ראיון: בעלה של טופז אבן חן משחזר את הרגעים שלפני אסון הכרמל

 לפני כשבוע, לקראת יום האזכרה הרביעי לאסון הכרמל, נזכר עמית קליין בסרטון החתונה שלו עם טופז אבן חן. זו הייתה הפעם הראשונה, מאז נספתה באש המאכלת, שבה הצליח לצפות בטופז כשהיא מחייכת, מרחפת בין האורחים כמלאך בשמלה צחורה. הגעגועים הציפו את לבו כמו צונאמי של רגשות. 

בעיניים דומעות עלה לרכבו וכמגנט נמשך שוב לאנדרטה העצומה, המנציחה את 44 קורבנות שריפת הענק בכרמל. קצת אחרי העיקול, במקום שבו בער האוטובוס של צוערי שירות בתי הסוהר, האט קליין את נסיעת מכוניתו והסתכל על נקודה נעלמה בכביש. שם, בנקודה זו, נשמה אשתו האהובה את נשימותיה האחרונות. 

עם מותה התחפר קליין עמוק לתוך הכאב והתקשה לתפקד. הוא יצא לחופשה מהשירות במשטרה ונשאר ספון בביתו ברחובות, מוקף בתמונות ענק של טופז, ששיוו לדירתם החמימה מראה של מקדש לזכרה. מדי פעם הגיח החוצה כדי לשוחח עם עדי ראייה לאסון, במטרה לשפוך אור על רגעיה האחרונים של טופז ולתהות בכל פעם מחדש אם הייתה יכולה להינצל מהתופת. 

"היא הייתה בין האחרונים שעזבו את האוטובוס", הוא אומר ורעד קל עובר בגופו. "אני מניח שטופז הייתה לחוצה, אבל הצליחה לתפקד. היא ראתה את החברים שלה קופצים לוואדי ונשרפים, אז בחרה לרוץ במעלה הכביש לכיוון מכונית של צלם שעמד לא רחוק. הצלם לא ראה אותה מבין הלהבות ונסע משם. אם היה ממתין חמש שניות, טופז הייתה מגיעה אליו, אבל לא בטוח ששניהם היו נשארים בחיים. עם אלפי מעלות צלזיוס ואש בגובה של עשרה מטרים, לטופז לא היה סיכוי. אני מקווה שהיא התעלפה מהחום ונחנקה מהעשן, ונחסך ממנה הכאב האיום של הבעירה האוכלת את הגוף". 

נראה שאתה מאמין שניתן היה להציל אותה. 

“מהרגע שהאוטובוס נכנס לציר שעלה לבית אורן, גורלם של הצוערים נחרץ. אני תוהה מדוע הם הגיעו לשם בכלל והופקרו למותם. אין יום שאני לא שואל מדוע נתתי לטופז לעלות לכרמל". 

אתה חושב שיכולת למנוע את הקפצת הצוערים כדי לסייע בפינוי אסירים מכלא דמון? 

“הייתי צריך לחסום את האוטובוס ולהוריד את טופז ממנו. לא מתאים לי לשחרר אותה ככה ולא לריב עם מפקדיה על המשימה שלה. התחושות הקשות האלה לא יעברו לעולם". 

עם רגשות אשם שמסרבים להרפות, ולצד ההנצחה הכמעט אובססיבית, הצליח קליין להתרומם מעט מהייאוש והאבל העמוק. בתחילה הצטרף ליחידת המסוקים המשטרתית, שם נעטף בחום, אמפתיה וסבלנות, ולאחרונה הוא נמצא בקשר עם בת זוג חדשה, שאף תגיע איתו לראשונה לטקס האזכרה המשפחתי שיחול ב-2 בדצמבר. 

כיצד מתנהלת הזוגיות בצל הזיכרון והגעגועים לטופז? 

“רונה רמון, אחת הגיבורות שלי, אמרה פעם משפט שמבהיר את המצב עבור בני הזוג השכולים. אנחנו לא מחליפים את האהבה באחרת, זה הלב שמתרחב ועושה מקום לאהבה נוספת. אין ספק שלא כל אדם יכול להיכנס למערכת יחסים עם אלמן או אלמנה שחוו טרגדיה, והשקיפות מאוד חשובה. בבית יש פינה קטנה שמנציחה את טופז וכשאני חושב עליה אני משתף במחשבות את בת הזוג. בתקופה האחרונה היא אפילו מגיעה איתי לקבר בימי שישי, ואני מאמין שטופז לא הייתה רוצה לראות אותי סובל ונשאר לבד לנצח". 

