עתיד מבטיח: העמותה שמסייעת לנשים במצוקה להעז ולהצליח

בשנה שעברה, עם מכירת עסקיו, החליט בר־אל להוציא את העמותה לדרך עצמאית מארגון הגג לתת ופרש לגמרי מעסקיו כדי לקדם אותה. מאז סייעה העמותה לכ־220 נשים בכל רחבי הארץ, מחדרה ועד דימונה, והפעילות רק מתרחבת. בשנה החולפת החלו לא פחות מ־50 יזמיות חדשות את פעילותן בתוכנית. 
 

מטרת העמותה היא להכשיר השנה עוד 300 נשים בכל הארץ. הנשים מקבלות בלתת עתיד כ־150 שעות הדרכה ממדריכים מתנדבים בתחומים שונים כגון שיווק, מסים, בניית תוכנית עסקית ועוד, והן עצמן לא נדרשות לשלם אף לא אגורה אחת בדרך להקמת העסק שלהן, ואף מקבלות הלוואות ללא ערבים בתנאים מועדפים עד לסכום של כ־40 אלף שקל.

עינב שמואלי נחשבת לסיפור הצלחה של העמותה, אחד מני רבים. שמואלי (31), ממעלות, התחתנה כשהייתה בת 19 והספיקה להתגרש בגיל 24 בלבד. יש לה שתי בנות, אחת בת 11 והשנייה בת 10. עינב עבדה במזנון בית חולים שמונה שנים והתגוררה בשכירות בנהריה, אבל בשלב מסוים החליטה לעבור לגור ביחידת דיור אצל הוריה במעלות. היא התפטרה מעבודתה אבל אז, כמו הרבה אחרים ואחרות במצבה, התקשתה הצעירה למצוא עבודה חדשה ונסמכה על דמי מזונות מביטוח לאומי ועל סיוע בשכר דירה מעמיגור, עם הכנסה חודשית של 3,000 שקל בלבד.
 

בהתחלה עבדה ברבע משרה בחדר כושר כעובדת זמנית, ומשם ביקשה לצאת לדרך חדשה: "ללתת עתיד הגעתי במטרה לפתוח בוטיק סטודיו משלי במעלות, שיציע חוגי ספורט לילדים, סדנאות הרזיה וחיטוב הגוף לנשים וכדומה", כך סיפרה ל"למעריב־השבוע", "לקחתי מהעמותה הלוואה של 13 אלף שקל לציוד ולשיווק. עד לפני חודש עשינו כברת דרך מדהימה בתוכנית, ובמקביל העסק קורם עור וגידים. היום העסק כבר קיים עם סדנאות ולקוחות מרוצות. גם ראש העירייה פה סייע לי מאוד, ויש לנו היום שיתופי פעולה עם סטודיו בנהריה ועם הקאנטרי קלאב בכפר ורדים. השבוע חתמתי על חוזה שכירות לסטודיו שלי במעלות והוא ייפתח לקהל ב־1 באוקטובר". 
 

שמואלי מבקשת להעביר מסר אופטימי: "כל אותן נשים שחושבות שחייהן הסתיימו, אני רוצה שיידעו – אפשר לטפס למעלה ולצאת מכל מצב. מה שלי נתן כוח זה גם המשפחה וגם העמותה. היה לי מנטור עסקי, ואיש לא גיחך על חוסר הניסיון העסקי שלי. לא הורידו לי את הביטחון, להיפך. הם ליוו אותי ונתנו לי את כל הכלים להצליח. לפני שבאתי איתם לבנק - לא הסתכלו עלי. למה שמישהו ייתן לי הלוואה עם הכנסה של ביטוח לאומי? אתה שקוף שם. 
 

