בין באי ההפגנות, ובקרב השוטרים והאקטיביסטים, אין כמעט מי שלא מכיר את הצלם ועורך הסרטים ערן ורד. ב-18 השנים האחרונות אפשר היה למצוא אותו בכל מאבק חברתי כמעט - מיום המריחואנה הבינלאומי, דרך המאבק בבילעין ועד לשביתת הרעב של חולי הסרטן – כשהוא מצלם, עורך, מתווכח, נעצר ומעלה מאות סרטונים לרשת שחושפים ומבקרים את עבודת המשטרה, הפוליטיקאים ברשויות המקומיות וחברי הכנסת.

חלק ניכר מעבודתו נעשה בהתנדבות מלאה. אלא שבדרך הצליח ורד להרגיז לא מעט אנשים, לשלם מחיר אישי ולוותר על קריירה. המעצר האחרון בחודש שעבר, שבעקבותיו החרימה המשטרה את כל הציוד המקצועי מביתו בגין העלבת עובד ציבור, גרם לוורד להכריז על סיום המאבק מבחינתו. ”שילמתי מחיר אישי כבד", אומר כעת ורד בראיון ל"מעריב המגזין".

"אין לי זוגיות בעיקר בגלל התחום שבו בחרתי לעסוק, שהוא הרבה מעבר לעבודה. הוא דרך חיים. אין לי הכנסות קבועות, יש לי תדמית מסוימת של אקטיביסט פרובוקטיבי שלעתים מרתיעה אנשים מלעבוד איתי. נעצרתי לא מעט פעמים על ידי המשטרה. הוחרם רכוש מביתי, נפצעתי כמה פעמים, שברו לי מצלמות וגם ויתרתי על רישיון נהיגה. זה מחיר שאני כבר לא מוכן לשלם כי הוא פוגע בי נפשית, ולעומת זאת מרבית הציבור רואה בי בוגד בגלל מעשים שמכוונים בעצם לטובתו. אני רוצה חיים שקטים, 'לעשות לביתי', כמו שהפוליטיקאים נוהגים לומר".
"להרוס ולבנות מחדש"
ורד, בן  45, רווק, מתגורר עם כלב קשיש וחתולה שאסף מהרחוב במרכז תל אביב. "יש לי הפתעה בשבילך", הוא אומר בחיוך. "עזבתי את בית הספר בגיל 13, יש לי רק שבע שנות לימוד".  אלא שאף על פי שלא צבר מעולם תעודות רשמיות המעידות על השכלה, ורד האוטודידקט עבד במשך שנים בחברות הייטק, לפני שהחליט להקדיש חלק ניכר מחייו כמעט בהתנדבות למטרות חברתיות. 
 

לאורך השנים לקח ורד חלק במאבקים חברתיים שונים, בהם המאבק למען מריחואנה חוקית, הכללת תרופות בסל הבריאות לחולי סרטן, שיפור מצבם של ילדי עובדים זרים בגנים פיראטיים, המאבק נגד חומת ההפרדה, המאבק נגד אלימות מינית, המחאה החברתית, המאבק נגד הקמת המאגר הביומטרי והמאבק נגד פינוי כפר שלם בתל אביב. במשך שנות פעילותו הוא גם צילם מאות שעות וידאו של מאבקים, הפגנות, מצעדים, בחירות ועוד. כעת הוא מתכנן לקבץ אותם לסרט או סדרה שבה יציג את ישראל מנקודת מבטו האקטיביסטית.
 
לאורך השנים לקחת חלק פעיל בלא מעט קמפיינים חברתיים, נראה לפעמים שאתה נמצא בכל מקום. אתה בוחר את המאבקים שלך?
"כן. לא בכל מאבק חברתי אני לוקח חלק. בדרך כלל אני בוחר את הצד של האנדרדוג, של החלש, של מי שאני רואה כחלש".
 
ההתייחסות שלך למדינה, למשטרה, לסמלי המדינה לא אוהדת בלשון המעטה. למה אתה נשאר כאן?
”אני אוהב את הארץ, לא את המדינה כישות. אני מאוד מחובר לכאן, לא רק כי כאן נולדתי וגדלתי וכאן המשפחה והחברים, אלא גם רוחנית. לכן פעלתי כל השנים לקראת מה שאני תופס כשינוי הכרחי, שינוי מוחלט מן היסוד של שיטת הממשל הנוכחית. אבל כנראה שלא ניתן כבר לשנות כאן וצריך להרוס הכל מהיסוד ולבנות מחדש. אבל אין ספק שאני אוהב את המקום הזה".
 
