"כשיצאתי מישיבת שרים אצל ראש הממשלה גולדה מאיר, ערב יום כיפור 73', הייתה לי הרגשה ברורה שהולכת להיות מלחמה. כשחזרתי הביתה, לירושלים, כבר נפסקו שידורי קול ישראל. אשתי חשבתי שיצאתי מדעתי, כשכל שעה עגולה הייתי יורד למכונית כדי לשמוע חדשות מה-BBC.
סיפרת לה במה מדובר?
"אני? כמי שהיה לו ניסיון מהמחתרת, מעולם לא סיפרתי כלום". כך מספר שר המשטרה דאז שלמה הלל (91) שהוא, פרט לשמעון פרס, השריד היחיד מממשלת מאיר דאז, בראיון מיוחד, 41 שנה לאחר המלחמה ההיא. הלל, בהיר מחשבה ובעל זיכרון מופלג, שב ממעונו ברעננה אל ההעלאה ההרואית של יהודי עיראק, מביא גילויים ממשרד המשטרה וגם מתייחס אל דוד בן-גוריון כאל מי שיהיה בין הדוברים באירוע שיוקדש לו מחר בערב, בפסטיבל מספרי הסיפורים, בגבעתיים.
"כשמזכיר הממשלה דאז, מייק ארנון, התקשר אלי בבוקר השבת, אמרתי לו: 'אני כבר בא; לא צריך להסביר לי דבר'", מספר הלל, "בישיבת הממשלה הייתי בין המצביעים בלב כבד נגד ההצעה לפתוח במכת מנע אווירית. היה לי ברור שלא רק שנשנה בכך את התמונה, אלא שהעולם יאשים אותנו כמי שפתחו במלחמה".
מדוע לא נערכנו למלחמה הזאת?
"זאת שאלה מצוינת. כנראה, היו תקלות מחשבתיות, לא רק תקלות טכניות. הרי היו מספיק סימנים כדי להעיר מתים מתרדמתם. נראה שהייתה שאננות בלתי רגילה של הצבא, ומבעוד מועד היה צורך להכריז על גיוס מילואים כללי. אבל אני, מ"כ מוסמך ממבצע קדש, מי שאני שאשמיע את דעתי מול כל האלופים? הגיוס היה מאוחר, ולא הודיעו כך למעוזים. עד היום אני לא מבין איך בצהרי יום כיפור לא ידעו במוצב החרמון שבארץ כבר גייסו מילואים מבתי הכנסת. זאת הייתה טרגדיה שהמוצב הזה, עם חיילים שהסתובבו בגופיות ובתחתונים, נכבש על ידי שני הליקופטרים סוריים בלבד, כשדי היה בלוחם עם מקלע כדי לעצור אותם".
האמנת להודעות המרגיעות של ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא?
"אלי זעירא היה כמוני, בוגר הצופים. משם הכרנו. אומנם אני לא אסטרטג גדול, אבל כשנפגשנו בפברואר 73' שאלתי מה יקרה אם המצרים יתחילו במתקפה בחורף, כשחיל האוויר לא יוכל לפעול נגדם. תסתכל החוצה, הוא אמר לי, תראה אילו שמיים כחולים. כך הוא אמר לי, ואני הרגשתי עצמי כל כך מגוחך. הייתי מוכרח לסמוך עליו. כמו כולנו".
"לא היה מישהו אחר"
כיצד קיבלת את העובדה שוועדת אגרנט הטילה את האחריות למחדל על הרמטכ"ל דדו אלעזר?
"חיבבתי את דדו, מאוד מאוד מאוד. אבל הייתה אווירה ציבורית עכורה. רצו דם. אם לא חשבתי שעליו ללכת, שר הביטחון דיין היה צריך להתפטר בעצמו. מישהו היה חייב לשאת באחריות".
"בעקבות מלחמת יום הכיפורים דרשתי להעביר את נושא ביטחון הפנים לידי המשטרה", מגלה הלל, "והבאתי להקמת הימ"מ והמשמר האזרחי. עד אז ביטחון הפנים היה בידי הצבא. אחרי ששת הימים הצבא היה הכל, כשמתפקיד המשטרה היה רק להבטיח את הסדר. אם היה פיגוע, חיכו שעות לאלוף הפיקוד ולחמ"ל שלו. זה לא יכול היה להימשך.
