אין נביא בעירם: מלחמת ההישרדות של הקהילה בירושלים

 

החוויה שמתאר בן עמי אינה בהכרח מתיישבת בקנה אחד עם הלך הרוח הכללי בקרב הקהילה הגאה בעיר. מדובר בקהילה קטנה, מגובשת מאוד, שמייצרת רגעים קטנים של אור ושפיות וחוגגת אותם תוך כדי מה שהיא מכנה ״מלחמת הישרדות״. לדברי גורמים בקהילה, במלחמה זו הם עומדים מול עיריית ירושלים, שלטענתם באופן עקבי מערימה כל קושי אפשרי בפניהם, ומול תושבי העיר עצמה, שלא תמיד מסוגלים להכיל מראות שחורגים מהתבניות הסטנדרטיות. ״אין ספק שיש מורכבויות״, מתארת דנה שרון, יו״ר ועד הבית הפתוח בירושלים, המרכז הקהילתי הגאה בבירה שמרכז, בין היתר, את פעילות שב״ל (ארגון המחנך לסובלנות בחברה הדתית כלפי להט״בים - פ״ש), קבוצות נוער גאה וקשישים גאים. ״יש פה קהילה נפלאה, חיה ותוססת שכרגע מתאחדת במפגן יפהפה של סולידריות. ברמה היומיומית, הקהילה שלנו אכן שונה מאוד מתל אביב. לא תראי פה מסיבות המוניות, יש פה רק גייבר אחד, ואירועי נשים פעם בחודש, ומשהו בסיסי באווירה כאן שונה יותר, מאופק הרבה יותר. לירושלים יש צרכים שונים מתל אביב. זו עיר שמכילה בתוכה המון אוכלוסיות מזרמים דתיים שונים, מה שיוצר אתגרים שונים. גם הבסיס של הקהילה הדתית הגאה והקהילה הדתית הפמיניסטית, שהיא בת ברית חזקה מאוד של הקהילה הגאה, נמצאים פה. זה הבית הטבעי של קהילות מאוד סובלניות ומאוד לא סובלניות, ועם כולם אנחנו חיים. שיתוף הפעולה עם העירייה הוא באמת לא נושא פשוט. לי אישית לא פשוט שראש העיר שלנו כרגע נמצא בניו יורק ולא פה איתנו, אבל אנחנו באמת רוצים לקחת את המשבר הזה כקרש לשיפור וצמיחה של היחסים עם העירייה. היחסים כבר השתפרו בשנים האחרונות. אנחנו רואים שהתקציבים מגיעים בצורה יותר סדירה - אלה לא תקציבים גדולים, מדובר בחלק זניח מתקציב העמותה, אבל הם עוברים. לאחרונה העירייה מבינה שאין לנו תחליף בנוף הירושלמי. התקציבים עוברים בצורה יותר חלקה ויש יותר שיתופי פעולה עם אנשי קידום נוער בנושא של נוער להט״בי. עם זאת, עדיין העירייה לא לקחה שום חסות כספית על המצעד, אפילו על הדגלול של הרחובות נאלצנו לשלם לבד. בסופו של יום אני אופטימית, אבל לא נאיבית. יש הרבה עבודה לעשות, אני מקווה שדווקא האירועים האחרונים יהיו קטליזטור ליצירה של שיתוף פעולה הדוק יותר״.

דנה שרון, יו"ר ועד הבית הפתוח בירושלים. צילום: אורנה שרון
 

 

מי שמצייר תמונת מצב מדאיגה יותר הוא חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם סיעת מרצ לשעבר וסגן ראש עיריית ירושלים לשעבר, פפה אללו. ״ירושלים היא עיר מאוד אלימה״, טוען אללו, שעזב את עיריית ירושלים לפני כחודש לאחר שנים רבות. ״היא לא מכבדת שוני, וזה לא משנה אם השונה הזה שמדברים עליו הוא להט״ב או ערבי או אפילו יהודי שקצת שונה מתבנית הנוף הרגילה. כשאני חושב על זה לעומק, ולמרות שרציתי להאמין אחרת, האירוע האלים שהתרחש במצעד היה צפוי במידה מסוימת. זו תוצאה של אווירה של זלזול שקיימת בעירייה, שמאפשרת לארגונים כמו להב״ה לפרוח, ומשם הדרך לאלימות קצרה. הקהילה לא מקבלת את התמיכה שהיא צריכה לקבל מהעירייה. אני לא מדבר על הכמה גרושים שהבית הפתוח מקבל בלחץ, אלא על הנוכחות של עיריית ירושלים בחיים הקהילתיים. במצעד הקודם לא נכח אף חבר מועצה, והפעם היה רק אחד. ראש העיר לא הופיע במצעד או בבית הפתוח מעולם, וזה אומר הרבה. בתל אביב, לשם השוואה, ראש העיר צועד ראשון ונותן את הכבוד ואת הלגיטימציה. העירייה מתקצבת את המצעד והקהילה הגאה במיליונים, הקהילה הגאה היא משהו שהעירייה התל־אביבית מתפארת בו. בירושלים הקהילה הגאה היא מטרד, משהו שצריך לטפל בו כדי שלא יעשה יותר מדי רעש״.

