מוישי שלי: הרב נחמן הולצברג, שבנו נרצח במומבאי, בראיון מיוחד

מוישי עם הוריו 
 

עשו ממנו ילד בוגר, "כאילו בן 15". הוא חמוד, הוא חכם, הוא נוח לשיחה ויודע תורה. בקיא במיוחד במשניות בעל פה. בדיאלוגים הטלפוניים – פעמיים בשבוע – מניו יורק לעפולה מקשה הסב קושיות והנכד עונה בתבונה. כששאל מדוע יוכבד הניחה את בנה משה בתיבה בין קני הסוף במקום שממנו רק יד מבוגר (בת פרעה) יכלה לחלץ אותו ולא קרוב, על שפת הים כך שלא יזדקקו לנס כדי לחלצו, השיב הילד: "כי הקדוש ברוך הוא רצה להוכיח שמרגע שנולד משה התחילו הנסים".

ב-26 בנובמבר 2008 לא קרה נס בבית חב"ד במומבאי. דפיקה בדלת, מטפלת פותחת, טרוריסט קהה מבט מכוון קנה אל מצחה. סנדרה מנסה לטרוק את הדלת, אך צרור נפלט ומנקב את התקרה. הטרוריסטים פותחים במסע רצח שיארך 60 שעות ויכה לא רק בבית חב"ד, אלא גם במסעדת תיירים מרכזית, בתחנת רכבת, בשני בתי מלון, בבית חולים ובבית קולנוע. המחבלים חוסלו במתקפה של צבא הודו.

בבית חב"ד מתגלות שש גופות, בהן גם הוריו של מוישי: השליחים גבריאל נח הולצברג ואשתו רבקה לבית שמעון ויהודית רוזנברג. לצדם עוד שלושה ישראלים – בן ציון קרומן, אריה לייבוש טייטלבאום, יוכבד אורפז – ונורמה רבינוביץ', יהודייה מקסיקנית עמדה לעלות לארץ.

אבל הטבח הזה יפלס את דרכו לפנתיאון הגבורה המזדמנת בזכות תמונה אחת. זאת של המטפלת ההודית סנדרה סמואל עם מוישי בידיים. עיניה מביעות כאב ותדהמה. סערת הדמים לשה את שרירי פניה, אך אינה מצליחה לטשטש את הבעת נחישותה. היא לא תפקיר את מוישי המייבב לצרורות שעולים מבית המוות במומבאי.

סנדרה קיבלה מאז אזרחות ישראלית ועובדת במוסד לילדים בעלי צרכים מיוחדים. פעם בשבוע היא באה לבקר את מוישי ומרעיפה עליו מתנות. מוישי חי בעפולה אצל סבו וסבתו מצד אמו, ולומד בקריית החינוך של חב"ד במגדל העמק. הוא בן 9 ועדיין מעבד את תולדות הטרגדיה. עד לפני כמה שנים היה שומע אזעקות ועובר לסדר היום, אבל לאחרונה הוא פורץ בבכי עז שצופרי ימי הזיכרון, למשל, מייללים. 

"הוא מבין שהם מזכירים מוות", אומר סבו, נחמן הולצברג. השנה הניח את ראשו על המצבות וסירב לומר קדיש.

"כן, האובדן הזה מכה בו כל יום. מדי פעם הוא ניגש לקופה ושם צדקה לזכרם, וגם מתגעגע. פעם אמר לי 'למה אי אפשר לקחת פטיש, לשבור את המצבות ולהוציא אותם החוצה".

"כל הזמן. בודק אם אבא שלו היה שוחט טוב ואם אני מחזיק בסכינים שלו. אומר שגם הוא רוצה להיות שוחט".

"הוא רוצה לזכור אבא גיבור. כל הזמן שואל אותי אם אבא שלו היה גיבור, אם היה גיבור אפילו יותר ממני".

"אני אומר שהיה גיבור גדול. אבל לא רק בכוח פיזי. גם ידע משניות בעל פה".

בשיח שלאחר הפיגוע בלט שמעון רוזנברג, אביה של רבקי. אביו של גבי מיעט לדבר. אבל הפעם ניאות לספר על מפעל שיקום המקוואות שהוא מוליך לזכר בנו ולפאר את מוסד השליחות של חב"ד.

