כשמארק דימשיץ הגיע לישראל באפריל 1979, לאחר ששוחרר מהכלא הסובייטי בעסקת חילופי אסירים בין ארצות הברית לברית המועצות, שמו נישא בפי כל. כולם הכירו אותו בתור הטייס היהודי שעמד בראש "מבצע חתונה", הניסיון הנועז משנת 1970 לחטוף מטוס מלנינגרד אל החופש במערב ולחשוף בפני העולם את מצוקתם של יהודי ברית המועצות. בסוף השבוע שעבר נפטר דימשיץ בגיל 88, ולהלווייתו שנערכה בבית העלמין בגבעת ברנר הגיעו רק בודדים. 
איש משרי הממשלה וחברי הכנסת לא ליווה אותו בדרכו האחרונה. גם הסוכנות ולשכת הקשר "נתיב", שהופקדה בעבר על הקשרים עם יהדות הדממה, כינויה של יהדות ברית המועצות תחת המשטר הקומוניסטי, לא שלחו נציגים. שר הקליטה זאב אלקין שלח עובדת של משרדו עם זר פרחים ופרסם הודעת אבל, אולם ההולכים היחידים אחרי הארון היו רק קומץ בני משפחה וכמה מחבריו של דימשיץ למבצע, שסימן את הסדק הראשון במסך הברזל ואת פתיחת שערי העלייה. 
הסוד דלף

מארק דימשיץ נולד ב־1927 להורים יהודים בעיירה קטנה ליד חרקוב שבאוקראינה. לימים נדדה המשפחה לאזור פרם שבקרבת הרי אורל, שם למד דימשיץ במכינה תיכונית שהייתה קשורה לבית הספר לטיס של חיל האוויר הסובייטי. הוא סיים בהצלחה את לימודיו והתקבל לקורס טיס בצבא האדום באזור ימת בייקל. עם סיום הקורס שירת כטייס קרבי. לאחר שהשתחרר בדרגת רב־סרן ניסה להתקבל כטייס אזרחי בחברת התעופה אירופלוט, אך נדחה.
בהמשך עבד דימשיץ במשך כמה שנים כטייס בחברה קטנה בבוכרה, ולבסוף עקר עם משפחתו ללנינגרד, שם עבד כמהנדס. כמו רבים מיהודי ברית המועצות, התעוררו בו הרעיון הציוני והאפשרות של עלייה למדינת ישראל לאחר הניצחון של צה"ל במלחמת ששת הימים. בעקבות המלחמה ניתקה ברית המועצות את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל. הקולות האנטי־ציוניים בכלי התקשורת הסובייטיים התגברו, וכך גם האפליה נגד היהודים. הגל החדש של אנטישמיות ממלכתית מצד אחד, ותחושת הגאווה על ניצחונה המזהיר של המדינה היהודית על צבאות ערב, שחומשו במיטב הנשק הסובייטי מצד אחר, הציתו רגשות ציוניים בקרב יהודי ברית המועצות.
"בצבא האדום הוא היה מפקד טייסת", מספרת סילווה זלמנסון, שותפתו של דימשיץ למבצע החטיפה, שליוותה אותו בדרכו האחרונה. "פיטוריו מהצבא היו בשבילו נקודת משבר. מלחמת ששת הימים והניצחון המלהיב של חיל האוויר הישראלי הדליקו את כולנו וגם אותו. השערים של מסך הברזל היו סגורים הרמטית, ואז הוא התחיל לחפש דרכים לעלות לישראל. כך נולד רעיון 'מבצע חתונה'".
יוסף מנדלביץ', שותף מרכזי במבצע החטיפה, שאף גולל בספרו, "מבצע חתונה", את סיפור המעשה הנועז, היה גם בין הבודדים שהשתתפו בהלוויה. "הקריירה של דימשיץ כטייס נחסמה בשל היותו יהודי", הוא מספר. "זה מאוד צרם לו. לפני מלחמת ששת הימים הוא הרגיש שהוא יכול לתרום לישראל בתור טייס. הוא חשב שבארץ לא יודעים לטוס, ושאם יעלה לארץ - יתרום לחיל האוויר הישראלי. אחרי הניצחון במלחמה הוא חיפש דרך לעלות. הוא היה איש מאוד אמיץ שאמר שצריך לקחת את הגורל שלנו בידינו; כך חינכו אותו בצבא".