שירתת בצבא?
"כן, שלוש שנים מלאות. ראיתי אז את הדברים אחרת לגמרי. מאז הגיוס הבנתי שהצבא, ובכלל המלחמות, משמשים ככלי לחיזוק השלטון, לא רק בישראל, אלא ברוב העולם. כך שברור לי לגמרי שהיום הייתי מסרב להתגייס".
 
היית מעורב מאוד במאבק להפיכת המריחואנה לחוקית.
"הפקתי את אירועי יום המריחואנה במשך שבע שנים רצופות, אירועים שמשכו אליהם אלפי אנשים. אני בעד הפיכת הגראס לחוקי. המלחמה בסמים מבחינתי היא כישלון. הנזק שהיא יוצרת גדול בהרבה מהתועלת. כל ילד יכול לשתות ולהשתכר, ואז לעלות על הכביש או להסתבך בקטטה אלימה והאלכוהול חוקי לחלוטין.

לעומת זאת, הגראס מרגיע את המעשנים, משפר את מצב הרוח, לא תורם לאלימות, לא תורם לעלייה בתאונות דרכים, אבל הוא נחשב סם מסוכן, והשוטרים שלנו מבלים ימים רבים ברדיפה אחרי עבריינים לכאורה שמעשנים בבית שלהם. זה לא נורמלי  וכל כך מיותר. גם ההליך הארוך שחולים בישראל נדרשים לעבור במרפאות כאב כדי לקבל מרשם לגראס רפואי שיפיג את הכאבים שלהם לא נורמלי בעיני. הנושא הזה של הפיכת הגראס לחוקי  הוא לא איזה טרנד תל־אביבי או גחמה שלי, אני באמת מאמין שזה הכרחי ושזה מסייע להמון אנשים, לא רק חולים, לשפר את איכות חייהם".
"שמחים שאני חי ועובד"
בחצי השנה האחרונה לקח ורד חלק פעיל בקמפיין "באים לבנקאים", שיוצא נגד השיטה הבנקאית בישראל. במסגרת הקמפיין הגיעו פעילי מחאה לבתיהם של בכירי ענף הבנקאות בישראל, בהם מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק עמינח, במטרה להתעמת עמם ולהביא לשינוי בנושא העמלות הגבוהות, דמי הניהול ותחלואות נוספות, לתפיסתם, של השיטה הבנקאית. אחד האנשים שפעלו לצדו של ורד בהובלת הקמפיין הוא עו"ד ברק כהן, פעיל חברתי גם הוא. 
 
אתה לא מרגיש שעברתם קצת את הגבול כשהודעתם שתגיעו לבתים ולמשפחות של הבנקאים? 
"יכול להיות שבעיני אנשים מסוימים זה נתפס כאיום או במטרה לא לגיטימית, אני מניח שחלק מהאנשים תופס את הילדים והמשפחות כמחוץ לתחום, כמשהו שלא מערבים במאבקים, אבל גם כשאנשי הוצאה לפועל בחסות הבנק מגיעים כדי לתפוס רכוש או כדי לפנות משפחות מהבית, הם לא בדיוק מפרידים. הילדים של החייבים שם והם 'זוכים' לעבור את ההליך הנוראי הזה, של רישום, החרמה או פינוי מהבית, ולכן אני לא חושב שלהפגין מול ביתם של בנקאים או להתעמת איתם ברחוב גם כשהם עם ילדיהם זה חציית גבול.

אנחנו לא נוקטים באלימות אף פעם, אבל הגיע הזמן שמנהלי הבנקים יידעו שהם לא חסינים בפני עימות עם הציבור. המחאה נגד הבנקים צוברת תאוצה בגלל הרווחים העצומים שלהם על חשבון הציבור, אין היום כמעט משפחה בישראל שאין לה חובות לבנק, ואלפי משפחות חרדות מפינוי. הציבור מתחיל להבין את זה".
 