הם המוצ'ילרים של הרבי. נוודים לשם שמיים. שליחי חב"ד. משוללים חיים פרטיים. אין מרכז עולמי שמכוון, שמדריך, אין שרשרת פיקוד. לרוב עושים השליחים מה שבראש שלהם. אבל תמיד זה ראש טוב. כמעט כל משפחה ישראלית מחזיקה בסיפור על החב"דניק המושיע שלה.

כשבני טייל במזרח הרגשתי שהם שומרי ראשי האישיים. הרב נחמיה וילהלם מבנגקוק עזר לו למצוא חבר שאבד באישון לילה. הרב חזקי ליפשיץ מקטמנדו דיווח לי, לאחר לילה של חרדה והתרוצצות, שאיתי וחברתו אינם בין נוסעי אוטובוס שהתהפך בצפון נפאל. הטמפרמנט המבעבע, היוזמה הבוערת, החוצפה החיננית לוקחים אותם ליעדים שרואים רק ב"מסע עולמי".

השטיפ (ביידיש "דחיפה") והקוואץ' (ביידיש "לחיצה") הם כלי העבודה הלגיטימיים. מחתמי החסד של חב"ד ממוקמים לעתים בלב שכונות החטא. זה של הרב נחמיה נמצא בקוואסן שבבנגקוק, רחוב שבו ילדות צדות מבטים של אירופים באים בימים וזקנות מוכרות בו מקטרות אופיום.

החב"דניקים מותחים מעבר לכל גבול הגיוני את הציווי "ישראל שחטא ישראל הוא". באחד מערבי חנוכה נסעתי עם שליח חב"ד במלבורן, דודו לידר, להדליק נר עם סוחרי סמים ישראלים בכלא. התכווצתי כשהניח ידיים על כתפיהם והתנועע איתם בשירת "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". אבל זה אינו מטשטש את העובדה שזאת עבודה לכל החיים. משליחות משחרר רק המוות, או בואו של משיח, אם אכן יבוא.

הסיבה האחרת, כאמור, להיענות הולצברג לראיון היא תוכנית "תומכי טהרה" שהוא מריץ. במסגרתה הוא משקם ופותח מקוואות במקומות נידחים בעולם ובאר. לגבי ולרבקי לא היה מקווה והם סבלו מזה. הם נאלצו לטבול בלילות מונסון סוערים בחוף גואה או להמשיך לסינגפור ואפילו להגיע לארץ. האב עזר לבן לבנות מקווה במומבאי. גבי היה משתלשל לבור, עומד בחום ועובד. 

ואז השמיים היו מתנזרים מגשם. חודשים כך. וכשהיו נפתחים סוף-סוף, היה זה שיטפון וגבי ראה את מעשי ידיו טובעים בבור. כשהרב הולצברג יוזם עכשיו הקמת מקווה, לא מעניין אותו כמה אנשים ישרת. העיקר שהמקום יהיה יפה, מרווח ונקי. מים מזוהמים ומבנים דחוסים מרחיקים את הנשים. "וחשוב לי גם שהבלניות יקבלו תמורה נאה, כי עבודת קודש הן עושות".

"ה'רבה' אמר שאם אישה אחת לא הולכת למקווה, כאילו עיר שלמה בוערת".

"הכי חשובה. תבין, זה ההמשך היהודי. אתה יכול לא ללמוד ועדיין להישאר יהודי. אבל המקווה שומר על טהרת הדורות הבאים".

"תומכי טהרה" הקימו כבר שני מקוואות בהודו, ארבעה בארצות הברית, כמה בארץ ומתקבלות בקשות גם ממזרח אירופה. "לכל העולם נגיע", מבטיח הולצברג האב.

נחמן הולצברג נולד בירושלים, "בן 25 עם תעודת זהות של 65". לפני 30 שנה עזב את קריית מלאכי כי נקרא למשרת שוחט בקהילת חב"ד בניו יורק. אנחנו נפגשים בבורו פארק ששבברוקלין, בני ברק של חרדי ניו יורק. זהו קיץ בעיצומו, וברחובות מתנוססות מודעות על "סאמר חיידר". בדוכנים מוכרים עיתונים כמו "דער איד" (ביידיש "היהודי") ו"דער בלאט" (ביידיש "העיתון"). 

