שומרי הגחלת: המפונים שגרים בקיבוץ לא שוכחים את רצועת עזה

"אני מחכה ומתפללת לרגע שנתכנס שוב, כל אנשי היישוב, ונצטרך להחליט מי חוזר לגוש קטיף ומי ממשיך את האתגר בשומריה", מודה רייש. "זו תהיה אספה מאוד מעניינת. אני רוצה לחזור, אבל צריכה לדאוג שמישהו ימשיך פה את העבודה. יש רפת, גידולי שדה, כרם. אבל הייתי חוזרת. בטח. זה המקום מבחינת האידיאל, הרעיון והרוח. חבל ארץ מקסים".
 

עצמונה היה מהיישובים האחרונים שפונו בגוש קטיף בקיץ 2005. יישוב דתי שפונה ללא התנגדות אגרסיבית מצד תושביו, אולי בגלל אסיפה שכינס שבועיים לפני כן רב היישוב ראובן נתנאל. "הוא הכין אותנו שגם אם יהיה גירוש, אנחנו מחפשים את המשימה הבאה בהתיישבות", מספרת רייש. "הרי אתה יכול להגיב בכמה צורות. להגיד: 'איזו קטסטרופה, אני ברוגז', אבל הרב הכין אותנו שגם אם מישהו עשה טעות נוראית, אסור להגיע למשבר עם המדינה. עם כל הצער ידענו שאנחנו ממשיכים לחפש צורת חיים אידיאליסטית. אני היום אומרת תודה לרב שזרע בנו את הזרעים הנכונים של המשך עשייה, להבין שיש הלאה".
 

בעוד המדינה הציעה מיד אחרי ההתנתקות מעבר לבתי מלון זמניים או דירות שכורות, עשרות משפחות מעצמונה בחרו בערב הפינוי להגיע ל"עיר האמונה", כך כינו האנגר תעשייתי נטוש בפאתי העיר נתיבות. הם בנו במקום אוהלי ענק, נעזרו בסיוע מקומי, הקימו לבד בתוך כמה שבועות בתי ספר, גני ילדים, ארגנו את המסגרת המשפחתית וחיכו להזדמנות למצוא בית חדש. במשך שמונה חודשים המתינו.
 

קיבוץ שומריה, קיבוץ של אנשי השומר הצעיר שהוקם כהיאחזות נח"ל בסוף שנות השמונים, עלה מהר מאוד על הכוונת. אמנם הוא היה רחוק מאוד מהמסגרת הדתית־תורנית שלהם - קיבוץ של אנשי השומר הצעיר שהוקם כהיאחזות נח"ל בסוף שנות השמונים - רק שמשבר הקיבוצים לא פסח על היישוב ובשנת 2005 חיו בו קצת יותר מעשר משפחות. בהתחלה היה רעיון שאנשי עצמונה יגיעו באופן זמני עד שיקימו לעצמם יישוב חדש, אבל חברי שומריה אמרו שהם לא נשארים, בכל זאת אידיאולוגיות מנוגדות, ולכן העדיפו לנטוש.

 

נועה רייש. צילום: אלבום משפחתי
 

 "אני האישה האחרונה מעצמונה שבאה לראות את המקום לפני שעלינו אליו", מספרת רייש. "היה לי קשה להתרגל למקום אחר. 'עיר האמונה' הייתה מין שלב מעבר, נפרדת מהבית בעצמונה, אבל עוד לא שמת יתד במקום אחר. אם היו אומרים לי ללכת לאדריכל חצי שנה אחרי הגירוש כדי לתכנן בית, הייתי עונה 'על מה אתם מדברים? אני תכף חוזרת לעצמונה'. ואז בדרך לאיזו נסיעה דודי, בעלי, אמר: 'עכשיו אני רוצה להראות לך את שומריה, חלאס התחמקות'. בהתחלה הרגשתי זרות, מה אני קשורה לפה, אבל אחרי יומיים התרגלתי".

52 משפחות מעצמונה עברו לקיבוץ שומריה לפני עשר שנים, והיום הוא מונה 

כ־90 משפחות. מי שביקר בגלגול הקודם של היישוב לא היה מזהה אותו היום. מטופח, בתים חדשים שנבנים, המוני ילדים. "אי אפשר להגיד שאין רגש למה שהיה", אומר ניסים דגורקר, שבדיוק יצא מתפילת מנחה בבית הכנסת. "עברת הרבה משנות הנעורים של ילדיך בגוש קטיף, תקופה רצינית, אבל אנחנו בני אדם ומתרגלים להרבה דברים חדשים. זה לא משנה איפה אתה יושב, העיקר שזה בארץ ישראל".
 

דגורקר, בן 53, עומד ברחבה שליד בית הכנסת עם יעקב ביטון. הם היו יחד בצבא, התנדבו בעבודה חקלאית בעצמונה שבגוש קטיף, הכירו שם את נשותיהם, והיום גרים בשומריה. "לילדים הגדולים המעבר אפילו היה יותר קשה", ביטון מודה. "גוש קטיף זה מה שהם הכירו, התחברו ועד היום רוצים לחזור אליו. אין מה לדבר, יש להם טעם טוב".
 