איך המשפחה שלך מגיבה למעצרים ולחייך בכלל כאקטיביסט?
"הם התרגלו כבר. אני חושב שהמשבר העיקרי שלהם היה דווקא אחרי שעזבתי את הלימודים בבית הספר. אחרי זה הם כבר התרגלו. הם שמחים לראות שאני חי, שאני עובד. אני לא חושב שהם רוצים או מקווים לראות אותי נשוי עם ילדים ומשכנתה, אם כי אני מניח שיותר קל להורים כשהילד שלהם הולך בתלם, כמו כולם". 
 
למרות האקטיביזם, אתה חי חיים די טובים, במרכז תל אביב. איך זה מסתדר עם האג'נדה שלך?
"אני לא מאלו שמאמינים שאקטיביסט חייב בהכרח לחיות ברחוב או בתנאים קשים. להפך, לפעמים יותר קל לפעול כשיש לך מקום לחזור אליו. אבל החיים שלי מאוד פשוטים, מאוד לא יומרניים. מלבד בעלי החיים שלי וציוד עבודה אני כמעט ולא מוציא כסף על עצמי".
 
אורי אבנרי ואתה חברים ותיקים.
"אורי הוא איש מדהים. איש עקרונות. בגילו הוא עדיין הולך כל יום ברגל במשך שעה, צלול לגמרי, כותב, פעיל במאבקים. הלוואי שבגילו אהיה במצב שלו. הוא תמיד שם, לאורך כל השנים. למרות כל המשברים שלי ושלו, אני יודע שהוא תמיד שם בשבילי". 
להתרחק מהבלגן
לאורך שנות פעילותו ידע ורד היתקלויות ומחלוקות רבות עם המשטרה, שבאו לידי ביטוי גם במעצרו האחרון. בעקבות המעצר הוחרם כאמור ציודו של ורד, ובו המחשבים והטלפון הנייד שלו.  "אני גבוה, קולני, כמעט תמיד עם מצלמה עלי, ובשנים מסוימות, עד שהציוד הפך זעיר, הסתובבתי עם מצלמה גדולה, נראית למרחוק", הוא אומר. "אני מגיע לכל מקום ולא מפחד להתעמת. אני מניח שאלו הן הסיבות העיקריות לחיכוכים עם המשטרה. אני לא מסתיר את דעותי על המשטרה ואני מפרסם סרטונים של התנהלות בעייתית של שוטרים, אבל בשנים האחרונות אני מרגיש שמדובר קצת ברדיפה אישית, בעיקר במעצר האחרון. 
 
"בחקירה אחרי ששוחררתי ממעצר, נאמר לי שהעלבתי עובד ציבור בזה שכתבתי בפייסבוק שהמשטרה 'תחפש מי ינענע אותה'. בעקבות שטות כזו הגיעו שוטרים לביתי עם צו חיפוש והחרימו את כל הציוד שלי, מחשבים, מצלמות, טלפונים. מדובר בציוד שאני זקוק לו לפרנסתי, אבל כששאלתי מתי יוחזר לי קיבלתי תשובה לקונית: 'מותר לנו על פי חוק להחזיק את הציוד שלך ל-45 ימים בלי להתחשב בכך שהוא משמש אותך לצורכי עבודה'. אז כן, זה נראה לי קצת כמו התנכלות.
 
"דווקא המעצר האחרון והחרמת הציוד עשו לי רק טוב", מוסיף ורד. "נתנו לי פתאום פרספקטיבה אחרת על כל מה שעשיתי בשנים האלו, ואיפה אני רוצה להיות בחיים שלי, אם להמשיך במאבק חברתי לטובת הציבור או לנסות ולחיות את החיים האישיים שלי הרחק מכל הבלגן".
 
אתה באמת מאמין שתוכל להתנתק מהעשייה ולהסתפק בעבודה רגילה?
"בהחלט, הבטחתי לעצמי. למרות שברור לי שלעולם לא אוכל באמת לעמוד מהצד ולשתוק לחלוטין".
 
ומה אתה מאחל לעצמך עכשיו?
"למצוא שקט. ואהבה גדולה".
 
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "משטרת ישראל פועלת על פי חוק. מתפקידה של המשטרה, כי בכל אירוע שבו יעלה חשד לביצוע עבירה פלילית תפתח חקירה כנגד המעורבים. בטענות המתייחסות להתנכלות אין ממש"