רישיון להרוג: ברשות מי צריכה להיות הבחירה על המוות?

כשדודתה של קרן, שחר שטלריד (58), שמעה על האירוע האחרון, היא לא הייתה מופתעת. "הכתובת הייתה על הקיר", היא אומרת, "כמו במקרה של מדרכי וקרן. כשאין לך אפשרות בחירה, בסופו של דבר אתה עלול לפנות למעשה הכי נואש". 
 

אנחנו נפגשות בקליניקה של שטלריד. היא מעניקה שירותי ליווי ותמיכה למשפחות חולים. היא במקצוע שנים לפני הטרגדיה, לאחר שהתמודדה עם מחלה נפשית של אחד מילדיה. 
 

"חיפשתי תמיכה", היא מסבירה. "ילד חולה, גם בגיל מבוגר, חוזר להיות תלותי ונזקק, כמו בגילים צעירים. רציתי לקבל כלים להתמודד עם המצב החדש. פניתי לקורס באוניברסיטת תל אביב שעסק בליווי בני משפחה של חולים בתחום בריאות הנפש. החלטתי להרחיב את השיטה ולטפל בקרובים של סובלים ממחלות נוספות. שיידעו איך להתנהל במצב החדש מתוך חוזק, יעשו בחירות מושכלות ולא צעדים פזיזים". 
 

כשאחיינית שלה חלתה בסרטן המעי הגס, היא כמובן תמכה גם בה, אבל דווקא במקרה הזה הסוף היה לא צפוי. "את קרן ליוויתי לא כאשת מקצוע אלא בתור בת משפחה", אומרת שטלריד. "ביקרתי אותה, באתי איתה לטיפולים. מכיוון שאבא שלה היה רופא, הנושא המקצועי היה מכוסה בצורה הטובה ביותר, אבל תחזוקת המשפחה לא הייתה קיימת. זו חוויה מאוד מטלטלת והמשפחה לא נעזרה באנשי מקצוע בתחום הרגשי. בשבוע האחרון לחייה, כשכבר היה ברור שימיה ספורים, ההורים פנו לעובדת הסוציאלית ושאלו אותה מה עכשיו. הבחורה הצעירה אמרה בתמימותה 'תשאלו את קרן, היא כבר תגיד לכם'. זו הייתה טעות. הם המבוגרים האחראים שצריכים לקבל החלטות שקולות. כששמענו מה קרה היינו בהלם. למרות שהרגשתי את המצוקה שלהם, לא דמיינתי שזה יגיע למעשים כאלה, שזה יהיה הפתרון שהם יבחרו בו". 

"ללא ספק. זה היה מוות מיותר. מרדכי היה רופא דגול, הייתי גאה להיות שייכת למשפחה שלו. אנשים היו ניגשים אליי ומספרים לי איך הציל אותם. דווקא את הקרובה אליו ביותר לא הייתה לו דרך להציל. נתנו לו רק את האפשרות לחכות ולא לעשות דבר. זה גרם לו לנקוט בצעד קיצוני, שמנע ממנו להמשיך להעניק חיים לאנשים רבים וסיים גם את חייו שלו".

כל אירוע כזה מעלה שוב את הסוגייה בידי מי צריכה להיות הבחירה על חיים ומוות של אדם. על פי "חוק החולה הנוטה למות" שנחקק לפני כעשור, חולים סופניים רשאים לבקש שלא יבצעו בהם פעולות מאריכות חיים במידה ונותרה להם פחות מחצי שנה לחיות. ישנם חולים רבים הסובלים ממחלות קטלניות וחשוכות מרפא שלא נופלים תחת הגדרה זו. סיוע לסיים את חייהם הוא בגדר מעבר על החוק.
 

מנתוני ארגון ליל"ך - העמותה למען הזכות למות ולחיות בכבוד – כ-12 אלף אנשים חתומים על הבקשה לסיים את חייהם בכבוד אם יהיה בכך צורך בעתיד בעקבות מצב רפואי. 
 

פרופסור מרדכי שטרליד. צילום: באדיבות המשפחה

לדברי המנכ"לית בינה דיבון, למרות המודעות הגוברת בנושא הקשיים הביורוקרטיים עדיין רבים: "קיימות מגבלות בחוק שיש לפתור. למשל, החוק אינו מתייחס לחולים סופניים החולים במחלות כמו פרקינסון או ALS, מאחר ולא ניתן לקבוע כמה זמן נותר להם לחיות. מעבר לכך, טופס ההנחיות הרפואיות עליו ניתן לחתום בקשה לא להאריך את החיים מסורבל ומצריך הסבר מגורם מוסמך".
 

בכנסת הקודמת הגיש ח"כ עפר שלח הצעה לאפשר "מוות במרשם רופא". כלומר, רופא יוכל לתת מרשם לסם ממית לחולה סופני בלי שתוטל עליו אחריות פלילית. 
 

"הצעתי לתת למטופלים סופניים אפשרות בחירה", אומר שלח. "אחרי תהליך פסיכולוגי ורפואי ארוך שיאשר שאכן החולה עונה על ההגדרה של נוטה למות וצלול בדעתו לקבל את ההחלטה, הוא יקבל את הסם ויעשה כרצונו. הרעיון מבוסס על חקיקה דומה שקיימת באורוגון כבר 18 שנה. מדינות נוספות בארצות הברית הצטרפו אליה בשנים האחרונות. ראו שם כי רק שני שלישים מהאנשים שקיבלו את המרשם בחרו לבסוף לסיים את חייהם. יש כאלה שעצם היכולת לקבוע את גורלם מחזירה להם את תחושת השליטה. זה מספיק להם ובסוף הם מחליטים למות מהמהלך הטבעי של מחלתם". 
 

