בימים אלה, בהם ירושלים שלנו מתעטפת יגון, בית ישראל כולו עומד יחד ומבכה את האובדן הגדול. הלב מתקשה להכיל את השינאה היוקדת שקטלה נפשות אהובות. אותה שנאה שהפכה בית מדרש לבית מטבחיים.
המראות מכים, מטלטלים, מזכירים מקומות אחרים בזמנים אחרים. יהודים עטורי טלית ותפילין שנרצחו ביד אכזרית, בעודם ממלמלים, וזועקים "שמע ישראל".
אתמול הלכתי לחלוק להם כבוד אחרון. פגשתי את היתומים הכואבים, הבנים והבנות, ההורים והרעיות. קיוויתי לנחם ולהתנחם. אבל לא לבדי עמדתי שם. לא לבדה שוכנת ירושלים. עימי עמד העם בישראל, כואב, בוכה ועוטף, כפי שהיה תמיד גם בתקופות קשות אחרות שידענו כולנו, וידעה העיר הזאת.
הטרור שמרים את ראשו בימים אלה, בירושלים כמו בתל אביב ובגוש עציון, אינו מבחין בין דם לדם ובין אדם לאדם. זהו טרור, שמביא לקיצם חיים של חפים מפשע - תינוקות, נשים וגברים. זהו טרור של קיצוניים שמבקשים להשמיד את התקווה. לחבל בשותפות. זהו טרור שמנסה לדרדר אותנו למעגל אכזרי של אלימות ושפיכות דמים.
ירושלים לא תסבול טרור, כפי שמדינת ישראל לא תסבול טרור. כוחות הביטחון יידעו לטפל במרצחים, במשלחיהם ובעוזריהם ביד הקשה ביותר.
גם בטלטלה הקשה שבה אנו מצויים לא יצאה ולא תצא מירושלים קריאה של שינאה לאחר. ירושלים הייתה ותמשיך להיות כאלף עדים לכך שמאהבה ואמונה שבנו למולדתנו. לא יקום המחבל שימיר את אהבתנו לארץ ישראל, בלהבותיה המאכלות של האיבה והשיטנה. לאחר מאות שנים של שפיכות דמים שידעה העיר הזאת תחת שלטונות זרים, אנחנו נמשיך לבנות את ירושלים כעיר של חיים, כעיר של שותפות, כבית תפילה לכל העמים. בהתמדה, בנחישות, בהמשך הבניין מתוך החורבן, תתגלה צדקת דרכנו, כפי שהאירה לנו את הדרך תמיד.