להקת צעירים שחורי כיפה יוצאת לצהריים. לא "לאנץ'" הם מחפשים, אלא "רילקסיישן עם הפי אנדינג". בטוח שאתם מבינים מה על הכוונת.

כשבמסעדה שלנו גוברת המולת הלעיסה, אנחנו משתכנים בחדר מגובב בירכתי חנות חשמל, והולצברג נהנה, "זה בורו פארק, הכל פתוח". אבל גם בבורו פארק חנויות נסגרות מתישהו. שאנחנו ממשיכים למחרת בקראון הייטס, מעוזו של הרבי ומעוזו הפרטי של נחמן הולצברג.

באתי בצהריים. בבית הכנסת של הרבי גלגלו את השטיח האדום שמוביל לבימתו ועטפו ביריעת ניילון את כורסת הקטיפה האדומה. מחר תוסר העטיפה, ייפרש שוב השטיח, והרבי שהסתלק לפני 21 שנה ישוב להתפלל כאן. כך לפחות מאמינים מקצת חסידיו. "אתה באמת חושב שהוא חי?", אני שואל אחד. "אתה אומר 'דוד מלך ישראל חי וקיים'?", הוא משיב, "אז מה בכלל השאלה?".

נחמן הולצברג מוביל אותי אל ביתו שבקראון סטריט 317. בכניסה לחדר שבו גדל גבי צילום שלו עם רבקי ביום חתונתם. מעל למיטה שהייתה שלו תמונה של הרבי. ממול ספרייה בולטת עם יצירות כ"עמודי חסד", ו"מסרים מעולם האמת", וחוץ מזה, ריקנות נזירית נושבת בין הקירות. "אבל אני מרגיש אותו פה", אומר לי אביו, "בכל מקום שאני זז – גבי איתי".

ברגעי הווידוי הביישניים האלה, הולצברג משליך מעליו את גלימת החסיד. מאפשר לך סיור חפוז בנפשו של אב. לא משפטי קריאה אתה מקבל, אלא זעקות חרישיות. אתה רואה אותו מתאמץ לבלום את דמעותיו, להשיבן למקומן. רק כך יוכל לחזור לאיזון עצמי, לאחיזה מוצקה בעוגן האמוני שלו.

כשהיה בן שנתיים הגיע גבי הולצברג לראשונה לניו יורק. בדיוק החלים ממחלה, הובא לרבי לקבל ברכה ואף זכה במטבע. כבר אז אי אפשר היה לקטלג אותו כפראייר: כשראה שבידי הרב מטבעות נוספים – חטף עוד אחד. כשהיה בן 6 עברה המשפחה לחיות כאן. "אפילו בתור ילד הוא לא היה ילד", מספר אביו.

החורף הראשון שחווה בניו יורק היה ארקטי. גבי ביקש לצעוד למקווה, אבל ערימות שלג גוליבריות הפכו את המדרכות לערבות סיביריות. הילד לא ויתר. הוא פער חור בשלג שהצטבר במרפסת הבית, שפך פנימה מים וטבל. בפורים ביקשה אמו פרידה לחפש אותו לילדה. הילד סירב. "אני לא ילדה ולא אתחפש לילדה", הטיח.

"אני אומר שאבא היה גיבור גדול. אבל לא רק בכוח פיזי. גם ידע משניות בעל פה". זירת הרצח בבית חב"ד. צילום: ארגון זק"א

מי שמחפש בראשית העלילה רמזים על סופה, מוזמן לשים לב לשורות הבאות: באחת מהתוועדויות הילדים נראה הרבי אומר: "ואם יש ב-India אפילו יהודי אחד שדואג לילד אחד לקיים מצווה – זאת הכוונה". והרבי מסתכל קדימה ורואים את גבי יושב מולו. מצליב מבט ובולע את המסר.

די מהר הוא מתגלה כמי שחותר ללא לאות להגיע אל כל פסגה. ראשון ב"חיידר", ראשון בישיבה, מושך אחריו את החלשים, נדיב עם חברים. כשהוצע לו לנסוע לשליחות באוסטרליה, ויתר לחבר שרצה יותר. הוא עצמו טס לישיבת "תורת אמת" בירושלים ותפס א מקומו בחוד. כשחבריו נסעו לחברון להביא משלוח מנות, ירד בדרך להביא אחד גם לסבתו. על רכב הבחורים שהמשיכו נפתחה אש. זה שיש בכיסא שלו נפצע באורח קשה. 