הפגישה האחרונה 

עמית קליין (33) וטופז הכירו זה את זה עוד בימים שבהם שניהם הסתובבו בחיתולים. הוריהם, הניצבים בדימוס חיים קליין וזאב אבן חן, הכירו כאשר שירתו כסגני ניצבים צעירים במרחב שפלה ושמרו על חברות הדוקה הנמשכת עד היום. “כילדים הלכנו עם ההורים לבריכה ואני זוכר את תחרויות הצלילה שעשינו", מחייך קליין. “במשך שנים טופז הייתה הבת של החברים, וכשהמשפחות נפגשו שיחקנו יחד על המחשב או יצאנו איתם לטיולים. לאורך התיכון לא פגשתי את טופז, ולראשונה ראיתי אותה שוב אחרי שהשתחררנו מהצבא. עבדתי אז בחנות צילום, וטופז נכנסה כדי לסדר את המצלמה. מיד זיהינו אחד את השנייה, וחשבתי שהיא יפהפייה. טופז הייתה קצת סנובית. אחרי כמה חודשים פגשתי אותה שוב והחלטנו לצאת לדייט. מאותו רגע זו הייתה אהבה עצומה והבנו שהקשר הולך לכיוון רציני. התחתנו במאי 2009, שנה וחצי לפני השריפה". 

קליין, שהשתחרר מהצבא כקצין מודיעין, רצה בתחילה להתמקצע בצילום, אולם בסופו של דבר התגייס ליחידת הבילוש של מג"ב ומשם עבר לתפקידים שונים במשטרה הכחולה. טופז, ששירתה כחיילת שח"מ, התנתקה מהמשטרה וסיימה תואר ראשון במדעי בעלי החיים בהצטיינות. בהמשך יצאה ללימודי תואר שני במינהל עסקים ופנתה לעבודה בבנק. לאחר מפגש עם חברה ששירתה בשב"ס התגייסה אף היא ושימשה כעוזרת לדובר הארגון דאז, ירון זמיר. טופז יצאה לכל קורס אפשרי ושאפה להגיע לקצונה. בני הזוג תכננו להרחיב את המשפחה אולם רצו להמתין עד לסיום הקורס וקבלת הדרגה, אז טופז אמורה הייתה לחגוג גם את יום הולדתה ה-29. 

ביום שלישי, יומיים לפני האסון, יצאה טופז לכמה שעות של חופשה. קליין זוכר כי סייע לה להכין מצגת, ולאחר מכן תכננו את טיול הטרקטורונים בשבת, אליו היו אמורים לצאת עם מספר חברים מהקורס, שחלקם נספה באסון. למחרת בבוקר הסיע קליין את טופז בחזרה לבסיס ברמלה. 

"את הדקות באוטו אני זוכר כמו היום", הוא אומר. "טופז פחדה לאחר ושאלה איך כותבים דוח הסבר. אמרתי לה שתכתוב למפקדים שהיא לא סופרת אותם, אבל טופז התעצבנה. אחר כך היא דיברה על חולצה שקנתה והגענו לחנייה. נתנה לי נשיקה והלכה. הסתכלתי עליה כשצעדה לכיוון השער מבלי לדעת שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה". 

מספר שעות אחר כך, במסגרת פעילות חברתית בקורס, התבקשה טופז לדבר על שני הדברים החשובים לה מכל. היא ציינה את שני הגברים בחייה ואמרה כי ההישג הראשון שלה הינו נישואיה לתאום נפשה, והשני הינו היציאה לקורס קצינים כמו אביה. 

