טיפוסים: הכירו את האנשים שחברות ביטוח לא ינפיקו להם פוליסה

שום דבר לא מהווה מכשול עבור סרגיי וחברו הטוב ג'יימס, שבמקביל מתעדים באמצעות מצלמת וידיאו את מעשיהם. הם נאחזים במנוף כמו היו קופים בלב הג'ונגל, ועולים בו. מדי פעם, כאילו לא היו בגובה עשרות מטרים מעל הקרקע, הם נעצרים כדי לבצע צילום סלפי. בידיים משוחררות, ללא שום אמצעי שימנע מהם לצנוח ארצה במקרה של תקלה. 
 

תאמינו או לא, החלק המפחיד בסרטון בן 15 הדקות עוד לפנינו. בשלב כלשהו השניים מתעייפים מהמשחקים הקטנים שהם מנהלים בגבהים ונחים במשך כמה דקות בתא המפעיל של המנוף, ואז הם משגרים זרועות כלפי מעלה ומשלימים את הטיפוס היישר אל רוחב המנוף. 

עכשיו זה כבר לא עניין של עבודת ידיים ורגליים אלא הליכה לוליינית מסובכת ומאוד מסוכנת. רק הרגליים צמודות לפני המנוף. הידיים משוחררות מכל אחיזה. למעלה שמיים בהירים ומחייכים. למטה נפרשת העיר אשדוד. כל אשדוד. הנשימה נעתקת רק מצפייה, אף על פי שכבר ידוע שהסוף טוב, לא דווח על נפגעים.
 

ומה עם בודהה וג'יימס? בדיוק עושים תרגיל כושר מעניין. נועלים אגרופים על מוטת המנוף ומנדנדים את גופם באוויר הפתוח. 40 קומות של סכנה. התקלה הכי קטנה והשלווה המדומה תסתיים בריסוק איברים עם אופציה לקבורה. ואם כבר הבנתם את הראש הלא רגוע של החבר'ה האלה, זה בדיוק הזמן לתרגיל נוסף.
 

הסרטון הזה, ועוד רבים אחרים, מופצים ברחבי הרשת בחודשים האחרונים. הם חלק מתופעה שהולכת ומתפשטת של אמני “פארקור". זהו ספורט אתגרי שהחל כתחביב של צעירים בצרפת בשנות ה־90 וצבר מאז תאוצה בכל רחבי העולם. 

אנשי הפארקור שואפים להגיע מנקודה לנקודה “בדרך המרשימה והמהירה ביותר, תוך דילוג על מכשולים שונים״, כפי שמוסבר בערך הוויקיפדיה. אצל החברים החדשים שהכרנו, הפירוש להגדרה הזו מביא אותם להיות תלויים בין שמיים וארץ. מדלגים מנקודת אחיזה אווירית אחת לאחרת.
 

צריך לומר כבר בשלב הזה: הביטוי “אל תנסו את זה בבית" מעולם לא היה מכוון מטרה יותר. קשה מאוד להבין מה גורם לצעירים לעסוק בתחביב שיגרום לכל חברת ביטוח לסרב להוציא פוליסה על שמם. אולי אמירה קצרה של ג'אמפינג בודהה, אי שם בגבהים, יכולה לספק תשובה ראויה, כזו שהיה קשה לחלץ במשך שעות של ראיון: “כאן, אנחנו כאן. לכו לחפש. אנחנו בגג של העולם היפה הזה. נשבע לכם, אתם שם בבית לא נורמליים".

אין פחד

כמה שבועות לאחר מכן אנחנו בהאנגר אימון באזור השפלה. אני פוגש את צמד החברים לתחביב האתגרי. “ג'יימס" (35), מושבניק מניר צבי, כבר שינה את שמו שלוש פעמים עד היום. לשם הפרטי המקורי שלו, מתברר, הוא פחות התחבר. 
 