גבי, סובל מייסורי מצפון חסרי שחר, לא מש ממיטתו, ואפילו ביטל את נסיעתו הביתה לפסח כדי להוסיף לסעוד אותו. מירושלים המשיך לשליחות ברוסיה ושב לניו יורק. היה הולך בכל שבת כארבע שעות כדי להתפלל בבית כנסת בברונקס. האב ראה את רגליו הנפוחות וניסה לומר "למה לך, בן?". הבן ענה: "אם יש מישהו שצריך לעשות את זה – זה אני".

רבקי וגבי הכירו בשידוך, כמובן. לחתן המיועד היו הרבה הצעות הורים, "אבל דווקא איתה עבד הקליק", אומר אביו. יותר מסתם עבד. "היא הכי טובה לי", התריס גבי באוזני כל מי שהטיל ספק בחיבור הזה.

דעתה של רבקי הייתה מגובשת מילדות. ביומן שמצוטט ב"השליחות האחרונה" מאת ליאור אלפרוביץ, אומרת אחת מאחיותיה: "רבקי תובעת שהחתן שיימצא לה יידע לאכול בפה סגור: 'נא למצוא לרבקי בחור שאוכל בשקט ולא לועס בקולי קולות'". בכתב יד עגול הוסיפה הכלה לעתיד שהיא רוצה רק בנים. "הבנים לומדים תורה ויסייעו לאמריקה, לרבי, בעזרת השם, וילמדו בישיבה בכפר חב"ד. הבנים הם גם שובבים ושמחים".

.

"לעצור לא היה עוזר. האפשרות היחידה הייתה לעודד אותו, וזה מה שעשינו לאורך כל הדרך".

"שאם הוא נוסע בשליחות לעור לעם ישראל, אז בטח הקב"ה ישמור עליו".

מה באמת הביא את גבריאל נח למזרח? מחויבותו היהודית היא היסוד האיתן בקונסטרוקציית ההשערות שתובא להלן. השאר הוא קירות דקורטיביים – אתה יכול איתם, אתה יכול בלעדיהם. ייתכן שסם אהב את העובדה שבתי חב"ד בנתח הזה של הגלובוס הם קודם כל בתים. לא מצועצעים ושקטים כאלה כמו בקונטיקט, למשל, אלא ד' אמות שתמיד קורה בהן משהו. מתחם אנושי שבו שמחות וצרות מתחככות ביניהן. 

ואולי תפס שהמזרח אינו רק מזרח אלא בעיקר "אוריינט" – עם המסתורין, עם הנידחות, עם הבתוליות, עם האנשים שזמינים להיפתח למהלכים רוחניים.

"אף פעם לא הבנתי למה זה קורה לנו", אמר לי לאחר הרצח השליח בפונה בצלאל קופצ'יק, "אבל בנחיתה השלישית או הרביעית אתה פתאום מרגיש שחזרת למקום שמתאים לך לחיות בו. דלת המטוס נפתחת ואתה חוטף בפרצוף שני מסלולי זמן, שני מסלולי מנטליות: הודית ואנגלית. אני חושב שהרב הולצברג אהב את זה".

מומבאי שלפה מגבריאל נח גם את השריף שבו. איש ללא מורא, אדם לכל עת. "גבי שומר על קור רוח ומתנהל במיומנות על האופנוע", כותב אלפרוביץ'. הוא בן 29, ממושקף, חתימת זקן בהיר. כפות ידיו האדמדמות יודעות להפוך דף גמרא, אבל גם לאחוז בפטיש ובמקדחה. "היא (רבקי) מתגלה כמלאת אנרגיה", סיפר לי קופצ'יק, "ראית את האש שלה, אבל אין ספק שהוא היה המוביל".

כשנה לפני מותו הגיע גבי בפעם האחרונה לבית הוריו בקראון הייטס. זה היה בחטף. בא באישון לילה ונרדם על הספה כדי לא להעיר את הבית. עוד לפני שהתעוררו נעלם לכינוס השלוחים העולמי שמתקיים מדי שנה. רק שם הצליחו ההורים לפגוש אותו לכמה דקות. בערב כבר המריא חזרה להודו.

