איש בחולצה שחורה הולך ברחבי אבן גבירול התל-אביבי וצועק בקולי קולות אל תוך הטלפון הסלולרי שלו. לפתע הוא נעצר, בדיוק מול האנדרטה לזכרו של יצחק רבין. שנייה אחר כך מתברר שהוא לא עשה זאת כדי לחלוק כבוד, אלא נעמד רגע רק כדי לחפש בכיס מכנסיו סיגריה. כשהוא מוצא הוא ממשיך בדרכו ובוויכוח הסוער בסלולרי. 

כמו בכל יום בשנה, גם בימים שלפני יום הזיכרון ליצחק רבין, אלפי אנשים עוברים ליד המקום שבו נורו מאקדחו של יגאל עמיר שלוש היריות לעבר ראש הממשלה יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995. בזירת הרצח, בירכתיו של בניין עיריית תל אביב, מתחת למדרגות, הוקמה אנדרטה לזכרו של רבין, אבל גם בימים שלפני יום הזיכרון, רק בודדים טורחים לעצור לרגע כדי לזכור ולהיזכר. מרבית העוברים ושבים אפילו לא מסיטים את מבטם מהטלפון הסלולרי. 

"איש מאוד חשוב"

בשעה רבע לשלוש בצהריים נמצא צדיק בסדום. בחור צעיר נעמד ליד האנדרטה. בשיחה איתו מתברר ששמו הוא דניאל מס ושהוא יהודי בלגי, תושב בריסל. "כל פעם שאני בארץ אני דואג לעצור", הסביר, "זה מקום חשוב, וגם כשבאים איתי חברים מבלגיה, אני דואג להביא אותם לפה, כי זה חלק מההיסטוריה שלנו". 

אתה זוכר את הרצח? 

"אני בן 28, הייתי אז ילד, אבל זה אחד הזיכרונות החזקים הראשונים שיש לי, בטח הזיכרון הפוליטי הכי חזק שיש לי. אתה מתפלא שלא עוצרים כאן יותר? אולי כי התרגלתם. אני נמצא פה בסך הכל פעם בשנה ועדיין מרגיש עצוב". 


"19 שנה זה המון אצלנו, אתה לא מכיר את העם?" האנדרטה בכיכר. צילום: אריאל בשור

שטף האנשים ברחוב אבן גבירול לא פוסק לרגע, ההפוגה בגשמים מוציאה את כולם החוצה. מישהי עושה הפסקת קפה ממש ליד האנדרטה. ילד מנסה לגרש חתול שהתגנב אל בין אבני האנדרטה. 

אוטובוס תיירים נעצר, וקבוצה יורדת ממנו בליווי מדריכה. הם הגיעו לכאן מקנדה, שאליה היגרו מסין. אלכס לאם היה בישראל בפעם האחרונה לפני 20 שנה, כשלמד בירושלים. "המדינה שלכם השתנתה", הוא אומר, "אבל לא יעזור כלום - האווירה בישראל תמיד תהיה אותו דבר. בשבילי כאן נמצאים השורשים של אברהם, יצחק ויעקב". 

השם יצחק רבין אומר לך משהו? 

"בטח, ה-4 בנובמבר. הוא איש מאוד חשוב בשבילכם. עכשיו נחתנו בישראל וזו התחנה הראשונה ב-15 ימי טיול". 

המדריכה נצמדת לנקודות על המדרכה המציינות את מיקומו של ראש הממשלה בעת הרצח ואת מיקומו של המתנקש. אחרי הסבר קצר, התיירים מצטלמים ליד המונומנט, ואז החבורה נבלעת באוטובוס, בדרך ליעד הבא. 

הדקות חולפות. על פני האנדרטה חולפים אנשים רבים. רובם לא עוצרים. עד שמגיע אושר רוזן בן ה-71, חבר קיבוץ מחניים שבגליל העליון, שבא לחלוק כבוד. "לא הייתי בעצרת שבה הוא נרצח, אבל מאז אני משתדל לא להפסיד את העצרות לזכרו", סיפר, "אני חבר מפלגת העבודה ורבין איכשהו יותר קרוב אלי בגיל מהצעירים של היום". 


"קשה לשכנע אנשים שלא הכירו אותו להתגעגע". יריב אופנהיימר. צילום: פלאש 90

למה בעצם עצרת ליד האנדרטה? 

"אח שלי גר קרוב לכאן, וכל פעם שאני מגיע אליו אני דואג לעצור, במיוחד כדי לחשוב. הרי הרוצח, נכון לעכשיו, הצליח במשימתו. הוא עצר תהליך שאני לא יודע אם אי פעם נצליח לחזור אליו. הכל תקוע, ואני לא רואה אופק מדיני ושלום. כמה חבל". 

רוזן לא חריג בכל הנוגע לפרופיל של אלה שעוצרים ליד האנדרטה - רובם מזוהים עם המחנה הפוליטי של רבין. "זה תמיד צובט בלב", מודה יעל רימון מרמת השרון, "לדעתי היינו נראים אחרת אם רבין היה איתנו". ובעלה יהודה מוסיף: "בימי הזיכרון משדרים כל מיני קטעים שלו ודברים שהוא אמר. צורת הדיבור שלו היא משהו שאני מתגעגע אליו - רגוע, קשוב, לא מתלהם. אישיות מאוד עמוקה". 