אל תנסו את זה בבית. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

“הלוואי והייתי יכול לשנות אותו כל חודש, אבל הבעיה שמשרד הפנים מאפשר רק פעם בכמה שנים, וגם צריך להמציא סיבה", הוא אומר, “כמו שאתה קם בבוקר ובא לך פתאום לצבוע את השיער בצבע חדש, אז אותו דבר. את השם שלי רק אני אקבע לעצמי". 
 

הוא בן למשפחה “נורמטיבית". אביו ואמו מנהלי חשבונות. את בית הספר עזב בכיתה י'. העדיף “ללמוד לבד". על שירות צבאי מלא הוא ויתר לאחר שעבר, לטענתו, יותר מדי יחידות בתוך חצי שנה. 
 

ג'יימס ניסה להשתלב בתעשיית ההייטק. השיא שלו למשרה אחת עומד נכון להיום על שלושה חודשים. מאז ומתמיד עסק בענפי ספורט שונים. אגב, בזמן שחלף מאז הכנת הכתבה ופרסומה הוא הספיק לעדכן את שמו פעם נוספת. קבלו את “ג'יימס בלונד", הפעם גם עם שינוי בצבע השיער.
 

סרגיי, “ג'אמפינג בודהה" (25), נולד בסיביר. משפחתו עלתה לארץ כשהיה בן 5 והתמקמה בחולון. סרגיי ניסה להשתלב בהוויה הישראלית, נחשב גם לתלמיד מוצלח, אלא שלקראת גיל 13 הוא מאס בלימודים. החל להיעדר משיעורים, עד שלבסוף נטש את הכיתה לתמיד. “הסתובבתי ברחוב עם כל מיני גנגסטרים, רק מהשיעמום", הוא משחזר.
 

באותה תקופה העניין של סרגיי התמצה בכנופיות חולון. בצבא ויתרו על שירותיו והוא המשיך לחפש את הדרך. אז הכיר את שותפו היום, ג'יימס, שעסק במקצועות ספורט קצת פחות אתגריים: ריצה ורכיבה על אופניים. “היו לנו אימונים, בווינגייט ובמקומות נוספים, ואז פגשתי אותו", הוא אומר, “ראיתי קטעי וידיאו של פארקור וזה הרשים אותי. אני זוכר שהפעם הראשונה הייתה כשראיתי מישהו עומד בהדר יוסף ומבצע סלטה לאחור של שני מטרים". 
 

האמנות שגילה משכה את ג'יימס בחבלי קסם. וכמו בכל אהבה חדשה, תמיד זוכרים את הלילה הראשון. “הגענו לאשדוד, למנוף פשוט יחסית מול העירייה", הוא מספר, “היה ממש כיף להיות בגובה. העברנו שם שעות. בלבלנו אחד לשני בשכל והגענו לכל מיני מסקנות על החיים. פתאום אתה מסתכל למטה ואנשים נראים לך קטנים".
 

כששואלים על מקומו של הפחד בסיפור, הם עונים ב"אין ממה לפחד". ממש ככה, הם חושבים שאדם ההולך ברחוב וצופה בהם יעכל תשובה כזו. “אנחנו לא עושים משהו מיוחד", השניים מוסיפים. לך תבין. ומה לגבי פציעות? “אפשר להגיד שלכל מתאמן יש פעם בחצי שנה פגיעה ברמה של שבר או נקע".

ג'מפינג בודהה: “אתה יכול לשאול את זה על הרבה דברים. למה אנשים נוסעים במכוניות ספורט או צוללים? זה גם מאוד מסוכן. אנשים גם מעשנים סיגריות. אנחנו עולים בשביל לחיות. מהי מהות החיים? לחיות את הרגע. כשאני נמצא שם, בגובה, אני מתמקד ברגע. להחזיק בחיים האלה, לא ליפול".

ג'יימס בלונד: “אפשר למות שם כמו שאפשר למות במקומות אחרים. עושים את זה כי החיים מזמנים הרבה דברים מגניבים לעשות. אחרת כל החלטה שתקבל בחיים תעבור דרך דרמה שלמה של חישוב סיכונים. לחברות ביטוח יש מחשבון כזה".
 

