סמטה המובילה מרחוב קינג ג’ורג’ בירושלים לרחוב עליאש, בין “המשביר הישן” ל”מגדל העיר”, חשוכה לחלוטין בשעות האלו של הלילה. רוב האנשים שיעברו מרחוב אחד אל רעהו בוודאי יעדיפו להטריח את עצמם עוד מטרים ספורים ולעבור בדרך המלך בואכה גן הסוס. בלילות הקיץ עוד ניתן יהיה למצוא בליינים כאן כאלה ואחרים שיסורו אל הסמטה במטרה לרוקן את שלפוחיתם, ומיד ישובו כלעומת שבאו.
 
אך בלילות הצינה הגדולה, המבשרת את בוא השלג, נראה שאפילו הכלבים נוטים לסמן טריטוריה במקומות חמימים יותר. “חסרי הבית הם האוכלוסייה הכי מובסת במדינת ישראל”, אומר לי עמית אשל, 31 , זמן קצר אחרי הביקור בסמטה הזאת. “אלו האנשים הבלתי נראים שיש סביבנו”. בעת שאשל אומר לי את הדברים אני נזכר באיש המבוגר שפגשנו שוכב בודד בסמטה, למרגלות קיר אבן, תחת מחסה פיברגלאס מאולתר, עטוף בשתי שמיכות בלויות. הוא אומנם הסכים לקבל כוס תה מהביל שאשל נושא איתו בתרמוס, אך למרות מאמצי השכנוע, סירב לבוא למקום שבו יזכה למיטה חמה, לארוחה ולמקלחת חמה.
 
בלילה שבין שני לשלישי השבוע אני מצטרף לפירה פטריצ’ב ולאשל, תושבי ירושלים, עובדים סוציאליים במחלקת דרי הרחוב של אגף הרווחה בעיריית ירושלים, שיוצאים לאסוף הומלסים מהרחובות לקראת השלג הצפוי והסע־ רה המתקרבת. לילה לבן. הם מסתובבים בכל רחבי העיר, מצוידים בתה, בשרוול כוסות קרטון ובמכונית עמוסה שקי שינה ושמיכות. “המטרה של הסיור הזה היא לאתר את דרי הרחוב שפחות ידועים לנו”, אומר אשל רגע לפני שאנו יוצאים לדרך.
 

על פי הנתונים שנמצאים בידי הרשויות, כ־ 200 דרי רחוב חיים בבירה. אומנם לדברי העובדים הסוציאליים, עיריית ירושלים מנסה לאורך כל השנה להוציא אותם מהרחוב באמצעות טיפול תומך ומתמשך, אבל הלילה זוהי “משימת אס־או־אס”, כדברי אשל, “כדי לשכנע אותם לעזוב את הרחוב, ולו ליומיים־שלושה, עד שתשכך הסערה”.

רוב חסרי הבית כבר עזבו את הרחוב בימים האחרונים, חלקם התפנו לבית המחסה שמציעה העירייה. “הם כמעט לא נמצאים ברחובות כי הם כבר יודעים שבא הקור”, מסבירה פטריצ’ב, “אנחנו הולכים לאנשים שלא כל כך רוצים לבוא, ומנסים לאתר את אלו שאינם ידועים לנו כדי לפנות אותם למקום לינה בטוח”. את ההומלסים הם מכירים “מדיווחים של אזרחים למוקד העירוני ומסיורים של הפי־ קוח העירוני. אנחנו מכירים את המקומות שבהם הם נוטים להיות”.
 
האיש בסמטה מספר ששמו מחמוד. הוא מרמאללה, בן 58 , חי ברחוב כבר שנתיים לאחר שלדבריו היה משת”פ של השב”כ, שמאז לטענתו מעניק לו 500 שקל בחודש. הוא מסרב לספר איך התגלגל לרחוב, ולמשפחתו שברמאללה אינו יכול לחזור. השניים פוצחים במלאכת השכנוע. “אמרת שתבוא”, אומר לו אשל. “למה?” שואל מחמוד, ואשל עונה: “לישון, עד שהשלג יעבור. מחר שלג. אני יכול להזמין לך מונית?”, “לא צריך”, עונה לו מחמוד. “אבל קר”, מת־ עקש אשל, ומחמוד משיב: “לא קר לי. איפה השלג? אני לא רואה”.
 
מסביבו של מחמוד מפוזרים כמה בלויי סחבות ומונח זוג נעלי קרוקס סגולות. “הייתה לך שמיכה טובה, איפה היא?” שואלת פטריצ’ב וממשיכה במא־ מצי השכנוע. “לא הולך”, הוא מתעקש. השניים משאירים למחמוד שק שינה ופתק עם מספר הטלפון שלהם. לדבריו, את הפתק שהם השאירו לו בביקור הקודם גנבו לו.
 
פטריצ’ב מספרת שחלק נכבד מתהליך השיקום של ההומלסים הוא מיצוי זכויותיהם מול הביטוח הלאומי בפרט ושאר הרשויות בכלל, כולל הסדרי חובות, הבטחת הכנסה וגמלאות שונות שנועדו להעניק סיוע בשכר דירה. “אני מבין מה הולך במדינה המטומטמת והמסריחה הזאת”, טוען מחמוד בזעם. הוא ממשיך לטעון ש”הוא מסתדר”, אף שמהבוקר לא אכל. אתמול מישהו נתן לו משהו לאכול, ועד ששברו לו את כיסא הגלגלים - הוא גם היה מתנייד בקלות יחסית. רגע לפני שאנחנו ממשיכים, הצלם שמתלווה לסיור נותן למחמוד סיגריה, ומחמוד מצית אותה ושואף בהנאה.


