תוגת הפריפריה: יום בערד, מקום שהולך ומאבד תקווה

שביתות ומחאות המוניות, כמו אלה של עובדי כימיקלים לישראל, מצמיחות כוכבים, מנהיגי פועלים אמיתיים, כאלה שבעתיד אולי תראו אותם נאבקים על מקום מכובד ברשימה לכנסת. נפתלי בן־הרוש הוא אחד כזה. בן 53, אב לארבעה מבאר שבע, שכל יום בעשר השנים האחרונות הלך למפעל תרכובות ברום שברמת חובב, שם תפקד כאחראי מערך אריזות.

חבריו מספרים עליו שהיה אלמוני. בא בבוקר, עושה את העבודה והולך הביתה אחרי שהעביר כרטיס. אבל כשחרב הפיטורים הונחה על צווארו בדמות מכתב רשום, הבין שזה הזמן של איש הצווארון הכחול לעמוד איתן מול ההנהלה. לפתע גילה שאת קולו החזק הוא יכול לנצל כדי לסחוף אלפים מעמיתיו.

"עד שלא הוציאו ממני את השד של לדבר מהלב, לא רציתי, לא חשבתי", הוא סיפר אחרי שהוביל עוד הפגנה של מאות בכיכר המרכזית בערד. "ראית פעם סרט טבע? יש את האריה, שהוא מלך החיות, והוא בא לטרוף נמיה. מסביב כל הנמיות מכתרות אותו ובמכה אחת עושות לו אמבוש, עד שהן מבריחות אותו. ככה אנחנו".

פרצופו של בן־הרוש היה השבוע על השלטים ולצדו המספר 7,800 שקל בחודש, כשבצד השני תמונתו של מנכ"ל כי"ל, סטפן בורגס, ולידו המספר המרשים 1.750 מיליון שקל בחודש.

"היום כבר לא מפחיד אותי שיפטרו", בן־ הרוש הסביר. "7,800 שקל זה באמת תחתית העוני. אם אני אעבוד כמלגזן בשוק ואעמיס פירות וירקות לתוך משאית, אני ארוויח 8,000 שקל. אבל זו לא הנקודה. ראבק, הם רוצים להרוס את הדרום. להשמיד אותו. יש לי אנשים להציל, פרנסה. בוא תסביר לי משהו. אני בן 53, מה אני יכול לעשות? יש גופים שעוזרים לאנשים שפוטרו, אבל אין להם מה למצוא בנגב. אין כלום, הכל מת. זו סכנה ודאית ומוחשית ולא משחק. יתחזק פה הפשע, האנשים האלה ייזרקו לרחובות".

בן הרוש.  "הם רוצים להרוס את הדרום"

ערד, דימונה, ערי הפריפריה, הן מעמד הפועלים הקלאסי. מי שעמד השבוע בהפגנה היו אנשים שעל פניהם אפשר היה להבחין בקושי. סרבלי עבודה מלוכלכים, נעליים מאובקות, אבל היה שם שקט לא מובן, כמו השלמה עם המצב הקשה.

"תקרא לזה אדישים, מיואשים", אמר משה עשור, שנכח במקום. "אנשים בערד רדומים שחבל לך על הזמן. בהפגנה הזאת כל תושבי העיר היו צריכים להיות ברחוב, ומה בסוף? המשטרה עשתה חיים, לא הייתה לה תעסוקה".

עשור יצא לפני שלוש שנים לפנסיה מוקדמת ממפעלי ים המלח אחרי שעבד שם במשך 35 שנה. היה ראש מחלקת הפעלה במפעל הכלור, עבד גם בימי הזוהר עד שהחליט שמספיק. "התעייפתי", נאנח. "כשאתה עובד במפעלי ים המלח אתה לא נמצא בבית הבראה. אתה עובד במקום קשה, ובקיץ זה קיץ אמיתי. החום זה תנור לוהט".

אבל עשור זוכר את המקום לטובה, כשערד הייתה בית חם לו ולחבריו הפועלים. לכולם הייתה עבודה. "פנינת הנגב", מספר יוסי אזולאי, חברו של עשור ואיש שיפוצים בעברו. "אני מדבר איתך על עד אמצע שנות ה־80, לפני שהמצב הידרדר. הייתה סלקציה. קלטו כאן רק את האנשים הכי הכי טובים. היסודות היו בריאים. המורות, הגננות. גידלנו ילדים עם בגרויות, גמרו צבא והיום הם כבר לא כאן, כי אין תעסוקה".

הפיטורים בכי"ל הם עוד חוליה בשרשרת שמביאה להתמוטטותה של עיר. לא מזמן נסגר פה מפעל מגבות ערד שפרנס כ־200 משפחות, ומפעל האלקטרוניקה פלקסטרוניקס ביצע צמצומים מאסיביים בכוח האדם. המוני אנשים נפלטו לרחובות.