בבוקר יום חמישי שבו השריפה פרצה שהה קליין בעבודתו במרד"ם (מרכז דיווח מבצעי) של משטרת מחוז מרכז. "הודעתי למפקד שלי שברגע שטופז תקרא לי אני נוסע לקחת אותה לחופשת סוף השבוע ולא מעניין אותי כלום", הוא משחזר. "פתאום היא התקשרה וסיפרה על ההקפצה לכרמל כדי לפנות אסירות. למרות הלחץ בקולה היא התלהבה מהאקשן. אני לא התלהבתי. תמיד גוננתי על טופז ואפילו אחזתי לה את היד כשחצינו מעבר חצייה, אבל באותו יום שחררתי. לא הייתה לי תחושה רעה, גם כאשר התקשרה מהאוטובוס ובאופן חריג ביקשה שאעלה לשיחת ועידה את אבא שלה. אולי בתת-מודע היא רצתה להיפרד. ברקע שמעתי צחוקים ושירה, כאילו מדובר בטיול שנתי. היה לי ברור שטופז לא תגיע לאזור האש. חשבתי שמדובר בתגבור קטן, והביתה. אחרי שסגרנו את השיחה התקשרתי לזאב, שהיה במקרה בארוחת צהריים עם נציב שב"ס לשעבר, בני קניאק. אפילו הספקתי לצחוק ולהעביר לו מסר שבגלל התגבור של טופז הוא לא יוזמן לברית של הילד שלנו". 

שתי דקות אחר כך נטש נציב שב"ס את הארוחה החברית ונסע בבהילות לכרמל. 

אל תדאג, חמודי 

2 בדצמבר 2010, שעה 15:18. טופז שולחת לבעלה מסרון ציורי. “אנחנו בבית סוהר כרמל, מעבר להר רואים עשן". קליין, שקיבל אונליין דיווחים על השריפה, נלחץ. “לא הבנתי מדוע היא צריכה להתקרב לאש. התקשרתי ואמרתי לה שאם תרגיש בסכנה שלא תהיה גיבורה, שתישאר מאחור ותתחבא, כי אבוא לקחת אותה מתוך האש, ולעזאזל הקורס. האוטובוס נסע כבר על כביש 721 שמוביל לבית אורן, ולא ידעתי שהם כל כך קרובים ללהבות המשתוללות. בסיום השיחה, בשעה 15:21, כתבה לי טופז ‘אל תדאג חמודי' ויותר לא שמעתי ממנה. כמה דקות אחר כך הודיעו בביפר שיש תאונת אוטובוס עם פצועים. לי היה ברור שמדובר בטופז ושמשום מה היא שברה את היד". 

נסער כולו יצא קליין מהמרד"ם וניסה להשיג בטלפון את טופז. שום צליל לא נשמע לאחר החיוג. “ככל שהתקשרתי יותר, כך הרגשתי רע יותר", רועד קולו של קליין. “התקשרתי לאבא שלה, ואמרתי לו שמשהו לא בסדר. זאב בירר מיד אם מדובר באוטובוס של הצוערים וקיבל תשובה חיובית. כששאל אם טופז חיה, נפלתי פיזית על הרצפה. הרגשתי שאני מתחרפן, כי זאב לא קיבל תשובה. התקשרתי לאבא שלי וצעקתי כמו משוגע שאני רוצה לנסוע לצפון. את הדרך לכרמל עשיתי עם קצין האג"מ שנהג ועם אבא שלי. את זאב אספנו בדרך. במין אינסטינקט לא ברור הפקדתי את האקדח בתחנה, אולי כי בתת-מודע חששתי שאיאלץ לעשות בו שימוש. לאורך הדרך ניסינו לברר מה עלה בגורלה של טופז, וברגע של סערת רגשות צעקתי שתחזור בלי רגליים וידיים, רק שתחזור. כשהגענו לאזור בת שלמה צלצל הטלפון של זאב ועל הקו הייתה העיתונאית הדס שטייף, שמיודדת עמו. היא בישרה לו שכל הצוערים נעדרים וכנראה שכולם הרוגים. הוא שתק חמש שניות ואז אמר ‘זהו, הלכה לי הילדה'". 

קליין ניסה להקיץ מהסיוט. הוא דפק באגרופיו בראשו כאחוז אמוק והבחילה טיפסה במעלה גרונו. “מכאן הכל מטושטש אצלי. אבא שלי וזאב אמרו שניסיתי לצאת מהאוטו תוך כדי נסיעה, וכשעצרנו לקנות מים רצתי לכיוון הכביש. זאב ואבא שלי התקשרו מהדרך למשפחה וכל מה ששמעתי ברקע הוא ‘טופז נהרגה, טופז נהרגה'. אני זוכר שהסתכלתי מהחלון על המסגדים המוארים בירוק לאורך כביש 6 ושאלתי ‘מה, אין יותר טופז? איך זה הגיוני?' מאז אני לא נוסע בכביש הזה בלילות". 