חסרי בית בירושלים. צילום: פלאש 90

כשאני שואל את פטריצ’ב ואשל מדוע הם ממשיכים להגיע ולשכנע את מחמוד ללכת עמם למרות סירוביו החוזרים ונשנים, פטריצ’ב עונה: “קר לו ואנח־ נו באים לראות איך הוא מרגיש ואולי הפעם הוא כן ירצה לבוא. היו פעמים שהוא בא, לא הרבה”.
 
ללא מעגלי תמיכה

לטענתו של אשל, למרות חוסר הרצון לקבל סיוע שבו הם נתקלים שוב ושוב במהלך הלילה הארוך, אף אחד לא בוחר להיות הומלס. “אף אחד, כששאלו אותו מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, לא אמר ‘הומלס’. זה מסלול חיים והרמת ידיים שמביאים אותם להישאר ברחוב, אבל זה לא היה חלום של אף אחד כשהיה ילד. אם מישהו נורמטיבי נופל למשבר, יש לו מעגלי תמיכה, אבל אלו בדרך כלל אנשים ללא מעגלי תמיכה, לדוגמה עולים חדשים, וכשהם נופלים - הם מוצאים את עצמם ברחוב.
 
“רוב אוכלוסיית חסרי הבית הם גברים. רובם יהודים, יש ביניהם נרקומנים ואלכוהוליסטים”, מוסיף אשל. “גילאים אני לא יודע להגיד לך, יש אנשים עד גיל 60 ”. רוב ההומלסים בבירה לא באו מחוצה לה. “לתל אביב הרבה מגיעים בגלל הים והמקלחות שיש בחופים”, טוען אשל. “לירושלים לא מגיעים דיירי רחוב סתם, למרות העניין הרוחני שיש בעיר. הם מתגוררים במבנים נטושים ברחבי העיר, בחדרי מדרגות ובגנים. לא תמיד במקום קבוע. הדרך הכי טובה למצוא אותם היא על ידי דיווחים שמגיעים מאזרחים, ויש הרבה דיווחים”. אשל מחזיק בידו פנס ורשימת מקומות ואתרים לה־ משך הלילה. “אני יודע איפה להסתכל, איפה לחפש אותם”, הוא מסביר.
 
באחד הרחובות השניים פוגשים בחור צעיר. הם מזהים מיד את מצוקתו, אף שבמבט ראשון הוא עשוי להיראות נורמטיבי. רק הסנדלים התנ”כיים שהוא נועל, והגרביים העבים שמתחת להם, מסגירים את מצבו - בלילה קר כזה כנראה רק מי שאין לו נעליים יבחר ללכת בסנדלים. הצעיר שמח על ההצעה להתפנות למקום לינה מסודר, ואשל מלווה אותו.
 
שלט ניאון ישן מכריז שמדובר בהוטל. רק לוח מתכת אחר על קיר הבניין מרמז על ייעודו העכשווי: מעון לחסרי בית. “כאן”, אומר אשל, “הם מקבלים מיטה חמה, מקלחת חמה וארוחות חמות. מי שמתחיל בתהליך שיקום יכול להישאר עד שנה”.

לרדת כדי לעלות

התחנה הבאה היא גן השחר הענק שבמורדות שכונת בית הכרם היוקרתית. פטריצ’ב ואשל נכנסים פנימה, מאירים בפנסים ומחפשים. תושב שהוציא את כלבו לטיול לילי מעדכן אותם על המיקום. חצי קילומטר לפחות בעומק הגן מתגלה לפנינו עץ עירום מעלים, ושרשרת דגלונים של יום העצמאות כרוכה סביב גזעו. מסביבו פזורות מאות שקיות ניילון, חלקן בעגלות סופר ואחרות מונחות בערמות על אדמת הגן הבוצית.
 
“שקיות הניילון הן תחליף לארון עבור ההומלסים”, מסבירה פטריצ’ב. בשקית שקופה אחת ישנן מגבות נייר ומסגרת של משקפיים. רוב השקיות אטומות,
ואחת, של “סטימצקי”, נושאת עליה כיתוב מהדהד: “מה הסיפור שלך?”.

במקום מתגוררות אם ובתה, בנות 64 ו־ 40 , עולות מרוסיה. “כבר כמה שנים שהן ברחוב”, מספרת פטריצ’ב, “לפעמים משתפות פעולה, לפעמים לא. היא לא כל כך מסכימה להתפנות, עכשיו אולי אצליח לשכנע אותה. הייתה שנה שפינינו אותן, אבל זו זכותן להישאר”. 

האישה המבוגרת שוכבת על מיטת שדה, עטופה בשכבות רבות של בד, ופטריצ’ב ניגשת אליה, משוחחת איתה ברוסית וחוזרת מאוכזבת. “הצעתי להן עזרה, לצאת מפה. הן לא מסכימות כי היא חושבת שלא טיפלו בזכויות שלהן. הן רוצות רק שהממשלה תטפל בזכויות שלהן, אנחנו מבקשים לפחות שיצאו מכאן בימי השלג”, אומרת פטריצ’ב בעיניים דומעות. “קשה לי מאוד לראות את זה. הן במקור מרוסיה וגם אני מברית המועצות לשעבר. נורא קשה לי, נורא קשה. קשה לראות אדם סובל, ואנחנו לא יכולים לעזור לו כי הוא לא מסכים”. היא אומרת. אשל מצייד את חסרות הבית בכמה שמיכות. “כמה שאנחנו רוצים לעזור, צריך שהאדם ישתף פעולה ויסכים להיעזר”, אשל מסכם בדרך ליעד הבא. “לפעמים אדם, כל עוד לא הגיע עמוק למטה, לא יכול לטפס למעלה”.