"אפשר לצאת מכל מצב" עינב שמואלי. צילום: אלבום משפחתי

"היום הבנות שלי גאות בי. החזרה שלי לעיר הולדתי הייתה סגירת מעגל, היום לא אחליף את החום והתמיכה שקיבלתי כאן בעד שום הון. היום כולם במעלות כבר מכירים אותי. אפילו בבית הספר שבו למדתי, מרכז יובל בכפר תבור, עזר לי תמיר המנהל. בשיחת טלפון אחת אמר לי 'תהיה לך תעודה ואני אעזור לך'. לא פתחתי מחברת מאז הייתי בת 18. היה לי קשה יותר מלאחרים, אבל השגתי ציונים טובים מאוד והמשכתי הלאה". 

סיפורה של קרן אור־קרני (52), אם לילד בן 11 מירושלים, לא פשוט כלל. דווקא התחלת חייה הייתה רחוקה מאוד מחיי מצוקה. היא למדה בארץ ובחו"ל דיקור סיני ורפואה משלימה, ובשנת 1994 היא הייתה הבעלים של מרכז לרפואה סינית בירושלים ואף העסיקה שלושה דוקטורים סינים לרפואה אלטרנטיבית, שלימדו סטודנטים וטיפלו בלקוחות. קרן נחשבה לאחת מחלוצות הרפואה הסינית בארץ. 
 

המכה הראשונה שספגה הייתה אובדן טרגי של בן זוגה, שנפצע אנושות בפיגוע טרור בצומת הגבעה הצרפתית, פציעה שהביאה לשיתוקו בכל הגוף, ולבסוף למותו. היא לא קיבלה תמיכה מהמדינה משום שלא הייתה נשואה לבן זוגה. 
 

שנתיים לאחר האובדן הקשה היא פגשה בן זוג חדש והתכוונה להתחתן איתו, אבל כעבור כמה חודשים הוא נהרג בתאונת אופנוע בטיול עם חברו. "הטראומה מאובדן בני זוג כמוהם היא עצומה", סיפרה השבוע בעצב, "שניהם היו בשיאם, הם היו צעירים ומבטיחים. וזה קשה שבעתיים להכלה משום שאני לא מוגדרת כאלמנה. אף אחד לא תמך בי כי גם הפעם לא הייתי נשואה לבן זוגי". למרות הכל, קרן לא התייאשה. "החלטתי לטרוף את החיים, לסייע לאנשים, ללמד וללמוד בארץ ובחו"ל. במקום לטבוע ביגוני בחרתי לחפש את הפן החיובי בחיים".
 

לעמותת לתת עתיד פנתה קרן לאחר שנכחה באחד מערבי ההתרמה של הארגון, שם פגשה את מוטי אורן (43), המשמש מדריך בעמותה. כיום הוא גם יועץ חיצוני למרכז לטיפוח יזמות בירושלים ולשעבר מנכ"ל של חברה שעסקה במסחר בשוק ההון. 
 

"קיבלתי אישה מדהימה עם הרבה מאוד ידע ויכולת, אך עם מטענים קשים מאוד", סיפר מוטי, "נוסף להכל, קרן גם עברה תאונת דרכים קשה מאוד, והיא הגיעה שבורה לחלוטין. החודשיים הראשונים התמקדו אך ורק בקילוף הפחד ממנה. הרגשתי ממש כמו פסיכולוג. קרן אפילו חששה לפתוח עמוד בפייסבוק. בהדרגה ולאחר הרבה מאוד שיחות והדרכה חל שיפור משמעותי. 
 

"בשבועות האחרונים היא מתחילה להתחבר, אני מלמד אותה איך למכור את העסק שלה ברפואה המשלימה ולשווק אותו. ודאי שיש מטענים מהעבר, אך למרות הכל אני מרגיש שיפור גדול מאוד מבחינת החשיבה והתפיסה שלה. אני בטוח שהיא תצליח כי היא אישה מדהימה ביסודה. בסופו של דבר מה שצריך לעשות זה להזכיר לה מי היא הייתה, והיא תצליח". 
 