הארץ סערה. הפגנת מחאה בתל אביב נגד משפטי לנינגרד, 1970. צילום: משה מילנר, לע"מ
 
רעיון החטיפה עלה בדעתו של דימשיץ בעקבות ידיעה שקרא באחד העיתונים על חטיפת מטוס אמריקאי בידי אזרח. דימשיץ החל לחפש שותפים לרעיון הנועז והמסוכן. הוא הסתובב בקרבת בית הכנסת הגדול בלנינגרד ושם פגש את הלל בוטמן, פעיל בקבוצת מחתרת ציונית בעיר. בוטמן קירב את דימשיץ לרעיון הציוני, שכנע אותו להתחיל ללמוד עברית והכיר לו פעילי עלייה מהקבוצה הלנינגרדית. כעבור זמן, כשדימשיץ רחש אמון והערכה לבוטמן, הוא גולל בפניו את כוונותיו לחטוף מטוס נוסעים קטן מדגם אנטונוב, לטוס איתו לשוודיה ולערוך שם מסיבת עיתונאים שתתאר את רדיפת היהודים בברית המועצות ותקרא לעולם לפעול לפתיחת השערים.
"בשלב מסוים התעוררו בינינו חילוקי דעות. הקבוצה מלנינגרד התלבטה ופנתה בחשאי לממשלת ישראל כדי לקבל אור ירוק. ראש הממשלה גולדה מאיר התנגדה, והקבוצה פרשה מהתוכנית, וכך נשארנו קבוצת פעילים מריגה, שהמשיכה עם התוכנית של דימשיץ", משחזר מנדלביץ'.
בשלבי התכנון היו למעלה מ־100 איש שותפים לסוד הגדול, והוא דלף למשטרה החשאית הסובייטית, הקג"ב, שהחלה לעקוב אחר דימשיץ ואחר הפעילים המרכזיים. למרות זאת, דימשיץ החליט ללכת עד הסוף. על פי התכנון, קבוצה של 16 איש הייתה אמורה לרכוש כרטיסי טיסה ל"חתונה" - זו הסיבה לטיסה שדווחה לשלטונות - ולהמריא בטיסה מקומית בקו לנינגרד־פריוזורסק. בהמשך תכננו דימשיץ וחבריו להשתלט באקדח על תא הטייס, לחטוף את הטיסה ולחצות את הגבול, כאמור בדרך לשוודיה.
 
מעבר לדימשיץ, זלמנסון ומנדלביץ', הקבוצה כללה גם את בעלה של זלמנסון, פעיל החופש אדוארד קוזניצוב שכבר הספיק קודם לכן לרצות שבע שנים בגין תעמולה אנטי־סובייטית; אחיה וולף זלמנסון וישראל זלמנסון; גיסו של מנדלביץ', אריה חנוך, ואשתו מרי; אנטולי אלטמן; בוריס פנסון; מנדל בודניה; ושני אסירים פוליטיים לשעבר, שאותם הכיר קוזניצוב בתקופת מאסרו: אליק מורז'נקו ויורה פיודורוב. גם משפחתו של דימשיץ הייתה אמורה להצטרף: אלה אשתו ושתי בנותיו.
 
אלא שהטיסה מעולם לא המריאה. בשדה התעופה הקטן סמולני, ליד לנינגרד, ארבו להם סוכנים חמושים של הקג"ב. הם עצרו את חברי הקבוצה והובילו אותם לחקירות במרתפי המשטרה החשאית. 12 מחברי הקבוצה הואשמו בבגידה והועמדו למשפט ראווה בלנינגרד. דימשיץ וקוזניצוב נידונו למוות. מנדלביץ' נידון ל־15 שנה, זלמנסון נידונה לעשר שנות מאסר, ועל כל השאר נגזרו 4־12 שנות מאסר.

"לא חיים בעבר"
הפרשה הביאה בעקבותיה למצוד נרחב אחר הדיסידנטים, מתנגדי המשטר, ואחר פעילי מחתרת יהודים בברית המועצות. רבים מהם נעצרו, ומרכזי לימוד תורה ועברית מחתרתיים התגלו ונסגרו.
העונשים הכבדים גרמו למחאות והפגנות ענק בארץ ובעולם ולהתגברות הלחץ על המשטר הסובייטי לשחרור רסן ההגירה מברית המועצות. גל המחאות הביא להמתקת עונשם של דימשיץ וקוזניצוב ל־15 שנות מאסר. דימשיץ שוחרר מהכלא כעבור תשע שנים ביחד עם קוזניצוב בעסקת חילופי אסירים עם ארצות הברית תמורת שני מרגלים רוסים. סילווה זלמנסון הוחלפה ב־1974 במרגל סובייטי שנלכד בישראל ועלתה ארצה. גם יוסף מנדלביץ' ושאר אסירי "מבצע חתונה" שוחררו במשך הזמן ועלו ארצה.
 
