שהוא מדגיש: "אז איך יוצרים גשר בין שתי הקבוצות? ראשית צריך לחזור ולהדגיש שברוב המקרים אין כאן עניין של מי צודק ועובדות והוכחות יש לשני הצדדים. יש כאן פשוט שתי עמדות רגשיות מנוגדות שיש לקבל. אנו לא המצאנו שום דבר חדש ופיצול זה קיים בכל המדינות הדמוקרטיות: בארצות הברית בין הרפובליקנים לדמוקרטים, באנגליה בין השמרנים ללייבור, בצרפת בין שמאל לימין ובגרמניה בין הנוצרים דמוקרטים לסוציאל דמוקרטים. אצלנו כרגיל הכל יותר היסטרי, זה כל ההבדל".
הבעיה, הוא אומר, מתחילה כשהוויכוח מתלהם ומאבד את הגבול של כבוד הדדי: "ההתלהמות נגרמת כשכל צד מצטט את הקיצוניים ביותר בצד השני וודאי לא מסוגל לומר דברים חמים על הצד השני".
כאן הוא מבקש להחזיר לתודעה את דמותו של מנחם בגין: "אז בוא נחזור למנחם בגין שאותו כבר הספקנו לשכוח. כמי שכתב את הביוגרפיה שלו שזכתה בפרס המחקר של ‘המרכז למורשת מנחם בגין’ אני רוצה להזכיר לכולנו שבגין לא היסס לשבח את מנהיגי הצד השני כשחשב שמגיע להם – למשל, לאחר מבצע אנטבה.
"הוא תמיד חתר לממשלת אחדות לאומית וכשנבחר לרשות הממשלה לקח את משה דיין מהצד השני של המפה הפוליטית לשמש לו כשר חוץ מפני שהעריך אותו ואת כישוריו. הוא גם כיבד את בן גוריון והבליג על ההשמצות והדחיות שספג ממנו לאורך שנים שלא לדבר על הסגרת לוחמי אצ"ל לידי הבריטים בתקופת הסזון והירי על אלטלנה בפקודת בן גוריון שבה נהרגו לוחמי אצ"ל ובגין ניצל בנס. אז קרא לאנשי האצ״ל לא להשיב אש ולא למלחמת אחים! ממנו עלינו ללמוד!".
לסיום, הוא מציע תרגיל פשוט לכל מנהיג – וגם לכל אחד מאיתנו: "אני מציע שכל מנהיג וגם כל אחד מאתנו ינסה לומר לעצמו משהו אחד טוב על הצד השני וגם האם יש לו דוגמה שבה הוא טעה והצד השני צדק. מי שלא יכול למלא משימה זאת – ועל המדינאים לעשות זאת בתקשורת – הוא בבעיה משום שהוא מניח שכל הצדק הוא בצד שלו והוא מעולם לא טעה. לצערי, לאנשים האלה בדרך כלל קוראים פוליטיקאים. קדימה תקשורת יש לכם אתגר…".