"אנחנו הולכים אחורה במקום קדימה", אומרת בעצב ראשת העיר, טלי פלוסקוב. ״סוג של קטסטרופה כלכלית־חברתית שהיום מתרחשת בנגב ומחר תגיע לגוש דן. אנחנו חייבים לעצור את הפיטורים האלה. יש כאלה שאומרים 'האנשים האלה מרוויחים משכורות עתק'. אני בעד שכמה שיותר אנשים במדינה ימשיכו לקבל משכורות עתק, כי בזכותם מתקיימים עוד המון בעלי עסקים קטנים ובינוניים. בתי קפה, מקומות בילוי. הם הכוח הכלכלי של הנגב, כשלהם לא יהיה, הכל כאן יקרוס. צריך להסתכל על המצב בצורה הרבה יותר רחבה מסתם עוד פיטורים".

במה שונה ערד מחצור הגלילית?

"לצערי, אתה צודק. הייתי אתמול בצפון ושמעתי את אותן טענות. המדינה חייבת לעשות תוכנית לא רק במסגרת גדרה־חדרה. כל ערי הפריפריה נמצאות באותה סוגיה, כי אנחנו ממוקמים במרחק של 140 קילומטר מתל אביב. לשנע לכאן סחורה עולה כסף וגם כוח העבודה לא מי יודע מה. לא כי האנשים לא טובים, הם מצוינים, אבל אין. מי שמחכה לעבודה, כמה יחכה? הוא נוסע בסוף לחפש בתל אביב. חייבים לעזור ליזמים שמחליטים להגיע. אנחנו מפסידים עיר".

"אנשים לא חיים את היום"

יש שקט בערד. אפשר בקלות לשמוע את ציוץ הציפורים, ואם אתה תייר מזדמן, תוכל ליהנות מהנוף המרהיב, אבל אסור לטעות, השקט מעיק, אפור. בכלל לא נעים. "יש לי חברים שאין להם מה להכניס הביתה", סיפר משה עשור. "יש להם בבית מקרר לבן, כי אין להם מה לאכול ואף אחד לא מודע לבעיה. התקשורת ישנה כי אנחנו רחוקים. לך תעשה עכשיו סיבוב בשוק, אתה לא תאמין, ריק לגמרי".

השוק של ערד פועל כל יום שני ומושך אליו את תושבי הסביבה. בדרך עברנו במרכז מסחרי שומם לחלוטין. בעצם, כמעט. רק חנות אחת הייתה פתוחה, "הג'ונגל של שרון" למוצרים לבעלי חיים.

״רק מי שצריך אותי מגיע לכאן", סיפר בעל המקום. "אני היחידי. רוצה באחוזים? אני טוב באחוזים. 90% כאן אלה מחסנים. אני יום־יום מגיע ואומר תודה לאלוהים. שורדים".

ראיתי לפחות שיש פה מסעדה ליד.

"היא סגורה".

אבל כתוב על השלט "מאז 2012".

"אחי, הוא עוד לא פתח, בתקווה שיפתח".

השוק אכן היה ריק כמעט. שוב מקום שאמור לשקוק חיים ולהתמלא בצעקות של רוכלים וכלום. העסק מת. "30 שנה אני כאן, והמצב הולך ונהיה יותר גרוע", סיפר הרצל גואל, בעל דוכן, שמתגורר בדימונה. "לאנשים אין. תבוא בסוף היום ותראה כאלה שאוספים מהמזבלה. לפעמים אני תורם להם לחם, ביצים. המצב על הפנים, וראש הממשלה חוגג. לא יכול להיות שיזניחו ככה את הפריפריה של הנגב, החזון של בן־גוריון. לא ייתכן שכל המשאבים ילכו ליהודה ושומרון בשביל מאה משפחות וכאן ערים שלמות סובלות".

מדובר בשוק נייד שמסתובב בנגב במהלך השבוע. גואל סיפר שהמצב בערד לא שונה ממקומות אחרים. "ביום שלישי בירוחם אנחנו פועלים חצי יום, כי אין ביקוש. ברביעי, בדימונה, שם פעם היה השוק הכי חזק באזור והוא מת לגמרי. אין למי למכור. נשארו שתי בסטות כשהיו 200. אני זוכר תקופות שאם היית זורק מחט, היית פוגע בבן אדם, ואם לא, לא קוראים לי הרצל. היום הסופרים של הטייקונים קונים עגבנייה בשלושה שקלים ומוכרים ב־99 אגורות. נותנים לעשירים להיות עשירים ולעניים שיהיו למטה".

ליד הדוכן עמד באותו זמן יאיר ביטון, שמתגורר בערד כבר 17 שנה. במקור הוא מאזור הכנרת. הוא אומנם כבר לא עובד שנה וחצי, אבל מחזיק בגישה אחרת, מיעוט בין תושבי העיר.

השוק בערד. אמור לשקוק חיים

"אנשים מדברים על פעם ולא חיים את היום", אמר בכעס. "מנהג של בכיינות יתר. קח את ההפגנה המיותרת הזאת של עובדי כי"ל. מי הבטיח לך שעבודה היא חתונה קתולית, לכל החיים? פרנסתי אותך במשך 20 שנה, זכותי עכשיו לשנות הסדרים בתוך העסק שלי.