"היה לי משבר קטן כשרבין נכנס לתפקיד ראש הממשלה", מתוודה הלל, "עד אז כיהנתי קרוב לחמש שנים כשר המשטרה, בעוד שלמעשה רציתי לטפל בנושא החברתי, שאותו העליתי לא אחת על במת הכנסת כחבר כנסת צעיר. בכך קוממתי נגדי את שרת העבודה דאז גולדה מאיר. היא שנאה אותי שנאת מוות. אבל בהמשך, כשהיא הייתה שרת החוץ ואני שימשתי שגריר במערב אפריקה, היא באה לבקר אותי בקונאקרי שבגיניאה וראתה איך תפקדתי במקום הקשה הזה, ושינתה את יחסה אלי מהקצה אל הקצה.
"גולת הכותרת שלי הייתה כשעסקתי בעלייה הבלתי לגאלית מעיראק, מסוריה ומלבנון. היו שרי משטרה טובים ממני ופחות טובים ממני, גם כיהנתי בהמשך כיושב ראש הכנסת, אבל אף אחד לא ייקח ממני את זה שהבאתי מעיראק לארץ את המטוס הראשון בתולדות עלייה ב'. כאן אף אחד לא יוכל לטעון שפעל יותר טוב ממני, כי לא היה מישהו אחר".
"החיים שלי התהפכו"
הלל עלה ארצה מעיראק ב-34', בהיותו בן 11, עם שניים מאחיו הגדולים. "התנאים לא היו קלים, אבל תפס אותי העניין החלוצי", הוא מציין, "כתלמיד בגימנסיה הרצליה, הייתי מהצופים הראשונים שהחליטו ללכת להתיישבות, ובמשך שנה שלמה הייתי עם חברים שלי בהכשרה בדגניה א' ובהמשך בפלוגת עבודה בפרדס חנה. עבודה לא הייתה, אז הקמנו ב-45' ברחובות, מתחת לאדמה, את 'מכון איילון', מפעל הנשק של ההגנה".
משם נשלח לבגדד, עיר הולדתו, כדי להביא לארץ מעפילים במסגרת העלייה הבלתי לגאלית. "כל החיים שלי התהפכו שם", הוא מציין, כשהוא נזכר כיצד הביא ב-47' בתושייה רבה מטוס אמריקאי, עמוס ביהודים בגדדים, למנחת מאולתר בשדות יבנאל, או כיצד כעבור שלוש שנים, לאחר מלחמת העצמאות והקמת המדינה, נפגש עם ראש ממשלת עיראק, כשהוא מחופש לבריטי, כדי להשיג זיכיון לחברת תעופה אמריקאית שתחלץ מעיראק את יהודיה.
נראה שהתגלגלת בעל כורחך לפוליטיקה.
"ב-51' כבר הייתי בשליחות עלייה במצרים, כמובן בתחפושת. זה לא היה 'גליק' גדול. העניינים הסתבכו, והייתי צריך לעזוב די במהירות. הגעתי לפריז, שם חיכו לי החברים מהמוסד לעלייה ב'. בשדה התעופה ניגש אלי מישהו שלא הכרתי ואמר: 'תחתום להיות מועמד לכנסת השנייה'. אפילו לא ידעתי שצפויות בארץ בחירות, אבל 'תחתום, תחתום'. חתמתי ושכחתי מהעניין.
"יום אחד הודיעו לי שנפטר חבר הכנסת אליהו הכרמלי, ואני הבא בתור ברשימה מהמקום ה-50. סירבתי פקודה. מה לי, זה שמביא עולים ארצה, ולכנסת, מקום שבו יושבים ומפטפטים? התחילה מהומת אלוהים. חצי שנה שמרו לי את המקום בכנסת, עד שהתרציתי".
הממסד המפא"יניקי מצדו התעקש על הלל בן ה-30 , משום שהיה חשוב לו להראות שיש נציג מזרחי בשורותיו על רקע התמרמרות עולי המזרח במעברות.
מה חשבת על בן-גוריון?
"הייתי בן-גוריוניסט, אבל לא חבר של בן-גוריון. באפריל 50', כשעמדתי לצאת להביא את העלייה הגדולה מעיראק, הזמין אותי אליו לוי אשכול, אז ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית ואחראי למעברות, ואמר: 'לך ותגיד להם ברוכים הבאים, אבל לא עכשיו. אין לנו עבודה בשבילם. אין לנו בתים. אין לנו אוכל. אם הם יעשו לנו הפגנות, אנחנו נביא אותם להפגין בקיבוץ שלך מעגן מיכאל'.יצאתי ממנו בלי מצב רוח.