שבוע לפני שנרצחו, דיברו גבי ורבקי עם הוריו בפעם האחרונה. כתמיד זה קרה בשישי בבוקר. היא התאוננה שקשה לה, שהיא מתמודדת, שהייתה רוצה שיבואו יותר אורחים כי משעמם לה. הוא סיפר כי כמה אנשים אמורים לעשות אצלו את השבת. "דיווח לנו על דברים טובים שקידם".

"שעשה בר מצווה, שהוא מתכנן לפתוח גן ילדים יהודי, שהוא נערך לחנוכה, שהוא מארח הורים של בחור שחילץ מהכלא".

האם חש גבריאל-נח שקצו קרב? לאחר שהקים את המקווה במומבאי, נשאל מדוע רשם את הנכס על שם חב"ד ולא על שמו. "ומה יהיה אחרי שלא אהיה כאן?", השיב. כשקורה אסון, כל מעשה זניח שקרה לפניו נשמע כקריאת עורב. אבל בסיפור הזה המוות כיכב בתמונת המחזור של המשפחה הזאת. לפני כ-40 שנה איבדה רבקי את דודה ודודתה. לפני כשמונה שנים את אחיינה.

לפני כעשר שנים, כשהייתה בהריון עם מוישי, איבדו שניהם את בכורם מנדי, שלקה במחלה גנטית. בטוח שהשאלה "ומה הלאה?" נילה את חייהם בלי שהיו מודעים לכך. הידיעה כי "יש בעיות בהודו" תפסה את הרב הולצברג בביתו. הוא החליט שלא להילחץ. "הרי תמיד יש בעיות בהודו ומה זה בכלל קשור אלי?". אמרו לו שהפעם זה קשור. זה בית חב"ד. "האם אתה בטוח?", תחקר את המבשר. "לא בטוח בכלום", השיב ההוא.

הוא ניסה להתקשר לבנו והגיע למשיבון. הוא ניסה שוב, ושוב, ושוב כלום. הוא נכנע לחרדה. הבין שיש בעיה רצינית מאוד. חשדו גובר כשהוא מבקש לדבר עם ראש המרכז החינוכי של חב"ד – ונהדף. לא פעם ולא פעמיים. אנשים מתלחשים בבית הכנסת וחדלים כשהוא מתקרב. הוא מטלפן לסלומון סופר, מראשי הקהילה במומבאי, שמודה כי יש טרוריסטים בבית ושומעים יריות, "אבל גבי ורבקי בסדר". 

הוא חוזר על זה כמה פעמים. "גבי ורבקי בסדר". הסטייט דיפרטמנט משתדל לא להנביט תקוות שווא. מזהיר שהמצב לא ברור. "אנחנו לא ילדים קטנים, הבנו שמחריד שם במומבאי".

"איך אומרים? אסור להגיד, אבל חשבנו כל מיני מחשבות".

בסרט וידיאו שנשלח אליהם נראית אישה יוצאת מהבית. אולי זאת רבקי? אבל רבקי גבוהה יותר. ורואים שיש איתה ילד, אז אולי בכל זאת רבקי שאוחזת במוישי. מסתכלים שוב. לא, זאת לא רבקי, אבל זה מוישי. "שמחנו שמחה גדולה, שלוותה מיד בעצב אדיר".

הבנתם.

"הבנו שחוץ מהילד לא נשאר איש".

בשעות האלה הוריה של רבקי בדרכם להודו. הולצברג מתלבט. לנסוע? לא לנסוע? לא לנסוע. זה יום שישי והטיסה מארצות הברית אורכת 15 שעות, הוא יגיע לאחר כניסת השבת. במה יועיל? "ניסיתי להיות ממוקד מאוד, תכליתי מאוד, לא לעשות דברים סתם", הוא מסביר. בשעות האלה אמו של גבי, הרבנית פרידה, מגביהה סביבה חומות של שתיקה. היידיש הגדירה בדיוק את המצב הזה, "ממיצ'ך" היא המילה. מתייסרים. זאת ההיטרפות מדאגה, זאת טחינת הנפש, זאת ההכרה בחוסר האונים.