קרן הוסיפה כי "מוטי, המנטור שלי, הבין שיוכל לעזור לי רק אם ייתן לי מקום גם למקרה האישי וגם למקום העסקי. הוא פתח איתי עמוד בפייסבוק ולאחרונה פתחתי אתר אינטרנט הכולל המון חומר מקצועי בנושא רפואה משלימה. העמותה העניקה לי הלוואה בתנאים נוחים, שסייעה לי לרכוש את הריהוט והציוד לקליניקה. היום יש לי פי ארבעה קליינטים מממה שהיו לי בנקודה שבה התחלתי, כמעט כיסיתי את החובות שלי ובשנה הבאה אני מתכננת להתחיל ללמוד דוקטורט בתחום. אני מאמצת את החיים, זה קשה אבל אני מביטה קדימה". 
 

למרות חדוות החיים והאנרגיה הבלתי נדלית נאלצת קרן להודות כי המציאות בישראל קשה: "אנשים נראים מחויכים, אבל לא רק שיש כאן כל כך הרבה פוסט־טראומה - זאת מדינה בטראומה. אנשים נמצאים בהישרדות רגשית ומנטלית. אני אפילו לא מדברת על הישרדות כלכלית. מערכות יחסים שקורסות והתמודדות מול ביורוקרטיה מטומטמת, נלחמים באזרח, ואני חושבת שמה שנותן פה כוח זה לא החדשות המייאשות אלא הילדים שלנו ומה שאנחנו משאירים אחרינו. אם לא הייתי עוגן עבור הילד שלי ומוכיחה לו שאפשר לקום מכישלונות ומטרגדיות, אז לא היה לי בשביל מה לחיות. הם המורשת שלנו. אדם שהטבעת בו חותם, אם זה ילד, מטופל, תלמיד – זה מה שנותן כוח". 

דרורה רדאי היא אישה ממוצא אתיופי המתגוררת בעיר הדתית־חרדית אלעד, שבה, למעט ארבע משפחות, אין כלל קהילה אתיופית. דרורה עלתה לישראל מאתיופיה עם משפחתה לפני 30 שנה במסע רגלי מפרך דרך מדבר סודן. הדרך הייתה מלאת סכנות של ביזה, שודדים וכו', ורבים מתו בדרך מתשישות.

באתיופיה הייתה המשפחה אמידה ומכובדת מאוד, אולם מטעמי ציונות הם החליטו לעלות ארצה. היום היא אם לארבע בנות, שאחת מהן חולת צליאק, והיא מגדלת את בנותיה לבד. האב אינו חי איתם והקשר עמו מינימלי. אומנם היא למדה הנהלת חשבונות אבל התקשתה מאוד לגדל את בנותיה. 
 

הפכה את הקושי להזדמנות, דרורה רדאי. צילום: אלבום פרטי

בעזרת לתת עתיד התחילה דרורה תהליך של בניית עסק, והוקצתה לה מדריכה לליווי עסקי אישי צמוד. היא החלה את עסקיה ממכירת קמח בייצור ביתי. מאז החלה את תהליך בניית העסק שלה הפכה אותו דרורה למאפייה ביתית עצמאית של מגוון מוצרים מקמח טף: לחם, לחמניות, עוגות, עוגיות וממרחים – כולם מוצרים טבעיים לחלוטין ללא גלוטן, שאותם החלה לשווק בבלעדיות בדוכנים ובבתי קפה, ואף החלה לאחרונה לקיים ערבי בית ומכירות של מוצריה הייחודיים. 
 

מייסד העמותה, בר־אל, מכיר מקרוב את הסיפורים של הנשים הללו. ל"מעריב־השבוע" הוא אמר כי "מעבר לחשיבות האדירה של סיוע ברמה האישית לכל אחת מאותן נשים, מדובר פה גם בתרומה משמעותית למשק הכלכלי. אלף נשים שפותחות עסקים זעירים  בשנה - המשמעות היא תרומה של 120 מיליון שקל למשק מדי שנה, כך שאין ספק שכולם מרוויחים מהמצב. 
 

"אומנם העשייה שלנו חשובה ומבורכת, וסייענו כבר למאות נשים שהפכו ליזמיות, אבל אני מאמין שהממשלה חייבת לדחוף את הנושא גם כן ולראות בו יעד לאומי”.