דודי רייש, בעלה של נועה, הוא מרכז המשק בשומריה. הזוג הגיע לעצמונה עם שלושה ילדים ועזב עם 11. "הבת הקטנה שלנו הייתה בת 3.5 והיא שולטת בחומר", צוחקת רייש. "היא שומעת כל היום בבית על עצמונה, אז יותר מאשר היא זוכרת באמת, היא זוכרת בזכות הסיפורים ואלבומי התמונות. הנכד הגדול שלי עולה לכיתה ד' והוא בכלל לא היה בגוש קטיף, אבל כשילך לתנועת הנוער אריאל, הוא יצעק כמו כולם 'עצמונה, עצמונה'".
 

פינוי עצמונה במהלך ההתנתקות. צילום: יהודה לחיאני
 

בשומריה עושים הכל כדי לא לשכוח את מה שהיה. בזמנו הביאו את הרב חנן פורת ז"ל שידבר על שימור הזיכרון. מדי שנה, בסביבות תשעה באב, הם עורכים טקס זיכרון ליישוב שנשאר בגוש קטיף, ופעמיים בשנה נוסעים למחסום כיסופים להביט לכיוון שבו היה פעם ביתם. "ההסתכלות שלי על הסיפור היא לא מהכיוון של לקחו לי בית, חדר, דשא", אומרת רייש. "ההסתכלות היא הרבה יותר רחבה. יש פה ביזיון לאומי שלקחו חבל ארץ פורח ונתנו לאויבים. אתה יודע מה זה היה מבחינתי לראות בסרטון שבו חמאס מתאמן בבית הכנסת של עצמונה? לפני הגירוש אמרנו שאם לא יזרקו את הפצמ"רים על גוש קטיף, יזרקו טיל על אשקלון. הסתכלו עלינו כעל הזויים. אני לא מאמינה לערבים. יותר מזה, יש היום קיבוצניקים שבזמנו היו עומדים בצמתים עם שלטים 'אחים שובו הביתה' ותבדוק כמה מהם שינו את הדעה".

אין ספק שהיום מקום המגורים הרבה יותר שקט מהמתח התמידי ששרר בגוש קטיף. כולם זוכרים את הפצמ"רים שהיו נופלים לידם באופן קבוע, ובוודאי את הפיגוע הרצחני בעצמונה ב־2002, שבו נרצחו חמישה מתלמידי המכינה הקדם־צבאית שהייתה ביישוב. רק שהשקט שמוצע להם עכשיו לא מנחם. רייש אומרת שמעולם לא חששה לגור בגוש קטיף, ואף אחד בעצמונה לא שקל לעבור למרכז בגלל האיום הביטחוני.
 

"מישהו צריך לחיות  ביישוב ספר", מסביר דגורקר, שעובד היום ברפת של שומריה. "מישהו צריך לעמוד שם, ולכל אחד כזה יש משפחה. אז אני לא אשלח את הבן שלי לצבא בגלל הפחד? כל אחד נותן את שלו".
 

גם היום קיבוץ שומריה עדיין נמצא תחת הגנה. הוא שוכן ממש בשיפולי דרום הר חברון, ליד הגדר. "בוא תראה כמה מבריחים יש פה יום־יום שחוצים את התיל", אומר דגורקר. "יש כאן קרקעות שאם תנטוש, מיד יבואו בדואים".
 

בשומריה יש היום בתי ספר, גני ילדים. חלק מהתושבים עובדים בחקלאות, חלק בעבודות שמסביב. רייש לא קוראת לזה קיבוץ, אלא יישוב חקלאי, ולטענתה האיחוד בין החברים הוא שתרם ללכידות של היישוב. "אז פה אולי הצלחנו, אבל רבים מתושבי גוש קטיף, במיוחד חקלאים מבוגרים, לא הצליחו להתחיל את העסק מהתחלה", היא אומרת. "רבים לא מצאו את עצמם. זה המגזר שהיה לו הכי קשה".
 

"יש כאלה שחשבו שכסף יפתור את הבעיה ונפלו", מוסיף ביטון, "יש כאלה שנוכלים פיתו אותם ונעקצו. לנו היו כל הזמן אופק ואופטימיות. אתה צריך להסתכל במיוחד קדימה".
 

אולי מה שעזר לתושבי שומריה בכל התהליך זו הרגשת השליחות. את הכעס והתסכול אפשר עדיין לשמוע, אבל מההתחלה שמו אותם בצד והחליטו שיש משימות ויש גם הבנה שבסוף הכל בידי שמיים, גם גזירה כזו. "יש סיפור על איזה אבא שבנו מאוד רצה לנהוג. מה עשה? שם לו הגה צעצוע והילד היה מבסוט", מספר דגורקר. "אבל מי נהג באמת? האב. מי אחראי להחלטות הממשלה? הכל נמצא בהשגחה עליונה, ובסוף זה לטובת עם ישראל".