מתחיל טפטוף. שתי תיירות צרפתיות נעצרות לקרוא את הכתוב על האנדרטה. התנועה באזור מצטמצמת, ואני מחליט לחזור למחרת, 4 בנובמבר. בתאריך כזה, המקום ייראה אחרת. 

"זה הולך ומתאדה"  

אחרת? לא ממש. יריב אופנהיימר, מזכ"ל ודובר תנועת "שלום עכשיו", עומד ליד האנדרטה בשעה שמונה וחצי בבוקר, אחרי שסיים ראיון טלוויזיוני במקום. אופנהיימר היה בכיכר גם אז, בעצרת ההיא, בשנת 1995. הוא היה אז צעיר בן 19. "אני שואל האם בעבור מי שלא חווה את אותו הלילה, האנדרטה הזו גדולה מדי, אולי היא לא רלוונטית בשבילו כמו שהיא בשבילי", הוא מנסה להסביר את השממה סביב האנדרטה. "מבחינתי, לפחות, זו לא עוד פינת רחוב. אני לא חושב שהייתה פעם שעצרתי כאן והאירוע לא עבר בראש". 

העוברים ושבים מפגינים אדישות.  

"כמו כל דבר, זה הולך ומתאדה, קצת נמחק. קשה לשכנע אנשים שלא הכירו אותו להתגעגע או להתאבל על מישהו שלא היה חלק מחייהם. בשנים האחרונות חל פיחות בצורה שבה מסתכלים על רבין. יש איזה טרנד של אנטי בקרב אלה שלא חוו את הרצח, שאומרים ‘למה אתם כופים עלינו את העצבות הזו?' כאילו זה אבל על בן אדם שמצטייר כמי שעשה טעות איומה והוביל אותנו לאסון. זו מגמה מסוכנת בעיני, לא רק אידיאולוגית. המגמה הזו קצת משלימה עם הרצח ומתחילה להבין אותו". 

צעירה ג'ינג'ית נעצרת ליד האנדרטה ומסלקת שקית ניילון שנתפסה בין האבנים. קוראים לה גוני, והיא מתגוררת בתל אביב. "ה-4 בנובמבר היום?" היא מחייכת בהפתעה, "לא זכרתי שזה היום. אני תמיד עוצרת, סוג של זיכרון של משהו נעים שנגדע וספק אם יחזור, אפילו שאני אופטימית. כמה רע יכול להיות? בסוף יהיו שבע שנים טובות". 

קבוצת צעירים יושבת סמוך לאנדרטה ומנהלת שיחה ערה על הרצח. עוד קבוצת תיירים מגיעה למקום. אישה עומדת שם במשך דקות ארוכות ולא עוזבת. מתברר שהיא פשוט קבעה להיפגש שם עם חברה. 


צילום: יעל י CCBY-SA 3.0

"אני מגיעה ממשפחתו של זאב ז'בוטינסקי, אבל מאוד מרכזית בדעותי", אומרת יערה שחורי, מורה בפנסיה מיבנה, "לא שמאל ולא ימין, מנסה להיות באמצע התלם, אבל אנחנו, במהות שלנו, חייבים כל הזמן להילחם - על החיים, על המדינה, על הזכות לחיות פה. אז 19 שנה זה המון אצלנו, אתה לא מכיר את העם?" 

מכיר. אבל השכחה לא כל כך מובנת. 

"ברור שלא אשכח את הערב הזה, וזה עצוב מאוד, אבל גם דברים אחרים, שמתרחשים כאן, הם עצובים. הנה, עכשיו שמעתי על מה שקרה בדרבי. זה נורא שבן אדם אחד הורס לכולם. הוא החליט שהוא נכנס עכשיו למגרש ומרביץ. אתה חי כל הזמן בתחושה שכולם צריכים לראות אותך ולדעת שאתה פה. יש כאלה שעושים את זה בצורה חיובית ויש כאלה שפוגעים בנו. בן אדם החליט להרוג ראש ממשלה וחשב שזה יפתור את הבעיה, אבל הוא לא ידע שהוא רק החמיר את המצב. עצוב שאין פה עכשיו קבוצות תלמידים מבתי ספר, שיבינו את המהות של זה". 

איש מבוגר עם כובע מצחייה עוצר וקד קידה. "כל יום אני עובר פה וקד קידה, וגם בדרך חזרה אעשה את אותו דבר", מספר מיכאל כץ מהרצליה, "זה רבין. מנהיג. כמעט האחרון שיש לנו, חוץ מפרס. אני יליד 1947, גדלנו עליו. לא אשכח אותו ועד היום, על דלת הכניסה שלנו יש סטיקר, ועל המדף בארון הספרים יש נר זיכרון שנמצא שם מאז". 

נראה שאתה מהאחרונים שמשמרים את הזיכרון. 

"מה לעשות? העם שלנו מידרדר ומידרדר, והגזענות בכלל הורגת אותי. כל מונית שאתה עולה ישר אתה שומע ‘לגרש את הערבים', ‘להרוג אותם'. אנחנו בעצמנו לא רוצים שלום. אם היינו רוצים, היינו עושים, אבל כנראה נוח לנו".