"אתה מרגיש שאם זה רצון בורא עולם, אין לך ברירה אלא לקבל אותו. כי אחרי הכל, מה אנחנו יכולים לעשות?".

"אנחנו חיים בעולם של אמונה. אנחנו יודעים שלמי שיש שאלות, אין תשובות.

במהומת ההתרחשויות במומבאי בלט רופא הודי, חבר של גבי. לאחר שהוא ואשתו התגיירו זכה לשם "ד"ר אברהם". הוא עלה לארץ, עובד בבית חולים קפלן וגר בחברון. אבל אז ד"ר אברהם התרוצץ, טיפש ובעיקר שמר על קור רוח.

לקראת הטסת הארונות לארץ המריאו ההולצברגים והתיישבו אצל אחותה של פרידה בירושלים. מדי פעם בראו לקחת מהם דגימות דם לצורכי זיהוי. מתברר שהטרחה נגרמה משום שבבית החולים בהודו החליפו בין הגופות. במוצ"ש נחתו הארונות בארץ והם נקראו לזיהוי נוסף באבו כביר. למחרת בבוקר התקיימה הלוויה בכפר חב"ד, גבי ורבקי נטמנו בהר הזיתים. 

אבל כמעט אי אפשר לבקר אותם, טוען הולצברג. "הממשלה צריכה להבטיח שהעולים לקבר של מי שמתו על קידוש השם לא יספגו אבנים בכל פעם". חודש לאחר שנקברו יקיריהם, הפליגו פרידה ונחמן הולצברג למסע הרצאות באוסטרליה.

כשהם שם, שיחה אחת שבה ומופיעה בנייד שלו. בסוף הוא ענה והמטלפן סיפר שהכיר את גבי ורבקי ולפני כמה חודשים יקר בבית חב"ד במומבאי. כשהראה את האלבום המשפחתי, אמרה לו רבקי: "יש לכם בת גדולה, היא צריכה שידוך". האורח אמר לה שהשבוע הבת תפגוש מישהו, "אם תצא מזה חתונה, תבואו?". רבקי וגבי השיבו מיד בחיוב. המטלפן מבשר עכשיו שבדיוק בשבת שההורים יהיו בסידני עולה לתורה החתן המדובר. 

החתונה תתקיים למחרת. נחמן ופרידה הולצברג התייצבו במקום גבי ורבקי הולצברג. "זה היה כאילו הם היו איתנו בחתונה, כאילו הם עדיין חיו בינינו".

"מדי פעם. רואה את הפנים שלו מחייכות אליו. והוא דווקא נראה שמח, כאילו אומר לי: 'אני רק קצת פצוע'".

כמה שבועות לפני הטרגדיה, כלשונו, בא אליו בחלום יהודי ושמו רייצ'יק, חסיד גדול של הרבי שחי בפלורידה.

הרייצ'יק הזה שכל את בנו, יוסל, שנפטר בעקבות מחלת כליות. "ואני רואה אותו נכנס עם בנו לבית הכנסת של הרבי ואני שואל אותו: 'זוגט מיר (ביידיש "תגיד לי"), הרב רייצ'יק, האברך מימינך הוא יוסל, אבל מיהו בצד שמאל?'. והוא מסתובב אלי ופולט: 'אתה יודע מי זה'. כשקרתה הטרגדיה הבנתי מי היה בחלום".

"שינוי דרסטי. אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על התכלס האמיתי. לא קשור לפוליטיקה, לא קשור לכסף, לא קשור לכבוד. רק לתכלס – מה אפשר לעשות כדי שיהיה עולם טוב יותר. טוב יותר בחסדים ובעזרה למשפחות".

"רציני יותר, אמיתי יותר, מחפש רק את נקודות האמת. מסתכל על כל יהודי כיהודי. בלי לבדוק אם הוא 'חסיד' או 'מתנגד'. יהודי צריך לאהוב יהודי בלי שום תנאים".

"כן, למרות הכל. אני מאמין שבקרוב יהיה טוב יותר לעם ישראל. הזמן פועל לטובתנו כל הזמן".

"חיים שבהם אני הולך בבטחה, באמונה, בשמחה. יש הרבה מה לעשות בעולם הזה".