החלטתי שאני לא נוסע לבגדד. שאסכן את חיי כדי להגיד ליהודים 'לא עכשיו'? כעבור יומיים נאמר לי: 'בן־גוריון רוצה לראות אותך!' 'מה ששקולניק אמר לך, הוא צודק בהכל', אמר בן־גוריון, 'אבל אתה יוצא מהר לשם לפני שהעיראקים ישנו את דעתם'. זה היה בן־גוריון. מנהיג".
ב-56', כשעל חברי הכנסת נאסר ליטול חלק מבצע קדש, מי שהפר את ההוראה היה הלל, שמצא דרך ללבוש מדים ולפקד על כיתה שלחמה בפתחת רפיח, "כשבכנסת לא ידעו איפה אני". כשהתגלה הדבר באיחור, נזכרו בפועלו בעלייה ב' כדי לשלוח אותו להביא את היהודים מפורט סעיד, במצרים, יחד עם אריה אליאב.
הח"כ הצעיר השתעמם, כנראה, בכנסת, שלמעשה לא שש לכהן בה. את המפלט ממנה מצא בשלהי הכנסת השלישית, כשהצטרף לפעילות הדיפלומטית של ישראל באפריקה המתעוררת. גולדה מאיר, שהצניחה את הלל לדיפלומטיה, הייתה זאת שגם החזירה אותו כעבור עשור לפוליטיקה.
כשהתמנתה כראש הממשלה במקום לוי אשכול, היא הזמינה את הלל לכהן כשר המשטרה, אף שלא היה אז חבר כנסת. "העמדתי את משרד המשטרה, שעד אלי היה קשקוש, על הרגליים", הוא אומר.
מה חשבת על האמירה "הם לא נחמדים" של גולדה מאיר נגד "הפנתרים השחורים"?
"זה היה מקרה קלאסי של הוצאת דברים מהקשרם. לאחר יום סוער של הפגנות בירושלים, עם בקבוקי מולוטוב ופצועים, היו 'פנתרים' עצורים. למחרת ביקש שאול בן שמחון, מראשי ההסתדרות, מראש הממשלה לפעול לשחרורם. 'הם נורא נחמדים', אמר עליהם. אז קמה גולדה ואמרה: 'אלה שזורקים בקבוקי מולוטוב ברחובות ירושלים - הם לא נחמדים!' זאת האמת".
האיחוי שלא היה
ב-84', בעקבות הבחירות לכנסת ה-11, נבחר ח"כ הלל לעמוד בראשה והיה זה שהוציא את תנועת כ"ך אל מחוץ לחוק בגלל פעילות גזענית וגרם להרחקת מנהיג התנועה, מאיר כהנא, מהכנסת.
כשהוצע לו שנה קודם לכן להציג את מועמדותו לנשיאות, סירב הלל ופינה את הדרך לנשיאות לחיים הרצוג. "בגיל 60 חשבתי שאני מסוגל עדיין לעשות דברים אחרים", הוא אומר. כששינה את דעתו כעבור עשור והציג את מועמדותו, התברר שאיחר את הרכבת, והפעם נבחר עזר ויצמן.
"חשבתי שעזר הוא בחור נחמד ואמיץ, אבל כשובב לא הייתה בו המכובדות היאה לנשיאות", הוא מסביר, "איתי יכלו להיות כל מיני איחויים בין חלקי העם, אבל כנראה הייתה איזו קונספירציה פוליטית", הוא מעריך. אחד ה"איחויים" שהלל מתייחס אליהם הוא "כשבתקופה הלא ארוכה שלי כשר הפנים, בשנות ה-70 , העברתי את החוק שלפיו יהודי אתיופיה עולים במסגרת חוק השבות, דבר שנמנע מהם עד 77'".
"החברה שלנו מאוד נגועה בדעות קדומות", מוסיף הלל, "גם כלפי יהודי המזרח לא היו דעות קדומות. בעניין הזה נכשלנו משום שלא טיפלנו בו בצורה רצינית".
אתה אופטימי לגבי מדינת ישראל?
"אני אופטימי לגבי עתידה של המדינה, אם נשמור על שפיות הדעת ונדע להשיג את מה שניתן להשיג ובו בזמן לא נעמוד על מה שלא צריך לעמוד עליו. לכך אפשר להגיע באמצעות ריאליזם מדיני לצד מקסימליזם ציוני. תפסת מרובה, לא תפסת".