חושבים שערד ודימונה אלה ערים שאין לאנשים בהן מה לאכול. תסתובב בבתים ולכולם יש מה לאכול. מה זה מותו של מעמד הפועלים? אנשים לא מנהלים את הבית שלהם, אבל רוצים להיות מנהלים. פעם קטפו תפוחים בעמק הירדן והיום אף אחד לא רוצה. רוצים להיות אחראים על מכונות״.

אי אפשר להתעלם מהעובדות. ערד סובלת בשנים האחרונות מבריחת תושבים מאסיבית. ברחובות שלה אפשר לראות יותר ויותר חרדים, אנשי חסידות גור שניצלו את העובדה שמחירי הדירות ירדו בצורה דרסטית.

״אותו חרדי שגר בבני ברק, שם הדירה יותר יקרה, בא לכאן לחיות בדירה מרווחת וזולה״, סיפר יוסי אזולאי. ״גם שם לא עבד, גם פה הוא לא עובד. ראית בהפגנה אחד מהם? לא אכפת להם שיסגרו מפעלים, יפתחו מפעלים. הם בשלהם, דואגים לקהילה הסגורה״.

"תוכנית של סדאם חוסיין"

ראשת העיר פלוסקוב מכירה היטב את הבעיות של המקום. כשמשה כחלון הציע לה להצטרף למפלגת כולנו, במערכת הבחירות הנוכחית, היא לא חשבה פעמיים, סיפרה שאמרה מיד ״כן״ ושובצה במקום השישי, הריאלי.

״אני הולכת לפוליטיקה רק כי שכחו את האזור הזה״, הסבירה. ״את ההחלטה קיבלתי תוך יום. הדבר הראשון שעבר לי בראש זה סגירת המפעלים. אף אחד בירושלים לא דפק על השולחן עבור העיר שלי ולא העביר את אותם 30 מיליון שקל שהיו מצילים 200 משפחות ומשאירות אותן בעבודה. מגבות ערד זה משהו מאוד ישראלי שהיה אסור למדינה להפסיד, אבל זה כבר מעבר. אנחנו עדים עכשיו להיסטוריה שלילית שחייבים לעצור״.

המאבק של האנשים באזור הוא הישרדותי. אם מקום העבודה יפלוט אותם, הם יישארו בחוץ. נפתלי בן־הרוש הבין את זה מזמן. בהפגנה סיפר שלא סיים אפילו 12 שנות לימוד, בטח לא כמו מנכ״ל כי״ל, סטפן בורגס, שאותו הכתיר כהמן הרשע.

״אומרים לנו בשיא החוצפה 'תנו לנו עובד אחד, עובד אחד שנפטר'״, הוא אמר בכעס. ״זו ממש תוכנית של סדאם חוסיין. תן לנו תקדים ולהבדיל אלף אלפי הבדלות כמו שאמרו 'פתחו לי חור של מחט ואני אפתח לכם עולם ומלואו'. הבנת? הם לא יגיעו לזה. לא יפטרו עובד, על אפם ועל חמתם״.

בן־הרוש חיפש במכשיר הסלולרי ומצא הודעה ששלח לעידן עופר, בעלי כי״ל. 'מה שאתה עושה בתרכובות ברום ובים המלח ובכי״ל בכלל הוא דבר לא ראוי לבן אדם כמוך ובטח לא למנוח, אביך. מה שאתה עושה זה צובר עוד ועוד שונאים כמו מיקי רוזנטל, משפחות שנזרקות למעגל העוני ואנשים שבנו את המפעלים שבחזקתך. תחזור בך מהמהלכים הרעים האלה והעובדים יילחמו את מלחמתך״.

בן־הרוש לא קיבל תשובה. ״למה שיחזור אלי? יש לו 7,000 עוזרים, וילה ב־70 מיליון דולר. למה שבכלל יסתכל על אחד כמוני?״, שלח חיוך מריר לאוויר.

אבל בן־הרוש לא מוותר. זו מלחמה על חייו. הוא הזמין את המפגינים בערד גם להפגנה שנערכה למחרת בבאר שבע, משם דיווח שיגיעו לתל אביב ובסוף יעלו לירושלים בכל הכוח. מישהו צעק לו: ״אתה תותח, אני אדאג שהדברים שאתה אומר יגיעו לכל הארץ״, ובן־הרוש, שהיה עד לא מזמן אלמוני, ביקש מהחייל החדש שלא ישכח להביא רעשנים להפגנה של מחר.

עם רעשנים ותופים, מצוידים בחבריהם, אנשי העבודה, הם ימשיכו להילחם, אלא שמולם יעמדו סוללות של יועצים ממולחים, עורכי דין מבריקים והרבה כסף, הרים של כוח. כמו שזה נשמע, ככה זה מייאש.