שני החברים יודעים על מה הם מדברים. הסרטון הוויראלי ביותר, נכון לעכשיו, בערוץ היו־טיוב של ג'מפינג בודהה מציג במשך שמונה שניות כמעט תאונה קטלנית שתועדה באחד הטיפוסים. הוא ביצע סלטה לאחור ובשבריר של החלקה כמעט צנח מטה. יותר מ־2.5 מיליון צפיות יש ללהיט הזה.

כשאני שואל את בלונד ובודהה אם הפארקור משתלט על החיים של העוסקים בו, ממש בטוטליות, הם נוטים להסכים. בלונד חושב שאנשי הפארקור הם כמו מאמינים דתיים. “האנשים שיגיעו למקומות הרחוקים ביותר בתחום הזה הם אלה שנוטים לגלות קיצוניות דתית, כמו דאע"ש", הם אומרים, “זה לא תחביב או ספורט, זו לא דרך חיים, אלא החיים עצמם". 

המגדל של בר

החשיפה שלה זוכים השניים, ולמעשה הענף כולו, דווקא די מדאיגה אותם. יזהו אותם וכך יהיה להם הרבה יותר קשה להתמודד עם מאבטחים באתרים שונים, שבוודאי לא מעוניינים שהשעשוע הזה יתרחש מעל הראש שלהם.
 

מי שביצע את הצילומים הנדירים לכתבה זו הוא נתי שוחט (50), הבעלים של סוכנות הצילום הירושלמית “פלאש 90". כבר שנים הוא מתלווה אלי לפרויקטים מיוחדים בארץ ובעולם. איש שלא חושש כמעט משום אתגר. 

"למה אנשים נוסעים במוכנית ספורט או צוללים?" נוף מדהים. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

ובכל זאת, הוא מודה שסשן הצילומים שביצע במרומי מגדל בתל אביב היה עבורו מפחיד יותר מהרבה סיטואציות אחרות שנתקל בהן בחייו המקצועיים. כן, אפילו יותר מהמקרה שאירע במהלך האינתיפאדה השנייה, שבו שב לביתו עם קליע שחורר את עדשת המצלמה שלגופו, ואף יותר מהפעמים שבהן התלווה לפעילויות מבצעיות של יחידות מסתערבים בשטחים. 
 

הכתב רך הלבב סירב להגיע בעצמו לאתר הפעילות. אם קראתם את הכתבה עד לכאן, אתם בוודאי יכולים להבין אותי. “הפחד מהצילום שעשינו היה מטורף", אומר שוחט, “כל הזמן אני אומר לעצמי שאני מפחד שיקרה להם משהו. זה הגיע למצב שהם רצו לעשות תרגילים קיצוניים, לצורכי ראווה, בגלל המצלמה הנוכחת. הודעתי להם באופן חד־משמעי שאני לא מתכוון לצלם את זה, בתקווה שזה יוריד להם את המוטיבציה להסתכן".
 

הצילומים שאתם נחשפים אליהם בכתבה בוצעו ב"המגדל של בר". זהו כמובן שם פיקטיבי שהצמידו ג'יימס בלונד וג'אמפינג בודהה לאתר בגלל הקרבה, לדבריהם, לביתה של בר רפאלי. 

מדובר בטיפוס על מנוף בן 40 קומות ואז עלייה של עוד 50 מטר על פני קורות המנוף, המחוברות לשלד הבניין. רשות הסיכום לנתי, שבסך הכל רצה לחזור הביתה בשלום. רק הוא יכול להסביר מהי המשמעות של האקסטרים הזה עבור אדם שהוא לא ג'יימס בלונד או ג'אמפינג בודהה. “הם מסבירים לך, בהיגיון הפנימי שלהם, שאין פה כל סיכון, כי הם מאומנים ויודעים את העבודה", הוא אומר, “אבל אני רעדתי מפחד. המנוף מתנדנד, הגוף לא רגיל לשהייה בגובה כזה. האדרנלין זורם בצורה שמעולם לא הרגשתי".