"הצעת החוק זכתה לרוב בוועדת השרים לענייני חקיקה, אך השר אורי אריאל הגיש עליה ערר וכך היא נתקעה עד להקדמת הבחירות. בקואליציה הנוכחית, המורכבת ממפלגות דתיות שמתנגדות לנושא, משום שעל פי ההלכה קדושת החיים נחשבת ערך עליון, נראה שסיכויי ההצעה לעבור קלושים. 
 

"נכון שהסיכויים הפוליטיים פחות גבוהים הפעם, אבל אני מתכוון לנסות להגיש את ההצעה שוב", אומר שלח. "אפנה לסגן השר ליצמן ואנסה להביא לתמיכתו. החקיקה שאני מציע מאוד מתונה, לא מדובר בהמתת חסד או סיוע להתאבדות, רק אפשרות לתת לחולה לבחור. ברור לי שיש רגישויות דתיות ופילוסופיות, אבל אנחנו חייבים להתמודד איתן ולהפסיק לטמון את הראש בחול. זו הדרך היחידה לדאוג שאירוע כמו בערד לא יחזור על עצמו".

בקהילה הרפואית, שלפי הצעת החוק תקבע למי לאפשר לסיים חיים, הדעות חלוקות וגורמות לדיון סוער. "אי אפשר לחייב אדם שחי עם מחלה שאין לה מרפא, אלא רק סיכוי לעוד סבל וייסורים, להמשיך לחיות", טוען פרופ' אבינעם רכס, נוירולוג בבית החולים "הדסה" ולשעבר יו"ר לשכת האתיקה בהסתדרות הרפואית. "יותר ויותר מדינות מבינות את זה. בתוך חמש עד עשר שנים, ברוב המקומות בעולם יאפשרו את זה. תפקיד הרופא הוא לשרת את החולה. אם המצב הוא כזה שהמוות עדיף על החיים, אז הרופא צריך לסייע בזה. זה צריך להיות מעבר לכל שיקול, בוודאי שמעל לשיקולים דתיים. אחרת אנשים בריאים שרק רוצים לעזור לקרובי משפחתם לסיים את חייהם ימשיכו לשלם את המחיר". 
 

אבל לא רק שיקולים הלכתיים מניעים את המתנגדים. יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, טוען שישנם דרכים אחרות להקל על סבלם של החולים: "למה חולים סופניים מבקשים להתאבד? או שהם סובלים מדיכאון או מכאבים בלתי נסבלים. בשתי הסיבות אפשר לטפל באמצעות הרפואה, ולא צריך להגיע להמתה. תפקידם של רופאים הוא להאריך את חיי המטופלים, לכן אסור שהם יהיו אלא שיסייעו לסיים אותם. תמיד יש פתרון שעדיף על המוות. גם אם המדינה רוצה לאפשר לחולים סופניים לבחור בעצמם אם לחיות או למות, זה צריך להיעשות כמו בשווייץ - שם חברות מסחריות מביאות למותם של חולים, ללא מעורבות רופאים. זה מדרון חלקלק שאסור להיכנס אליו". 

חבר הכנסת עופר שלח. צילום: פלאש 90

אידלמן מוסיף כי "טיפלתי בחולים שביקשו בתחילה למות, אבל ברגע שהתחלנו להקל על הכאבים שלהם הם שינו את דעתם. אנשים נכנסים למצוקה בגלל דיכאון או כאב ומקבלים החלטות שהם עלולים להתחרט עליהן. כרופאים צריכה להיות לנו אחריות לא לאפשר את זה. קיים חשש שרופאים יתנו תרופות שמקצרות חיים כפתרון הכי פשוט, כי החולה מבקש, אבל החולה, במצבו, לא יודע שקיימות אפשרויות אחרות להקל עליו".

כשאני שואלת את שחר האם לדעתה יש לאפשר לחולה להחליט על סיום חייו, היא לא ממהרת לענות במילותיה. היא ניגשת למדף ושולפת משם את "ספר המתים והחיים הטיבטי" שכתב סוג'יאל רינפוצ'ה. 
 

"אחד הדברים שאני מקווה שהספר יחולל הוא שרופאים ברחבי העולם יתחילו לקחת ברצינות את הצורך לאפשר לאדם למות בדומייה וברוגע", היא מקריאה מהספר. "ברצוני לפנות לרצונם הטוב של מקצועני הרפואה, ולקוות כי ינועו למצוא דרכים להקל על מעבר קשה זה של המוות, להפוך אותו לפחות כואב ושליו ככל האפשר. המוות השליו הוא למעשה זכות אנושית בסיסית, אולי אף יותר מאשר הזכות להצביע או הזכות לצדק. זוהי זכות אשר תלויים בה הרבה מן הרווחה והעתיד הרוחני של ההולך למות. כל המסורות הדתיות מצביעות עליה. אין מעשה צדקה שעולה על התמיכה באדם כדי שימות נכון". 
 

היא מוסיפה כי "זאת התורה כולה בעיניי. הכל עניין של חמלה. צריך להציג את כל האפשרויות להקל על הסבל בצורה שקולה, ולאפשר לאנשים להחליט ברוגע כיצד הם רוצים לחיות וכיצד הם רוצים למות. כך כל אחד יבחר יחד עם הקרובים לו את הדרך שלו, ואיך היא תסתיים".