קליין מדקלם את מסלול נסיעתה האחרונה של טופז כאילו עברה בו אתמול. “הם טיפסו במעלה הכביש עד שפגשו את מפקדת תחנת חיפה, אהובה תומר, שהגיעה מלמעלה. היא אמרה להם שאי אפשר להתקדם הלאה והאוטובוס הסתובב במקום. הם נסעו כמה שניות במורד ואז האש הגיעה גם משם. רק אחרי שהגעתי ליחידת המסוקים, התברר לי שהמפקד שלי היום, אמנון זיו, הזהיר בקשר כי האש מתקרבת לציר שבו נסעו. ראיתי תצלום אוויר ובו נראה האוטובוס כמו נקודה קטנה שעומדת להיכנס ללהבות. אם רק היו אומרים למסוק, הוא היה עוקב אחר נסיעתו, ומכוון את הנהג לדרך בטוחה". 

מי ישלם על זה? 

אסון השריפה הגדול ביותר בתולדות המדינה ארך ארבעה ימים קשים. אף שהשירות המטאורולוגי העביר התרעה על אפשרות לדליקה, לא הועברה הודעת כוננות לחברות הטיס הפרטיות הלוקחות חלק באירועי חירום. כשהוחלט להקפיץ את מטוסי הכיבוי, התברר כי הם אינם ערוכים לאש. לכרמל הם הגיעו כמעט שעתיים לאחר פרוץ השריפה. רק כעבור 77 שעות הושגה שליטה על הכרמל. המחיר היה גבוה, 44 איש נהרגו, מתוכם 37 צוערי שב"ס. 17 אלף איש פונו מבתיהם ו-25 אלף דונם עלו בלהבות. 

מבקר המדינה דאז, השופט מיכה לינדנשטראוס, התבקש על ידי הממשלה לחקור את האסון וביוני 2012 הגיש את מסקנותיו. בדוח החמור נמתחה ביקורת על המשטרה, על שירותי הכיבוי ועל השב"ס, אולם המבקר הטיל את מרב האחריות על שר הפנים לשעבר, אלי ישי, ועל שר האוצר לשעבר, יובל שטייניץ. הוא ציין כי ליקויים בתפקודם והמחלוקת ביניהם הובילה לקריסתו של מערך הכבאות. 

יש איזו נחמה במסקנות הדוח? 

"אין נחמה בשום דבר. זו אחת הטרגדיות הגדולות של המדינה, אבל אף אחד לא שילם בתפקידו. אלי ישי מחוץ לממשלה רק בגלל שיקולים קואליציוניים, ויובל שטייניץ עדיין מכהן כשר. אני לא מחפש לערוף ראשים כמו דאע"ש, אבל איך אף אחד מהם לא הסתכל על עצמו בראי? עד היום, כשאני רואה אותם בטלוויזיה, אני מחליף ערוץ". 

בשנה וחצי שלאחר האסון עסק קליין במאבק מול המדינה, ולא התמודד באמת עם מותה של טופז. מיד לאחר השבעה הוא כתב את השיר "טופי של חיוך", שאותו הלחין אייל מזיג מלהקת הדורבנים, והקשיב לו מדי יום. "במשך כמה חודשים שמרתי במקרר את השניצלים והפתיתים שהיא הכינה לי עד שהעלו עובש", אומר קליין במבוכה. "ישנתי בצד שלה במיטה, מול הכתונת שלבשה, ולא נעים להגיד שגם את החלפת המצעים משכתי המון זמן. הפכתי לפרא אדם. ישנתי, אכלתי והתעסקתי קצת עם הטיסנים שלי. כשהחתול של טופז מת, ברחתי ללוס אנג'לס". 

בארצות הברית חלם קליין לראשונה על טופז. "שאלתי אותה מה היא עושה כאן כי היא מתה, וטופז ענתה שהנה היא לידי. בחלום אמרתי שאראה לה את הכתבות על המוות שלה ובתגובה היא התעצבנה והלכה. התעוררתי בבהלה ולא הבנתי היכן אני. רצתי למחשב כדי לבדוק אם באמת קרה אסון או שזה רק סיוט. מאז יש לי חלום שחוזר על עצמו, שטופז נפצעה ולא נהרגה. לפעמים אני שוכח שהיא איננה כאן, וגוזר כתבות שעניינו אותה, או מצלם תמונות שאוכל להראות לה. זה לא רציונלי, אבל אני עדיין חי אותה. לא סיפרתי לאף אחד, אבל בכל פעם שיש לי צמרמורת לא ברורה, אני מאמין שטופז מחבקת אותי". 

