האשה שהאשימה את אריאל רוניס, המנהל ברשות האוכלוסין שהתאבד לאחר שהואשם בגזענות, הגיבה הבוקר (ראשון) לראשונה לטרגדיה.
בפוסט בפייסבוק היא כתבה: "היום בבוקר קמתי לידיעה מהגרועות ששמעתי בחיי. אני מצטערת בכל מאודי על אובדן חייו של אדם. במשך שנים חוויתי בישראל אפלייה. בפעם היחידה שסיפרתי את סיפורי אדם נפגע. אין מצטערת ממני. לו הייתי יכולה הייתי שותקת גם הפעם".
המנהל, בכיר בשב"כ לשעבר, התאבד בירייה אתמול (שבת) בביתו שבהוד השרון, לאחר שמעורבותו בפרשה סוקרה באופן נרחב בכלי התקשורת ובמהלכה הואשם בגזענות.
בעמוד הפייסבוק שלו הוא כתב טרם מותו: "אותה גברת מאשימה אותי בגזענות. אמרתי לה שעד כאן. איני מוכן שתלך בכיוון הזה. לא אצלי בלשכה. לא כל דבר שאינו ניתן לך כמבוקשך הוא גזענות. לא עזר דבר והגברת המשיכה לצעוק כי מדובר בגזענות".
"עד לפני יומיים חיי נראו כלקוחים מתסריט ורוד. בגיל 47 כבר אני גמלאי (שב"כ) אחרי כעשרים שנים של עבודה מרתקת, מאתגרת, מספקת. למדתי שלושה תארים באקדמיה (שניים במדע המדינה ואחד במשפטים). ראיתי חצי עולם. כל מה שרציתי – היה לי", כתב.
"היום לפני 15 שנים נסוג צה"ל מלבנון. בדיוק היום. כמה סמלי. ביום הזה נכרתה ברית דמים ביני לבין אנשיי, אנשים עליהם פיקדתי בצד"ל, הם ובני משפחותיהם. שיעים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים. לפני כשנה הקמתי עם חברים טובים, מכל הדתות, גוף שקרא לשוויון בין כלל אזרחי המדינה, בדגש על המיעוטים, ושילוב בחברה ישראלית הומוגנית. במהלך התקופה מאז הוצאת הספר הרביתי לכתוב בנושא, לרבות בעיתון מעריב וכן להרצות על נושא שילוב ערביי ישראל בחברה הישראלית".
"כל פעילותי במשך כל שנות חיי נעלמה כלא הייתה ובמחי יד, או באבחת הבל פה של מי שנדרשה לעמוד בתור כמו כולם, פגה. המשתפים המשיכו, בזריזות של עושי מצווה, להמטיר את חיציהם. לא עוצרים ולו לרגע לשאול. איני מאשים אותם. גם אני הייתי מזדעזע למראה פוסט כזה ואולי גם אני הייתי מצקצק בלשוני ומשתף בצדקנות בלי לחשוב על ההשלכות", הוסיף האיש.