טור: למה לא כדאי לבנות על האו"ם

נתחיל בהתחלה: 29 בנובמבר 1974, היום שבו פרצו היהודים לרחובות בשירה וריקודי הורה - הוא דווקא ההוכחה לחוסר הרלוונטיות של החלטות האו"ם. נכון, זה נחמד שרוב העולם מכיר בך ובזכותך להקמת מדינה, אבל: א. אלוהים הכיר בזה קודם; ב. אם הצדדים המעורבים לא מקבלים את ההחלטה - היא לא תתקיים. ולראיה מלחמת העצמאות שפרצה מכיוון שההחלטה לא מצאה חן בעיני הערבים.

מאז ועד היום לא ידעה מערכת היחסים עדנה. זה נע בספקטרום שבין גינויים בלי שיניים לבין פחד מסנקציות של הגוף היחיד של האו"ם שיש לו שיניים - מועצת הביטחון. הרוב האוטומטי שיש לשונאינו בעצרת הכללית הוא זה שמגנה אותנו בכל פעם שבה אנחנו משיבים באש כשיורים עלינו, והוא זה שגורם לנו כמעט להתייאש מלכתחילה מלכונן רומן משמעותי, שבו יש למעשינו השפעה כלשהי.

החלטותיה של מועצת הביטחון גחמתיות. אפשר היה לצפות שיהיה גוף אחד בעולם שבו שולט הצדק, אבל אין. מועצת הביטחון החליטה לפעול בלוב כי היה לה נוח, אבל בגלל איומים בווטו של רוסיה וסין, לא פעלה בסוריה. כשאזרחים תמימים שבמדינתם מתחוללת שואה, מלחמת אחים או טבח נוראי והם נושאים עיניהם אל העולם - שלא יצפו לעזרה מן האו"ם. הוא לא יהיה שם בהכרח בשבילם: לא בדרפור, לא בסוריה, לא ברואנדה, לא בעיראק ולא בקמבודיה.

חבר הלאומים, שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה על מנת למנוע הישנות של מלחמה כזו בעתיד, נכשל בתפקידו ופורק. את מקומו תפס האו"ם, שנכשל גם הוא שוב ושוב בתפקידו למנוע מלחמות ברחבי העולם.

דבר אחד אפשר לומר לזכות האו"ם - הוא ארגון שבאמת לא אוהב מלחמות. כמו רופא שלא יכול לסבול מראה של דם, ברגע שיש סכסוך תוכלו לראות את הג'יפ של האו"ם מתרחק במהירות, כשעליו מתנופף דגל תכלת ומאחוריו שובל אבק. למשל מארמון הנציב בירושלים, שמשקיפי האו"ם ברחו ממנו כשראו את הכוחות הירדנים תוקפים (כמובן שהם דרשו את הנכס הזה לאחר 67', וכמובן שנתנו להם אותו). 

זכורים לטוב גם כוחות האו"ם שהוצבו בסיני ב-56' על מנת למנוע מתקפות פדאיון והבטחת חופש שיט במצרי טיראן, כחלק מהסכם הפסקת האש לאחר מבצע קדש. אבל שיחת טלפון אחת מנאצר ב-67' גרמה להם לארוז בזריזות ולהמריא משם. אז קבע בן-גוריון, ובצדק, את המושג "או"ם שמום", כי כארגון האמור למנוע מלחמה - הוא בורח בכל פעם שריח אבק שריפה מגיע לנחיריו.

***

יש סיפור עתיק על מכונית הכיבוי של העיר חלם, שכל בתיה צפופים וישנים ובנויים עץ, והשריפות בה תדירות. הכבאית לא עבדה, אפילו לא הצופר. היא הייתה ישנה ושבורה והגיע הזמן להחליפה, ולכן ישבו חכמי חלם שלושה ימים ושלושה לילות, כמחויב בתקנון, וחשבו מה לעשות, עד שהוחלט לרכוש כבאית חדשה. כשהגיעה התגלתה בעיה חדשה: מה לעשות עם הישנה? לאחר שלושה ימים ושלושה לילות נוספים החליטו חכמי העיר לשמור אותה למקרה של אזעקת שווא. כך הוא האו"ם. טוב מאוד למניעת מלחמות כשאין כוונה אמיתית למלחמה.

בקשר שלנו עם האו"ם אנחנו יכולים רק להיפגע, ובמקרה הטוב - לצמצם את הנזק. קחו למשל את ארגוני הפליטים של האו"ם. יש שני ארגונים כאלה: אחד דואג לפליטי כל העולם, ואכן עשה עבודה הומניטרית חשובה וטיפל בשנות קיומו בכ-50 מיליון פליטים. ההגדרה של פליט בארגון הזה הוא מי שנאלץ לעזוב את ביתו עקב מלחמה, והוא תקף לשלוש שנים, שבסופן האדם איננו פליט יותר. לארגון השני קוראים אונר"א והוא דואג רק לפליטים הפלסטינים.

אונר"א הוא כישלון. ניתן לראות זאת מהמספרים: הוא קיבל לידיו בעיה של 600 אלף פליטים, ועכשיו מדובר בכחמישה מיליון. מדוע? כי באונר"א לא פג התוקף על מעמד הפליטות, ההפך - זכות הפליטות עוברת בירושה, כך שגם בניו, נכדיו וניניו של אותו פליט נושאים בטייטל, ומקבלים עזרה הומניטרית, מענקים ותמיכות. זוהי, כמובן, צביעות וגזענות, משום שמדוע שגורלו של הפלסטיני יהיה טוב מזה של אחיו הפליט בדרפור או בסוריה? מדוע יש ארגון עתיר ממון שנועד לסייע רק לפליטות של עם אחד, ומתוקף היותו כזה מנציח את פליטותו? זהו כמובן גוף פוליטי שמטרתו היא לנגח את ישראל ותו לא.

לכן, כמו בכל מערכת יחסים אסימטרית, אני מציעה לנו להנמיך ציפיות. גם חסד נעוריו של האו"ם ב-47' צריך להילקח בערבון מוגבל: לא האומות החברות בו הקימו את מדינת ישראל, ולא הם מקור זכותנו על הארץ הזאת.