הפינה שלה בבית 

את שיקומו חב קליין לחבריו ליחידת המשטרה האווירית בפיקודו של נצ"מ ניר רוזנטל. כשחזר לשירות ביקש לשלב בו את שתי אהבותיו: הצילום וכלי טיס. "זו יחידה של אנשים ישרים, צנועים והגונים", הוא אומר. "הם היו סבלנים כלפי כשנעדרתי במשך ימים שלמים משום שלא יכולתי לתפקד, ולאט-לאט הרימו אותי על הרגליים. לאחר זמן מה גיליתי שטוב לי להיות שם יותר מאשר בבית הריק. מוניתי לעוזר של קצין האג"מ, סנ"צ אמנון זיו, ואני לא רואה את עצמי משרת במקום אחר. בקרוב תקלוט היחידה מספר כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מ), שיעלו לאוויר בעת הפרות סדר, ואני אמור לשמש בה כמטיס". 

במקביל לעבודתו ולזוגיות שהוא מנהל עם יונית, קליין אינו מוותר על המשך הנצחתה של טופז. עד עתה הוקם גן הנושא את שמה וממוקם ליד בית הוריה ברחובות, וכן כאשר נבנה גשר בעיר הוא נקרא גשר ה-44 לזכר הנספים באסון. גם קבוצת הכדורסל העירונית לנשים נושאת את שמה של טופז, וכך יהיה גם עם נקודת תצפית מרהיבה הנמצאת ליד פארק אדמית בצפון. כעת שוקד קליין על הקמת אתר אינטרנט שיכיל את צילומיה של טופז, ועל ספר ילדים ובו סיפורו של הגוזל שאימצה זמן לא רב לפני שנהרגה. בניגוד למותו במציאות, יתחזק הגוזל הדמיוני ויחבור לאמו. בבית החדש שבו מתגורר קליין עם בת זוגו הנוכחית מוקדשת פינה אחת לזכרה של טופז. שתי תמונות ענקיות תופסות את רוב המדף, הצבוע בכתום, ולצדן מונחים המצלמה שאהבה, דרגותיה ואות המופת שקיבלה לאחר מותה. עמוק במגירה ליד מיטתו טמונים גם טבעות האירוסים והנישואים, הסלולרי של טופז, הסנדלים שאהבה ומספר פרטי לבוש. 

איך יונית מקבלת את ההתעסקות הבלתי פוסקת בטופז? 

"עם המון הבנה. רק אדם מיוחד מסוגל להכיל את ההתעסקות עם בן הזוג שמת. במשך תקופה ארוכה האמנתי שאין סיכוי שאנהל קשר זוגי או שיהיו לי ילדים, אבל כשמישהי מתאימה מגיעה, אפשר בקלות להישאב פנימה. בהתחלה הרגשתי שאני בוגד בטופז, וגם יונית חששה להיכנס לקשר, בגלל שמעולם לא התגרשתי או ויתרתי מרצוני על אשתי". 

המשפחה המורחבת שלך מכירה את בת הזוג? 

"ההורים שלי כן, והוריה של טופז רוצים לפגוש אותה. הם יראו אותה לראשונה ביום שלישי, באזכרה. כמו שטופז היא חלק ממערכת היחסים שלי עם יונית, כך היא תהיה חלק מכל מה שקשור לטופז". 

אתה חושב שיש סיכוי שנוכחותה באזכרה תפגע במישהו? 

"אני לא מאמין, אבל מי שלא יאהב את זה מוזמן להיכנס לנעליים שלי". 

אתה חושש שהזוגיות הנוכחית שלך תאפיל על זו עם טופז? 

"אני לא חושש, אני רק מפחד שהציבור ישכח ולא יגלה יותר עניין באסון. אני לעולם לא אשכח. קשה לי לקלוט עדיין שמאישה מדהימה, אנרגטית וחייכנית לא נשאר יותר כלום".