"כשהלכנו לקראת המטוס שרצינו לחטוף ידענו שנתפסנו", מתארת זלמנסון. "לא היו לנו אשליות. הבנו שזה עניין של דקות עד שהקג"ב יתפוס אותנו. אלה היו רגעי מתח קשים. הרגעים האחרונים כאישה חופשייה. כל החיים עברו לי מול העיניים. עם זאת, לרגע לא חשתי חרטה".
אף שהמבצע בעצם לא מימש את יעדו, הוא תרם תרומה משמעותית להשגת המטרה. "החטיפה אומנם לא בוצעה, אבל 'מבצע חתונה' הביא לפתיחת השערים", אומרת זלמנסון, המתגוררת כיום בגן יבנה. "בעשור שבין 1960 ו־1970 היגרו רק 4,000 יהודים מברית המועצות, ואילו בעשור שלאחר מכן המספר כבר הגיע ל־250 אלף עד לקריסה המוחלטת של מסך הברזל בתחילת שנות ה־80 ולעלייה של למעלה ממיליון יהודים". 
זלמנסון פיתחה בשנים האחרונות קריירת ציור מוצלחת, ולא רבים מקשרים אותה כיום למאבק העלייה ההרואי. "אני חושבת שצריך לקבוע יום שיהיה מוקדש לאסירי ציון וללמד את סיפור המאבק בבתי ספר", היא אומרת. "זה פרק חשוב בתולדות עם ישראל. בסופו של דבר הצלחנו לזעזע ולהביא לפריצת מסך הברזל".
דימשיץ התגורר בשנותיו האחרונות ברחובות. עד ליציאתו לפנסיה עבד בתעשייה האווירית. חבריו מספרים על איש צנוע ושקט שלא אהב להתרפק על זיכרונות העבר. הוא גם נמנע מלהגיע למפגשים תקופתיים שמשתתפי "מבצע חתונה" נוהגים לערוך מדי שנה. "הוא חי חיים פשוטים וצנועים ולא חיפש תהילה", מספר מנדלביץ'.
אלה, אשתו של דימשיץ, נפטרה לפני כמה שנים, והוא נטמן לידה. אחרי ארונו הלכו נכדיו, אחד מהם קצין בצה"ל. מנדלביץ', זלמנסון וקוזניצוב רואים בדימשיץ גיבור ציוני אמיתי וכואבים את שכחת מורשתו. "כואב לי שמערכת החינוך לא דואגת להנציח את המאבק שלנו", אומר מנדלביץ'. "אני שייך למגזר הציוני־דתי, לכיפות הסרוגות, ובמשך עשרות שנים אף אחד לא טרח להזמין אותי לבתי ספר כדי להרצות על המאבק לפתיחת השערים. אני מאוכזב גם מהציבור שלי וגם מהציבור הכללי. אני קורא בשקיקה על ההגנה ועל השומר וגם על הפלמ"ח. אנחנו לא מתלוננים, אבל כואב שלא זוכרים. לא סיכנו את חיינו למען עצמנו. נאבקנו למען כלל הציבור היהודי בברית המועצות. אולי צריך להכניס את הסיפור שלנו לתוכנית הלימודים".
מנדלביץ' נזכר כיצד במשפט בלנינגרד, כשעונש המוות מרחף מעל ראשו, קם דימשיץ, התייצב בגאון מול השופטים ונשא נאום ציוני חוצב להבות: "כשהוא קם בבית המשפט הוא נתן נאום שבו האשים את ממשלת ברית המועצות באנטישמיות, בניסיון לכפות עלינו התבוללות. 'אתם תומכים בערבים משום שאתם שונאים כל מה שיש ליהודים. חורה לכם שיש לנו מדינה'. זה נאום שצריך להיכתב בכל ספרי ההיסטוריה. אדם ידע שהוא הולך למות ולא התכופף. הוא עמד כמו קצין זקוף חזק. כך אזכור אותו".
מי שמנסה לשמר את הזיכרון ולתעד את פועלם של דימשיץ וחבריו היא ענת זלמנסון־קוזניצוב, בתם של סילווה זלמנסון ואדוארד קוזניצוב, השוקדת בימים אלו על הפקת ובימוי הסרט "מבצע חתונה". היא גייסה לכך כספים, ולאחרונה הצטרף גם הערוץ הראשון לפרויקט. במסגרת צילומי הסרט יצאה ענת עם הוריה לברית המועצות, ביקרה במרתפי המעצר ובמטה הקג"ב בלנינגרד ושחזרה עם אמה את האירועים הדרמטיים בשדה התעופה הקטן והמוזנח בסמולני. "הסרט 'מבצע חתונה' מספר על ההתרחשויות מנקודת המבט שלי, כמי שחיה את הסיפור עוד מילדותי", מספרת ענת. "אנחנו משתמשים בארכיונים, במסמכים מקוריים ובשחזורים. אני מאוד גאה במשפחה שלי. הם עבורי מקור השראה, לא רק לסרט, גם לחיים. אבל החוזק הכי מרשים שלהם זה שהם לא חיים בעצב, בעבר. אני התחלתי להבין את משמעות המחיר שהורי, מארק דימשיץ וחבריהם שילמו רק כאשר התחלתי לעבוד על הסרט, ואני רואה בהנצחת פועלם משום שליחות".