 

אללו מספר על החוויה האישית שלו מניסיונו במסדרונות העירייה: ״ישבתי בישיבות מועצה שבהן חילקנו את התקציבים. בסופו של דבר בלחץ של בית המשפט הקהילה קיבלה את הכסף, שהוא לא רב אגב, אבל אפילו אחרי שהתקציב אושר היו דיונים קטנוניים על כל שקל. היו חברי מועצה שהחרימו דיונים או לא באו להצבעות. התקציבים הגיעו, אבל הם הגיעו לא ברצון אלא מחוסר ברירה, וזה מאפשר לתשתית של האלימות להתקיים. ״לפני המצעד ראיינו אותי ושאלו אם אני חושב שאירוע כמו אירוע הדקירה שקרה בסוף השבוע יכול לקרות שוב, ואני הנאיבי אמרתי שזה לא יכול לקרות, ששילמנו את המחיר ב־2005, והנה, זה קרה שוב, כי אין טיפול שורש יסודי בבסיס של האלימות. בחמישי האחרון הייתי בכיכר ציון ושמעתי אנשים אומרים: 'עכשיו אני עוזב את ירושלים, אין לי פה מקום', וכאב לי הלב. אנחנו עובדים כל כך קשה להשאיר את הצעירים בעיר, ואקט כזה מקלקל הכל. הפתרון נמצא בחינוך הלא פורמלי. שום תוכנית שתכריח צעירים להיות סובלנים לא תעבוד״.

פיגוע הדקירה במצעד. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
 

 

ועדיין, למרות הרצון של אללו לחזק את תחושת הביטחון והשגשוג בקרב צעירים גאים בעיר, יש הגירה שלילית של תושבים מירושלים. על פי מסמך שהתפרסם על ידי הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה לקראת יום ירושלים האחרון, כ־17,900 תושבים עזבו את העיר בשנת 2013, לעומת 10,500 שעברו אליה - כלומר נגרעו ממנה באותה שנה כ־7,400 איש. ההגירה השלילית מהעיר הייתה לתל אביב ולבני ברק.

 
אחד מאותם מהגרים הוא אלכס בצלאל, שעזב לפני חודש את ירושלים לטובת תל אביב. "עליתי לישראל מניו יורק לפני ארבע שנים ורק אז התחלתי להתמודד עם הנטייה המינית שלי", מספר בצלאל. "יצא לי בתור ירושלמי לבקר הרבה בתל אביב. בירושלים יותר מתוח. לפעמים אני מרגיש שכשאני הולך ברחוב, אם אני נראה קצת שונה מהנוף הרגיל, כולם מסתכלים עלי. כולם בירושלים נראים מאוד דומה, נדיר לראות מישהו שבולט בנוף כמוני. גם כשאני לא עושה דראג, אני נראה די שונה ואלטרנטיבי, והיו לא מעט פעמים שבהן תקפו אותי מילולית, ולפעמים אפילו פיזית. מעולם לא התלוננתי במשטרה, היה ברור לי שלא יצא לי מזה שום דבר. בעוד בתל אביב אני מרשה לעצמי ללכת ברחוב בתלבושת מלאה, ואנשים מסתכלים עלי בסקרנות חיובית. בירושלים הם מופתעים לרעה, כועסים. אני מרגיש שירושלים לא מסוגלת להכיל את זה. אין מקום לאנשים כמוני בירושלים. אז עזבתי".
 

״מצעד הגאווה הוא אירוע שנועד לשבור סטיגמות״, אומר בן עמי. ״יש סטיגמות של תל אביבים כלפי ירושלמים, של חילונים כלפי דתיים, וכל הסטיגמות מקורן בדעות קדומות, שהמקור שלהן הוא חוסר היכרות. זה לא שהדוקר ישי שליסל אי פעם שוחח עם חברי קהילת הלהט״ב. ירושלים היא עיר של שלום. זה נכון שאדם מן הרחוב מבצע את הפשע, אבל השנאה מגיעה מלמעלה. התקווה של העיר הזו נמצאת באנשים הפשוטים שבה, הם יודעים להסתדר, צריך רק לתת להם את ההזדמנות.

 

מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: ״ראש העיר מגנה מעל כל במה כל בית תמיכה נפשית, וכן את דף הפייסבוק ״מענה ברשת״ שמעניק עזרה ראשונה נפשית לבני נוער. עיריית ירושלים מעניקה תמיכות ולעמותות ולמוסדות בהתאם לחוק ועל פי קריטריונים מוגדרים ושקופים. בנוסף, דלתו של ראש העיר פתוחה בפני הבית הפתוח בכל עת. התקיימו כמה פגישות בעבר ועם חזרתו מחו״ל תתקיים פגישה נוספת למתן סיוע לקהילה ככל שיידרש. כמו כן, העירייה פינתה את הדוכן של להב״ה שהוצב ללא היתר בכיכר ציון והודיעה כי אם יוצב שנית ללא היתר וללא בדיקה כי החומר שיחולק בו אינו נוגד להוראות החוק ומהווה הסתה, הוא יוחרם. כמו כן, העירייה נוקטת, כצעד משלים לפעולות המשטרה, פעולות רבות, פורמליות ובלתי פורמליות, על מנת למגר את האלימות והגזענות באמצעות מערכת החינוך״.